מבחינת הרב רפי מימון, מנהל קהילת הישיבות התיכוניות ותיכוני הבנים ברשת אמית, היופי בסיפור של חבורות הקודש הוא שמדובר ברעיון שצמח מלמטה. “הכול התחיל מדיון אסטרטגי שעשינו. ניסינו לבדוק איך אנחנו מעצימים את לימודי הקודש באופן שידבר אל התלמידים. בדרך כלל במוסדות חינוך, הידע עובר ממעלה למטה. רצינו קצת לשנות את הפרדיגמה הזו. הבנו שאם זה לא כל כך עובד, והתלמידים פחות מתחברים, אולי אנחנו מכוונים למקומות שפחות מעניינים אותם. אולי לנו חשוב לדבר על תפילה ולהם בכלל חשוב לדבר על בנים־בנות או על אינטרנט".
כדי לבחון את הנושא לעומק, בחרו מוסדות הלימוד נבחרת ייצוגית של תלמידים מכל הגילאים שהתכנסו ליום התנעה. “הם ישבו עם המנחים שלנו ונשאלו מה הם היו רוצים לראות בלימודי הקודש שלהם", נזכר מימון. “באותו יום עלו יוזמות מדהימות.
החבר’ה אמרו שהם רוצים לעסוק בשאלות של אמונה, ודיווחו שלא תמיד יש זמן בבית הספר לעסוק בהן. הם העלו את הצורך שלהם בשו"תים בנושא. היו חבר’ה שרצו לעסוק בסיפור של החינוך המיוחד וקבלת השונה ותלמידים שהציעו מאבק בתופעת השיימינג, ואז הבנו שמבחינתנו הכול קשור לקודש".
הרב רפי מימון: אנחנו קיבלנו דברים כמצוות אנשים מלומדה. החוצפה, במובן החיובי של המילה, הייתה פחות גדולה. היום תלמידים יותר מעיזים ויותר דורשים את המקום שלהם"
מי שנבחרה לנצח על התוכנית היא מירב גור־אריה, שממשיכה להיפגש עם התלמידים ולדייק את תוכנית הלימודים לפי הנושאים שבוערים להם. למיזם, שכבר זכה לשם “חבורות הקודש", הצטרף גם אלון ארבץ, מייסד ומנכ"ל פוינט פייב, בוגר הרשת שהפך להייטקיסט מצליח ומסייע במימון התוכנית.
פעם, בישיבות התיכוניות, מרכז הכובד היה בחלק התורני והחלק הלימודי נשמר לשעות אחר הצהריים. יכול להיות שדור המילניום מתקשה להחזיק הרבה שעות של לימודי קודש?
“לא הייתי אומר שזה כך", מסתייג מימון, “אני חושב שאנחנו עומדים מול דור שונה מאיתנו. אנחנו קיבלנו דברים כמצוות אנשים מלומדה. החוצפה, במובן החיובי של המילה, הייתה פחות גדולה. היום תלמידים יותר מעיזים ויותר דורשים את המקום שלהם. אז אפשר לייחס את זה להיפראקטיביות או להפרעות קשב שיותר נפוצות היום, או לתסמיני פוסט קורונה שדורשים יותר את המיקוד הריגשי, אבל אני לא בטוח שזה הכול. אני חושב שבעומק, התלמידים שלנו פשוט רוצים להביא את עצמם לידי ביטוי. מה שבדור שלי אנשים מגלים שהם צריכים בגיל 40, התלמידים שלי יודעים לחפש כבר בגיל העשרה".
גם הצורך בהערכה עם ציונים עומד למבחן מחודש, בוודאי בהקשר לתוכנית כזאת.
“פתחנו מסלול שנקרא ‘סנהדרין’, זה מסלול של חבר'ה שרוב לימודי היום שלהם הם קודש. מדהים לראות שהמסלול הזה עובד יפה דווקא בתיכוני הבנים הדתיים המקיפים. אנחנו מצליחים להביא לשם חבר'ה דוסים ברמות הכי גבוהות. השבוע הייתה לי פגישה עם מי שמרכז את מסלול סנהדרין ברחובות. הוא דיבר איתי על הקמת בית דין לדיינים צעירים שמכוונים לעסוק בתחום בהמשך חייהם ורוצים לעשות בו צעדים ראשונים כבר בגיל ההתבגרות. לימוד התורה שם לגמרי לשמה. אחרי שהם סיימו את החובות של משרד החינוך, שאותם הם מריצים מהר מאוד, הם מתפנים לחיבור האמיתי".
לא רק מאכלים
העצמת הקודש היא רק נדבך אחד במהלך שעוברים בתי הספר הדתיים ברשת אמית. המהלך השני, המתקיים כמעט במקביל, החל לקרום עור וגידים בשנתיים האחרונות. אחת מהשותפות הפעילות בו היא נורית דוידי, ראש אולפנת אמית אוריה באר־שבע. “למדתי באולפנה הזאת", היא מספרת, “גם מרים פרץ למדה כאן. כולנו היינו ילדי עולים שבאו מהמעברות. הייתי תלמידה ברשת אמית, ואז מורה, והיום אני מנהלת, כך שאפשר לומר שאני בן אדם מאוד ‘אמיתי’", היא אומרת בחיוך.
נורית דוידי: “מדהים לראות איך בקהילות האלה אף אחד לא יצא מחוץ לאוהל. אין שיפוטיות וכולם נכנסים תחת אותה קורת גג. אבל יש תורה. יש פה משהו שהוא לא מתפשר אבל גם לא מוותר"
כשדוידי הגיעה לרשת, היא שמה לב למרקם החברתי המיוחד של התלמידים: “הבנתי שאחוזים ניכרים מהתלמידים באים מבתים מסורתיים־דתיים ובוחרים לבוא ללמוד בחמ"ד. אלו תלמידים שבאים ממקומות על הרצף הדתי, וחשבנו איך אנחנו גורמים להם להישאר בעולם החמ"ד וגם לעלות למדרשות ולישיבות ולהגיע לנקודה הכי גבוהה שאנחנו רוצים להביא אותם".
ולאילו מסקנות הגעתם?
“הייתה ועדה שבה ניסינו לאפיין את כל התלמידים הללו ולהבין את עולמם. האנשים שישבו שם גם גדלו בבתים כאלה, אז היה קל מאוד לעבוד. היו שם אנשים מקסימים כמו הרב יצחק בן־פזי והמועצה הרוחנית של רשת אמית. ואז אמר חכם דוד מנחם, שהיה שותף באירוע התרבות שלנו, שהמזרחיות היא לא רק מאכלים. בואו לא נוריד את הרמה ונעשה את זה כל כך רדוד. יש פה אוצר בלום שצריך להביא אותו לקדמת הבמה".
בימי כהונתו של בנט כשר חינוך, התכנסה בכנסת ועדת ביטון, שהייתה הראשונה להצביע על הכשל הזה מבחינת תוכנית הלימודים. “כבר אז דיברו על זה שצריך לתת להיסטוריה של יהדות ארצות האסלאם מקום קצת יותר מכובד מתשעה עמודים בספר היסטוריה של 400 עמודים. הקהילות האלה הביאו איתם תפיסת עולם מיוחדת, של 'הרחיבי מקום אהלך'.מדהים לראות איך בקהילות האלה אף אחד לא יצא מחוץ לאוהל. אין שיפוטיות וכולם נכנסים תחת אותה קורת גג. אבל יש תורה. אם זה תורתו של הרב שלום משאש או משנתו של הרב עובדיה. זו תורה שבעצם לא מתפשרת ומצד שני לא מאבדת את בניה ובנותיה. יש פה משהו שהוא לא מתפשר אבל גם לא מוותר. זו התפיסה המסורתית, שמכניסה את כולם תחת אוהלה של תורה.
“ביהדות ארצות האיסלאם לא היה דבר כזה אפיקורס. אנחנו לא נמצא אפיקורסים בקהילות האלה. כל בני הבית ידעו את התורה כולה. אם הם קיימו או לא קיימו אותה זה דבר אחר. אבל היה שם משהו מאוד עגול ומכנס. יש פה תפיסה, יש פה דרך, יש כאן פסקים ותפיסה הלכתית עמוקה, וצריך להביא את האנשים האלה, שחיו במאות ה־17 עד ה־19, ואפילו במאה ה־16. זה מתחיל עוד מרבי שמעון בוזגלו".
אבינעם אלמגור: “הייתה אישה בעיראק, פלורה ששון, היא הייתה תלמידת חכמים אדירה. הבן איש חי היה מתכתב איתה ואפילו כתב לה שיר. הייתה לו גם חלופת מכתבים הלכתיים איתה"
הנושא הטעון, שעלה לדיון מחודש בעקבות סערת סרטון ההכתרה עם הניחוחות הגזעניים של אולפנת חורב, נדון כבר תקופה ארוכה ברשת אמית. “זה מה שאנחנו עושים בשנתיים האחרונות", מצהירה דוידי, “פתחנו השתלמות מורים ותוך חצי שעה נרשמו 80 מורים. היה פשוט צימאון לנושא הזה, ובבתי הספר שאנחנו מלמדים אנחנו מביאים את הקולות האלה, את התפיסה ואת הגישה של שילוב לימוד התורה עם עולם המעשה. לא המדרש עיקר אלא המעשה. אוכל זה בסדר, זה מגבש, אבל צריך גם לא לשכוח את תורת אמך ולדעת מאין באת".
בפועל, איך משלבים כל כך הרבה תרבויות בבית הספר, למשל בתפילה?
“אפשר להסתכל על ישיבת אמית באר־שבע או על ישיבת אמית אשדוד ולראות איך עולם הפיוט בא לידי ביטוי שם. זה עולם של תפילות ושל לימוד וזו דווקא דוגמה טובה, לראות איך התפילה הייתה שייכת לכולם. שרים בקול את כל התפילה וכולם מרגישים שייכים".
ועדיין, דוידי חושבת שיש עוד הרבה מה לעשות. “יצא לי לשבת קצת עם בנט ולדבר איתו על ועדת ביטון. אמרתי לו ‘עוד לא הגעת לאיפה שאפשר להגיע'. צריך לעשות מהלכים שמדברים על הזיכרון הקולקטיבי. הזיכרון הקולקטיבי חייב להיות שלם".
הכל נובע מבורות
גם בישיבת אמית חברותא כפר־בתיה החלו במהלך משמעותי. אבינעם אלמגור, מנהל הישיבה, החל השנה במיזם של השלמת הפרקים החסרים בתולדות עם ישראל. “כולנו מדברים על מה שאין, ואני לא שם בכלל. אני מנסה לבוא עם גישה מעצימה, להשלים את הפרקים העלומים והחסרים בהיסטוריה הזאת".
באיזה אופן?
“למשל בפרעות קישינב, שעליהן כולנו למדנו, נרצחו עשרות יהודים. אבל שנים אחר כך היו עוד פרעות בעולם כלפי יהודים. בפרהוד ובחלב נהרגו עשרות יהודים ובקושי לומדים עליהם. אני מאמין שמי שלא לומד על המורשת שלו, עלול לזלזל גם במורשת של האחר. ככל שאנשים יעמיקו את הזהות שלהם, כך גם הם יראו את האחר, כי הכול נובע מבורות וחוסר ידיעה.
“התחלנו לבנות תוכנית מאוד מעמיקה שכל חודש מקיפה עדה אחרת מישראל. שבוע אחד מתעסקים בהיסטוריה כללית, למשל בחודש הראשון התמקדנו ביהודי תוניסיה. בשבוע השני למדנו את הנושא של שיבת ציון ותרומתם לפיתוחה של מדינת ישראל. שבוע לאחר מכן עסקנו בספרות, בשירה ובפולקלור שקשור לאותה עדה.
כל שבוע כזה כולל למידה מעמיקה. נוסף לזה, יש גם סיורים באותו תחום. כשלמדנו על יהדות תוניסיה נסענו לבית כנסת אלגריבה באופקים. מדובר בבית הכנסת העתיק בעולם שנמצא בג'רבה, ובאופקים בנו העתק מדויק שלו. נפגשנו שם עם עולים מתוניסיה שסיפרו על היהדות שלהם. שמענו על מטוס הילדים למשל".
מה קרה עם המטוס הזה?
"בשנת 1949 נשלחו ילדים ממשפחות עניות בתוניסיה למחנות הבראה בחסות הג'וינט, לקראת עליה לארץ. מטוס ובו 28 ילדים שיצא ממחנה הבראה בנורבגיה התרסק בדרכו לארץ. יושבי המטוס נהרגו, מלבד ילד אחד בשם יצחק אלל ששרד והפך ליקיר מלך נורבגיה. האסון נקרא 'אסון ילדי אוסלו'. כיום יש אנדרטה אחת קטנה באופקים שמנציחה אותו. בודדים מכירים את הסיפור".
אילו עוד פעילויות אתם עושים בנושא?
“אנחנו גם עושים ערב מיוחד לכל עדה, מזמינים הורים וקרובי משפחה שיספרו על המנהגים שלהם".
כמי שלמד במוסדות הציונות הדתית, אתה זוכר את התקופה שבה הרגשת את חוויית הזרות?
“אני יכול להתחבר לחוויה הזאת. בזמנו למדו רק כמה פרקים על יהדות המזרח. עליי זה לא השפיע, כי אני חוקר מטבעי, וגם הוצאתי ספר על תולדות משפחתי. מילאתי את החסר בדרכים אחרות. אבל אני חושב שרוב האנשים גדלים על נרטיב מאוד ברור ולא מכירים את הצד השני. הם לא יודעים שיש אפשרות כזאת. לכן המטרה היא לפקוח את העיניים. כשלמדנו על יהודי אתיופיה למשל, זה גרם לי באופן אישי להעריץ אותם. תמיד אהבתי אותם, אבל כשהבאנו את אנשי המוסד ושמענו על סיפורי הגבורה של העלייה הזאת, הבנתי כמה הם אנשים גדולים".
מבחינת ההשקפה הלימודית, מה מייחד את יהדות המזרח?
"בגדול, העיון הספרדי הוא לא אותו עיון. היו שינויים אדירים במהלך השנים, וברגע שאתה רואה את כל המפה אתה רואה מה המקור ומה הסיבות לשינויים האלה. הייתה למשל אישה בעיראק, פלורה ששון, היא הייתה תלמידת חכמים אדירה. הבן איש חי היה מתכתב איתה ואפילו כתב לה שיר. הייתה לו גם חלופת מכתבים הלכתיים איתה. בתוניסיה יש חג לנשים שנקרא עיד אל־בנאת, אלו דברים שלא יכולים לבוא היום בתפיסות החסידיות. אבל אצל יהודי המזרח החיים היו מאוד טבעיים, במיוחד אצל הראשונים. הייתה הפרדת דת ממדינה. חכמי המזרח חיו בתחושת שליחות ומסירות נפש ללימוד התורה, והתקיימו בעוני רב. הרב היה חלק מהקהילה ואשתו הייתה חלק מהקהל. בתוניסיה למשל, בפסח הנשים היו מכינות את המצות, לא הגברים".
איך התגובות של התלמידים לתוכנית הזאת?
“זאת ההפתעה הכי גדולה. זה הקפיץ לא רק את התלמידים אלא גם את הצוות ואת המורים והסבים והסבתות. פתאום התחילה איזושהי תנועה של חיות ומחכים כל הזמן לשמוע את הפרק החסר. אנחנו גם חושבים להגיע איתם למסע ראשון במרוקו. כשהתחלתי לדבר על זה, שאלו אותי כמה מרוקאים יש לך בבית ספר שאתה נוסע לשם. אמרתי להם מה, כשנוסעים לפולין מישהו שואל כמה פולנים יש בכיתה? יש פה היסטוריה שצריך לחקור אותה, וההיסטוריה הזאת היא של כולנו".
