"אני איש חינוך, לא סופר", הוא מבהיר בפתח שיחתנו, "לא ישבתי כדי לכתוב ספר". כשאני שואל אותו איך נולד הספר, הוא לוקח אותי קודם כול ללידתן של המכינות המעורבות. "אחרי רצח רבין אף אחד לא האמין שיכול להיות דבר כזה בית מדרש מעורב. הייתי בבני עקיבא, למדתי בישיבת נתיב מאיר, ולא תיארו שם בית מדרש משותף עם חילונים. עם השנים התופעה התעצמה והפכה לתנועה. בשנים האחרונות שלי במכינה באדרת הגיעו שכבות שלמות של תלמידים ממודיעין להתקבל למכינה שלנו.
"התוצר החינוכי של המכינות הוא לא מפגש במרכז, אלא טיפוס חדש שנמצא בהיווצרות ואני לא יודע לאפיין אותו עד הסוף. זה יהודי שהוא לא רק דתי על הרצף, כי גם החילוניות היא על רצף. מצד אחד אלו דתיים שהתרחב להם ארון הספרים – זה קרה גם לי, כי לא למדתי כמו שצריך ביאליק ועגנון ובטח שלא דרשתי ביורם טהרלב ונעמי שמר; לא הייתה לנו שפה ארצישראלית – ומצד שני אלו חילונים שמאמצים פתאום את השפה היהודית".
בזכות הקיצור
ובכל זאת, לא רק עולם המכינות הישראלי הוליד את "מדרש ישראלי". לפני עשר שנים, אומר פרי, הוא עדיין לא היה בשל לכתיבת ספר כזה. השינוי התרחש דווקא מחוץ למכינה, בשנה שבה היה בארה"ב. "אשתי קיבלה שם הצעה לעבודה חינוכית, לקחתי שנת שבתון מהמכינה, ומצאתי את עצמי עובד ב־IAC, ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית. הם יצרו תוכנית שנועדה לבנות קהילה ישראלית מתוך למידה, וביקשו שאנחה אותה. עבורי זו הייתה פעם ראשונה שעבדתי עם מבוגרים, ושם גם הבנתי עד כמה הסיפור הזהותי הוא משמעותי. פגשתי ישראלים ששאלו מהי הישראליות שלהם ואם אפשר לחוות אותה בארה"ב ולהעביר אותה גם לילדים שלהם. באותה שנה הסתובבתי ברחבי ארה"ב, פגשתי קהילות ישראליות ויהודיות, קראתי הוגים שלא הכרתי ולמדתי המון. עברנו תהליך ליברלי כמשפחה ונכנסנו לקהילה קונסרבטיבית. זה היה מטלטל".
בזכות אותה שנה בארה"ב החל פרי לכתוב. "הייתי מנחה של 12 קבוצות שהשתתפו בתוכנית במקומות שונים בארה"ב, ובגלל המרחקים רציתי לשלוח להם ניוזלטר. כשכתבתי את הקטע הראשון, מי שעבדה איתי בניהול התוכנית אמרה לי שזה ארוך מדי ולא יקראו. קיצרתי בחצי את הטקסט, והיא אמרה לי לקצר שוב בחצי. כשהשוויתי את הגרסה המקוצרת לגרסה הראשונה והארוכה, ראיתי שהקצרה הרבה יותר טובה.
"למכינת בני דוד בעלי קל לצייר לוגו של בוגר נשען על סטנדר עם נשק וגמרא. אבל מיהו בוגר המכינה המעורבת האידיאלי? בלוגו של מכינה מעורבת לא תראה דמות של אדם. זה אומר שהדרך תהיה יותר ארוכה ושתצטרך יותר להכיל"
"כשחזרתי לארץ המשכתי לכתוב לחניכים ולבוגרים של המכינה, והתחילו לצטט את זה בכל מיני מקומות מגוונים. כתבתי למשל טקסט על עשרה בטבת, שאומר שזה כל כך ישראלי לצום בתשעה באב ולא בעשרה בטבת, שבו הכול התחיל. קיבלתי הרבה תגובות של אנשים שפעם ראשונה התחברו ליום הזה. עד היום, במשך שש שנים, אני מפרסם בכל יום שישי קטע באורך של לא יותר מ־250 מילה. לפני כשנה וחצי, בעקבות הרבה הדים שקיבלתי, יצרתי קשר עם הוצאת ידיעות ספרים. עמי ברהולץ, עורך תחום היהדות בהוצאה, אמר לי: איפה אתם המכינות? איפה הטקסטים שלכם אחרי כל כך הרבה שנים שאתם קיימים?"
אני רוצה לקחת את האמירה של ברהולץ ולהרחיב אותה. המכינות המעורבות מייצרות אלפי בוגרים כבר חצי יובל שנים אבל יש תחושה שהקול שלהם, שנחשב לקול ממלכתי ומחבר בין אוכלוסיות, עדיין לא בא לידי ביטוי באופן משמעותי בציבוריות הישראלית.
"זה מאוד מטריד גם אותי אבל זו שאלה מאוד מורכבת וקשה לבודד את תפקיד המכינות בדבר הזה. המציאות חזקה ויש בה אתגרים של קיטוב, רשתות חברתיות, אינדיווידואליזם וגלובליזציה. אלו אתגרים שלא אנחנו המצאנו, ולהעמיס הכול על כתפי המכינות זה קצת לא הוגן, וזו גם קצת הנחה לשאר המערכות. לחשוב שבוגרים שהיו במכינה שנה אחת בלבד יהפכו את המדינה, זו טעות גדולה. המכינות הן קריאה גדולה לחברה הישראלית וצריך לקחת את זה משם, אבל שינוי חברתי לא יכול להיעשות בשנה אחת בגיל הצעיר. חייבת להיות לזה המשכיות גם במערכות אחרות. אני לא מוריד מהבוגרים שלנו אחריות, אבל הם יוצאים לצבא ופוגשים ציניות, ורבים מהם מתמודדים בהמשך עם משבר זהות אמיתי. הם רואים את ההורים שלהם, ולהורים שלהם לא תמיד יש תשובות. זה מאוד מורכב, יש פה קרב".
אין מקום לכולם
יש סיכוי שנראה בעתיד נוכחות של עולם המכינות המעורבות בעולם הפוליטי?
"העולם הפוליטי הוא עולם שנדרש להכרעות ברורות ולסיסמאות פשטניות, והמכינה מדברת בשפה מורכבת. הרבה יותר קל לנצח בסיסמאות קליטות, לסחוף עם דגלים ומיצג ולרוץ אחריו. כשהייתי שואל במכינה שלנו מהי דמות הבוגר האידיאלי, התשובה הייתה שאין דבר כזה.
"למכינת בני דוד בעלי קל לצייר לוגו של בוגר נשען על סטנדר עם נשק וגמרא. אבל מיהו בוגר המכינה המעורבת האידיאלי? בלוגו של מכינה מעורבת לא תראה דמות של אדם. זה אומר שהדרך תהיה יותר ארוכה ושתצטרך יותר להכיל. בוגר מכינה שהוא מנהיג שמאל ובוגר שהוא מנהיג ימין שניהם בוגרים מוצלחים שלי, אבל הם לא יכולים לשבת באותה מפלגה. המכינה מנסה לבנות קומה אנושית, זהותית וערכית. פוליטיקה זו תנועה אחרת. מכיניסטים שמתאימים צריכים ללכת גם לפוליטיקה, כמו לכל תחום. הם צריכים לקחת אחריות בכל תחום שהם נמצאים בו".
פרי מספר על קהילות בוגרים של המכינות המעורבות, "אבל הן לא עולות על גבעה ומציבות קרוון כי כבר לא עושים את זה היום. הם נפגשים, ויש להם שפה מתהווה, והיא מתרחשת גם ברשתות ובכל מיני מקומות. צריך לזכור את האתגר שלהם. היום, החלום של רבים מבוגרי הצבא הוא קודם כול לצאת מהארץ לשנתיים כדי לעשות כסף בארה"ב. מדברים בשפה של מיצוי עצמי.
"אנחנו במכינה מנסים לבנות חומה ערכית. 20 אלף בני נוער מדי שנה רוצים לבנות את הקומה הזאת, ואין להם מספיק מקום. יש חמישים ומשהו מכינות שלומדים בהן 6,000 תלמידים בסך הכול. הם לומדים מהבוקר עד הלילה, ולמעלה מ־90 אחוז מהם יוצאים מהמכינה עם בעירה גדולה. צריך לומר לחברה הישראלית שהמכינה עושה את שלה. קחו אותם, הם רוצים. הבעיה היא לא בהם אלא במערכות שלא עוסקות בתכנים האלה".
התוכנית לערלי שפתיים
אחרי שחזר לארץ מארה"ב שב פרי למכינה באדרת למשך שנה, ואז פרש והקים את מיזם "מֵעֵבֶר – שיח ערכי ישראלי", שנועד למבוגרים. "זה ניסיון ליצור פלטפורמה לשיח זהותי באותה מתכונת שעשיתי בארה"ב, רק הפעם לישראלים", הוא מסביר. "מדובר על קבוצה של 15 איש לפחות, שנפגשים לערב של כשלוש שעות בבית של אחד מהם, אחת לחודש, לאורך כשנה. תמיד יש שם טקסט, אבל אני לא גוזר דפי מקורות. בדרך כלל מתחילים משיר ויוצאים ממנו. כשמתחילים למשל מהשיר 'יעלה ויבוא' של יורם טהרלב, זה מתפתח ממש לשיעור תנ"ך. לומדים את תפילת 'יעלה ויבוא', לאחר מכן ארבעה פרקים בתנ"ך שקשורים לשיר, ואז המשתתפים מביאים דברים מהעולם המגוון שלהם. בשלוש וחצי שנים שהמיזם קיים היו לי כבר 12 קבוצות כאלו. הקורונה ומערכות הבחירות התכופות אתגרו את המיזם. היו לי הרהורים אם לעזוב, אבל אחרי פגישות עם הרבה אנשים החלטתי שזה מאוד חשוב ושאחרים לא יעשו את זה".
את שם המיזם, "מֵעֵבֶר", בחר פרי מכמה סיבות. "זו מסגרת שהיא מעֵבר לעבודה ולפרנסה, היא מוסיפה זהות לאדם מעֵבר לתחום המקצוע שלו, והמונח הזה יונק מכל משמעויות ה'מֵעֵבֶר' של אברהם העברי.
בעצם זו מעין מכינה למבוגרים?
"המושג מכינה אומר שמכינים למשהו, והאנשים שמשתתפים במיזם הזה נמצאים כבר בשלב החשוב. המטרה של המיזם היא לא לטעום מחיי המכינה של הצעירים אלא בדיוק הפוך. כשהמבוגרים לא עוסקים בתכנים הללו, הבן המכיניסט שלהם מבין שהתכנים שהוא לומד במכינה הם משחק ילדים, לצעירים בלבד. כשאנחנו מייחדים מסגרות של ערכים לצעירים בלבד, אנחנו משדרים להם מסר סמוי שכשהם יגדלו זה יעבור להם כי הם יהיו עסוקים מדי. כשהם רואים שגם המבוגרים מתעסקים בזה, הם מקבלים מסר שזה אמיתי".
באמצעות ספרו מקווה פרי להגיע עם התכנים שלו לקהלים חדשים. "אפשר לכתוב מאמרים מאוד יפים שמגיעים בסוף לקהל קטן. הקטעים הקצרים בספר הזה מתחברים לקהל רחב יותר. הספר משקף תהליך גילוי שעברתי, שעומק של טקסט לא חייב להיות בשלושה עמודים עם גופן קטן. זה קצת כמו השוואה בין הרצאה לשיר. אם אני רוצה לגעת באנשים, אני צריך להיות שנון, עמוק ותמציתי ולהשקיע בזה המון. הרבה יותר קשה לכתוב קצר. השיוף והדיוק דורשים הרבה זמן".
את מכינת אדרת שעמד בראשה במשך יותר מעשור כינה פרי "בית מדרש ישראלי", ובאופן טבעי גם ספרו החדש נקרא "מדרש ישראלי". "כשאמרו לי שזה לא שם שיווקי, אמרתי שזה השם הכי מתאים. זו היכולת לחבר בין היצירה, הטקסט, המציאות ואנחנו. כמו שפרופ' יונה פרנקל הסביר, מדרש זו פעולה שבה הדרשן לא מפרש את הטקסט אלא משתמש בו כדי להעביר מסר. טקסט זה מונח רחב. גם החדשות הן טקסט, וגם כשחרדי שואל אותי אם הנחתי תפילין או כשאומרים לי מושג כמו שמירת נגיעה, זה טקסט לדרוש אותו.
"אני מבקש לומר בספר 'בואו נדבר ישראלית מדוברת של עכשיו, אבל נכניס בתוכה כמה שיותר רבדים'. אם אהוד מנור כתב 'אני אוהב אותך לאה', למרות שיעקב לא אהב את לאה, אז גם אני יכול לכתוב קטע שכותרתו 'אני אוהב אותך עשיו'. אנחנו עושים את אותה פעולה. החלום שלי הוא לא שיקראו את זה אלא שיכתבו כזה. אני מאמין שאם השפה שלנו תהיה עמוקה וחלק מרצף גדול שיש לו עומק, רבדים וערכים, אז גם בפוליטיקה נדבר אחרת".
"התוצר החינוכי של המכינות הוא לא מפגש במרכז, אלא טיפוס חדש שנמצא בהיווצרות. זה יהודי שהוא לא רק דתי על הרצף, כי גם החילוניות היא על רצף.
פרי מציג דוגמה למדרש שלו מתוך הספר, על פרשת וארא, שכותרתו "התוכנית לערלי שפתיים". "במסגרת התוכנית נעבור תהליך משמעותי שיהפוך אתכם לכבדי פה ולשון", הוא כותב. "השתלמות גמגום, וקורסים להתמודדות עם בעיות של עודף כריזמה, ביטחון עצמי מופרז והערצה עיוורת".
"הקטע הזה נכתב במהלך מערכות הבחירות, והוא תוהה מה קרה לנו עם סיפור המנהיגות", אומר פרי. "למה מנהיג צריך להראות כמה שהוא מושלם, וצוות שלם סביבו רק מחפה על החולשות שלו? זו פרשנות על משה שמדברת אקטואליה, ובעיניי זה מדרש ישראלי. זה כמו דרשה בבית הכנסת, אבל אני רוצה להוציא את דבר התורה מבית הכנסת".
והנה דוגמה נוספת מהספר, על פרשת השבוע הנוכחי, מטות־מסעי, שבה מסופר על שבטי גד וראובן שנשארו בעבר הירדן ולא נכנסו לארץ המובטחת. פרי קושר בין השבטים הללו ליהדות ארה"ב, שכאמור הוא הכיר מקרוב, וכותב: "מסתבר שהחלוצים הראשונים היו דווקא אלו שבחרו לא לחיות בישראל, אבל ביקשו ליצור מחויבות לארץ ושותפות עם מי שנשאר בה. אלו שלחמו על הארץ הזאת, יישארו ישראלים תמיד, למרות המגורים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שבעבר הירדן או אמריקה. אבל השאלה הגדולה יותר היא מה יהיה בדורות הבאים. כמה זמן יחזיקו המחויבות והקשר לארץ? האם בניהם ונכדיהם גם יהיו ישראלים? האם גם הם יצליחו להיות חלוצים? אפשר לגלגל עיניים בציניות, כעס או אכזבה על השבטים שבחרו לעזוב את הארץ. אבל עדיף לקחת אחריות, ולעבוד יחד על העתיד המשותף, כדי שנוכל להישאר עם ישראלי אחד, למרות המרחק".
כיפה שקופה
אסף פרי (47) נולד וגדל בירושלים. אחרי לימודים בישיבת נתיב מאיר המשיך למכינה הקדם־צבאית בקשת שבגולן, והתגייס לגולני. מיד לאחר שחרורו התחתן עם טליה שאותה הכיר בסניף בני־עקיבא בשכונת גילה, ששניהם גדלו בה. "העבודה הראשונה שלי הייתה ניהול של פרויקט אבטחה. נתנו לי שם קידום, אבל חיפשתי משהו משמעותי שבגיל חמישים אהיה גאה שעשיתי אותו. עברנו אז למודיעין, כבר היו לנו תאומים, ומישהו סיפר לי על מכינת נחשון, שהייתה המכינה המעורבת הראשונה. אז נסעתי לראות אותה ביישוב נילי, שבו היא שכנה אז. כשחזרתי אמרתי לאשתי 'עדיין אין לי מושג מה זה בדיוק, אבל אנחנו שם בשנה הבאה'".
פרי הצטרף כמדריך למכינה, שבאותו קיץ עברה לקיבוץ נתיב־הל"ה בעמק האלה. "אמרתי להם שאני לא בא לגור ביישוב שאין בו בית כנסת, ואז התברר שיש שם בית כנסת שהוקם עבור מג"ב ששכר מהקיבוץ את בית ההארחה שלו. אחרי שלוש שנים הילדים גדלו והחלטנו לעבור ליישוב מעורב שיש בו קהילה סביב בית כנסת. אדרת היה המקום הכי קרוב".
פרי המשיך שנה נוספת במכינת נחשון כרכז הדרכה, ואז נענה לקריאתו של ד"ר שמריהו בן־פזי, ראש המכינה של אדרת וממייסדיה, להצטרף אליו לצוות המכינה שהוקמה בשנת 2001. במשך עשר שנים עמדו שניהם יחד בראשות המכינה. לאחרונה יצאה המכינה מתוך היישוב ושלוש שלוחות שלה הוקמו בכפרי הנוער בן־שמן, כפר־סילבר ועיינות. בסך הכול עבד פרי בעולם המכינות 15 שנה, מתפקיד מדריך ועד לראש מכינה.
רעייתו טליה היא אשת חינוך שמנהלת מסלול בתיכון ברנקו וייס בבית־שמש. לבני הזוג שבעה ילדים, שישה בנים ובת. הבן הגדול נקרא דן והקטנה אילת, והשמות משתלבים יפה עם מפת ארץ ישראל הענקית שתלויה בסלון ביתם, בהרחבה של היישוב אדרת.
פרי מגדיר את עצמו כדתי "מאוד ליברלי". בכל ליל שבת מתקיים בביתו מניין שוויוני, שבו גם הנשים נספרות למניין. "בשבת בבוקר אני הולך, לצערי ולשמחתי, להתפלל בבית הכנסת בהרחבה שבה אנו גרים. מצד אחד אני מבקש לבטא ככל שאני יכול את מה שבעיניי דרוש תיקון, ומצד שני אני חושב שחשוב להיות חלק מקהילה. היו פה מאבקים סביב המניין השוויוני, אבל אנחנו חיים ביחד. קהילה טובה צריכה לתת מענה גם לפרטים שבתוכה, אבל אמרתי לילדים שלי שאני שמח שאנחנו גרים פה. אם היינו גרים בירושלים היינו מוצאים את בית הכנסת שהיה מדויק לנו, ולא היינו נאלצים לחיות עם אלו שאנחנו לא מסכימים איתם. פה אנחנו חייבים להסתדר כי בסוף אנחנו שכנים. חשוב לי שהילדים שלי ישמעו גם דבר תורה של חבר שמרן שאני לא מסכים איתו".
מאז שחזר מארה"ב, פרי אינו חובש כיפה בשגרת יומו. "כבר לפני השנה שלנו בארה"ב, הכיפה הייתה על הראש לסירוגין. בעיניי, הכיפה עושה היום יותר נזק מתועלת. היא לא מייצגת אותי ואני לא מרגיש צורך לסמן את עצמי. היא לא שוויונית, ועצם זה שכל עבריין שם כיפה זה בעייתי בעיני. בארץ ישראל של ימינו זו גם טעות בעיניי לחבוש כיפה. רובנו ישראלים, ואני לא צריך להכריז ולומר שאני יהודי. זה רק מייצר קיטוב חברתי, דיכוטומיה מיותרת ובינאריות. אני לא מרגיש את הצורך ללכת עם דגל שיאמר איפה אני ממוקם מבחינה דתית. בעשור האחרון אני גם מרגיש שאנחנו כבר לא בינאריים, כך שגם אם אין לי כיפה זה לא מיד אומר שאני חילוני. הורדתי את הכיפה לא מתוך חולשה אלא מתוך עוצמה, וכשאני מקיים אירוע דתי אני חובש כיפה לא בשביל לכבד אלא כי זה מתאים לאירוע. גם כשאני מחתן זוגות, אמנם לא דרך הרבנות, אני מקפיד על הטקס האורתודוקסי המלא. אתה לא יכול להוסיף עוד חוליה בשרשרת בזמן שאתה זורק את השרשרת".
