משה בן־ישי: "היישוב גיתית בבקעת הירדן לא כל כך הצליח. נשארו שם מעט משפחות, ואז אני ועוד בחור מארגמן חיברנו בין היישוב ובין גרעין של משפחות דתיות שהצטרפו ליישוב. היום זה יישוב מוצלח מאוד שגם מצליח לשמור על איזון"
בשיחה איתנו מתאר חרמון, בן הדור השני של התנועה, את הקשיים הגדולים שחווה דור המייסדים של תנועת ההתיישבות הרוויזיוניסטית, שהיה "בן חורג" במערך ההתיישבותי של אותם הימים. "בתחילת שנות ה־50, עד שהגיעה העלייה מארצות צפון־אפריקה, אנחנו היינו ישראל השנייה. אלו שקופחו משום שלא היה להם פנקס אדום. אלף ואחד סיפורים שמעתי מאבי, שיחד עם מיכאל דקל, לימים סגן שר החקלאות וסגן שר הביטחון, ניהל את המושב נורדיה. אבי ואמי, שבילו שניהם בבתי כלא, היו אנשי אצ"ל פעילים, והם וחבריהם רצו להוכיח לתנועות הסוציאליסטיות שגם אנשי בית"ר, יוצאי האצ"ל והלח"י, יכולים להקים התיישבות חקלאית פורחת ומוצלחת, למרות כל המכשולים. והמכשולים לא הסתיימו עם הקמת המדינה. משרד החקלאות היה המשרד הפוליטי ביותר באותם ימים. כך למשל, חברי מושב נורדיה קיבלו 80 דונם בלבד לנחלה. כל יתר המושבים וגם תנועת הקיבוצים, השומר הצעיר וכן הלאה קיבלו 120 דונם לנחלה. מכסות המים, מכסות החלב, מכסות הביצים – להורים שלנו היה הרבה יותר קשה לקבל עד כמעט סוף שנות ה־50. אבל למרות הכול, ואולי דווקא בגלל זה, נורדיה הצליחה כל כך".
שיר בית"ר ביום הזיכרון
הנידוי הפוליטי והחברתי של אנשי תנועת החירות לא היה רק בכל מה שקשור ליחסים עם גורמי השלטון, גם בתוך ההתיישבות החקלאית התקשו מושבי התנועה להשתלב, ולקושי הזה היו השלכות קשות מאוד על עצם היכולת לפתח חקלאות מתקדמת. כדוגמה לכך מביא חרמון את הקושי הרב של אנשי נורדיה לבצע "החלפת כלים" עם המושבים והקיבוצים הסמוכים.
"אבי היה שנים רבות מרכז המושב ולאחר מכן שימש בתפקידים במשרד החקלאות. בשנים הראשונות היה נהוג בהתיישבות החקלאית לבצע ‘החלפת כלים‘. לא לכל מושב היו המחרשות העמוקות, המקלטרות והדיסקים. אלו כלים כבדים מאוד והרכישה שלהם יקרה מאוד. לכן הפתרון נמצא בהחלפות. כל מושב קנה חלק מהכלים, ובעונות הרלוונטיות היו מתבצעות ההחלפות. אולם אף אחד מהמושבים בסביבה לא היה מוכן לבצע החלפה עם מושב נורדיה בעונת העיבוד באביב ובעונת החריש בסתיו. וכך קרה שהיישוב היחידי שהיה מוכן להחליף כלים עם מושב נורדיה היה הקיבוץ הקומוניסטי יד־חנה הסמוך לטול כרם, שהיה לא רחוק מאיתנו. אם אתה מכיר את הביטוי של בן־גוריון ‘בלי חירות ומק"י‘ – זה בדיוק מתאים. זה עוד קושי שמצביע על כמה שהפוליטיקה חדרה וגרמה עד שנות ה־70 לאפליה קשה כלפי מושבי בית"ר".
הקשיים שחוו מתיישבי משקי חירות בית"ר היו לא פשוטים, אך למרות הקשיים שיצר הקשר ההדוק עם התנועה האם, תנועת החירות, המתיישבים היו גאים בקשר הזה. לדברי חרמון, מנחם בגין, מנהיג תנועת החירות, אף היה פוקד את המושב בכל עת שבה נזקק לפסק זמן מהפוליטיקה התנועתית והארצית. "את ספרו 'בלילות לבנים', על מאסרו בכלא בליטא ובהמשך בגולאג הרוסי, כתב מנחם בגין במושב נורדיה, שאותו הוא כינה ‘היהלום שבכתר'", מספר חרמון, "כשהוא היה רוצה לברוח מכל ההמולה של הפוליטיקה הפנימית והחיצונית הוא היה מגיע למושב נורדיה וכותב את ספריו. זו גם הסיבה שהוא הקדיש לנו את ספרו הראשון".
עמוס חרמון: “עד שהגיעה העלייה מארצות צפון־אפריקה, אנחנו היינו ישראל השנייה. אלו שקופחו משום שלא היה להם פנקס אדום. שקיבלו מעט נחלות, מעט מכסות, ושאף מושב לא הסכים להתחלק איתם בכלים החקלאיים“
גל ההתיישבות המשמעותי הראשון של משקי חירות בית"ר התרחש בזמן מלחמת השחרור ובשנים הסמוכות לה, ואילו הגל השני החל לאחר מלחמת ששת הימים והתעצם בעקבות המהפך בשנת 77‘. אז הוקמה שורה של יישובים מעבר לקו הירוק בגולן ובאזורי יהודה ושומרון. הקו האידאולוגי של משקי חירות בית"ר היה באותם ימים מובהק וברור, משני עברי הקו הירוק. אולם, בחלוף השנים ועם השינויים הדמוגרפיים, השתנה אט־אט אופיים של היישובים הוותיקים יותר, אלו שקמו בתחומי הקו הירוק, והזיהוי הפוליטי הפך לכזה שאיננו מובן מאליו. אחד הגורמים לשינוי הוא מדיניות שיווק הקרקעות בהרחבות הקהילתיות של המושבים הוותיקים, שאותה הכתיבה המדינה בעקבות פסיקת בג"ץ בעתירת "הקשת הדמוקרטית המזרחית". הפסיקה ביטלה למעשה את ההעדפה לבני הדור הממשיך של חברי המושבים.
"ממילא אין היום ועדות קליטה במושבים כפי שהיו בעשורים הראשונים. גם אז אומנם לא שאלו את מי שביקש להיקלט האם הוא איש חירות, אך ניסו בכל זאת ליצור התיישבות שתהיה הומוגנית פחות או יותר גם מבחינת העמדות שלה. היום אין בכלל פוליטיקה בכל היישובים", מדגיש חרמון, "כשאתה מספר לנכדים על מה שהיה פעם הם צוחקים ממך. הפוליטיקה השתנתה לחלוטין. יש מגוון דעות, והעניין הפוליטי עצמו הוא לא נושא ברמת הקולקטיב. בכל בית יש דעות שונות. אם תשאל היום בחור צעיר שמתגורר ביישובים שלנו לאיזו תנועה מיישבת היישוב שלו שייך, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע במה מדובר, כפי שהוא מן הסתם לא יודע הרבה דברים שנוגעים למה שהיה פה בשנים הראשונות של הקמת המדינה. אבל לנו לפחות, בני הדור השני, ההשתייכות הזו הייתה חשובה".
הדור הראשון של מקימי המשקים הוותיקים כדוגמת נורדיה כבר הלך כולו לעולמו, אך על אף זאת ביישובים מנסים לא לאבד לחלוטין את המורשת ולשמור לפחות על הצביון הסמלי. "בין הדברים שעוד נשמרים בנורדיה על ידי בני הדור השני והשלישי הוא האופי המיוחד של ימי הזיכרון לחללי צה"ל", מציין חרמון, "במרכז היישוב ניצבת אנדרטה לאנשי הגרעינים של בית"ר, בהם גם עולי הגרדום פורצי כלא עכו שהיו חברי הגרעין שהקים את נורדיה. אני חושב שנורדיה הוא אולי היישוב היחיד בארץ שבו על אותה אנדרטה, עם סמל האצ"ל, חרוטים גם שמות הנופלים חברי הגרעינים מהאצ"ל והלח"י וגם שמות בני המושב שנתנו את חייהם למען המדינה, לצד שיר בית"ר. וכן, גם תושבי ההרחבה, שאלו אנשים שלא קשורים ליישוב, וגם אלו שמתגוררים במגדלי הים התיכון, קמים איתנו בזמן שאנחנו שרים את שיר בית"ר לפני שאנחנו שרים את התקווה, אף שרובם לא יודעים את המילים. אנחנו בהחלט משתדלים לשמר משהו מהרוח הזו, אבל להגיד לך שזה ה‘בון טון‘ בחיי היומיום? התשובה לכך שלילית".
אריק שרון התעניין
המועצה האזורית הקטנה ביותר בישראל, מועצת אלונה, היא רשות מקומית מיוחדת. שלושת יישובי המועצה, שהוקמה במחצית הראשונה של שנות החמישים, הם אביאל, עמיקם וגבעת־ניל"י, ושלושתם משתייכים לתנועת משקי חירות בית"ר. מנכ"ל התנועה, משה בן־ישי, מתגורר במושב אביאל והוא בן הדור השני. הוריו אומנם לא נמנו עם הגרעין המייסד של המושב, אך הגיעו להתגורר במקום ממש בשנותיו הראשונות. הזיהוי התנועתי של המושב אביאל, שהוקם בשנת 1949, ניכר כבר בשמו. תחילה נקרא היישוב "יד הארבעה־עשר", על שם 14 חברי הגרעין המייסד שנפלו במלחמת העצמאות. אך לאחר שוועדת השמות לא אישרה את השם, נקרא המושב על שמו של "גונדר אביאל", שמו המחתרתי של לוחם האצ"ל ישראל אפשטיין שהיה מבכירי הארגון בפולין ובישראל, ונהרג באיטליה בשנת 1946 לאחר שנשלח לשם במסגרת תפקידו. "המתיישבים הראשונים שהקימו את היישובים היו בוגרי אצ"ל ובוגרי בית"ר מכל מיני מקומות", מציין בן־ישי, "את אביאל, למשל, הקימו בוגרי אצ"ל מרומניה וטרנסילבניה, שאליהם הצטרפו בוגרי פלוגות בית"ר מזכרון־יעקב".
“כשמנחם בגין רצה לברוח מכל ההמולה של הפוליטיקה התנועתית והארצית, הוא היה מגיע למושב נורדיה וכותב את ספריו. את ספרו ‘בלילות לבנים‘ כתב בגין במושב, שאותו הוא כינה ‘היהלום שבכתר‘“
בן־ישי מסביר כי כיום תנועת משקי חירות בית"ר, שהוא משמש כמנכ"ל שלה, איננה מעורבת בניהול השוטף של מרבית היישובים שהקימה במשך השנים. "משקי חירות בית"ר היא אגודה שיתופית שתפקידה באופן עקרוני הוא להקים יישובים, ללוות אותם בתחילת דרכם, ולמעשה כיום, כאשר היישובים הם כבר ותיקים, לטפל ולסייע בעיקר במשברים. יש מקומות שההתיישבות יותר חדשה ושם אנחנו עובדים ממש, אבל במרבית המקומות אנחנו כבר לא ממש מעורבים. בעבר היו מסונפים לאגודה גם ארגונים נוספים, כדוגמת ארגון הקניות של משקי חירות בית"ר שחברים בו מספר מושבים ועדיין קיים על הנייר, אך למעשה איננו פעיל כבר לא מעט שנים, מאז הסדר המושבים (חוק גל). בנוסף למשקי חירות בית"ר יש סוכנות ביטוח שנותנת שירותי ביטוח למשקים וגם לחברים, וממנה מגיע הגב הכלכלי של האגודה עצמה".
למשקי חירות בית"ר משתייכים והשתייכו בעבר 33 יישובים, משני צידי הקו הירוק, כמה מהם התפתחו עם השנים ואפילו הפכו למועצות מקומיות (כוכב־יאיר ובית־אריה). ברמת הגולן יש שלושה יישובים של משקי חירות בית"ר. חד־נס, שעל וקלע־גולן. קלע־גולן הוא היישוב שממנו הופרדה "רמת־טראמפ". כיום נהנה היישוב מתנופת פיתוח משמעותית מאוד. בגליל נמצאים המושבים הוותיקים חוסן ומשמר הירדן, וכן שני יישובים קהילתיים בגוש משגב, גילון וצורית, שבמידה רבה התנתקו מהתנועה. גם שלושת יישובי אלונה נמצאים בצפון. בשפלת החוף בן־ישי מציין את משגב־ֿדב שבאזור גדרה, את נורדיה הסמוכה לנתניה, ונחלת־ז‘בוטינסקי שנבלעה כאמור בבנימינה, אך האגודה החקלאית שלה עדיין קיימת. מתוך יישובי השומרון מזכיר בן־ישי את בית־אריה, ברקן, חרמש, מעלהֿ־שומרון, סלעית – שהוא המושב היחיד בשומרון, "מושב לתפארת, ומקום יפה מאוד", כהגדרתו של בן־ישי – וכן עלי־זהב ושקד.
בשרון מזכיר בן־ישי את היישוב כוכב־יאיר, שכיום הוא כבר מועצה מקומית, ואת המושב השיתופי צורֿ־נתן. בבקעת הירדן יש שני יישובים שהוקמו על ידי משקי חירות בית"ר, ארגמן וגיתית. בן־ישי מציין כי גיתית היה יישוב שדשדש במשך שנים רבות, "היישוב הזה לא כל כך הצליח. נשארו שם מעט משפחות ואז אני ועוד בחור מארגמן חיברנו בין היישוב ובין גרעין של משפחות דתיות שהצטרפו. היום זה יישוב מוצלח מאוד שגם מצליח לשמור על איזון. זאת דוגמה לעבודה שאנחנו השקענו ביישוב ותיק יחסית, שקם בשנת 1977, כדי לעזור לו לצלוח משבר. אני נהנה היום מאוד לבקר שם ולראות את המקום וכיצד הוא מתפתח. אגב, ראש המועצה הנוכחי בבקעת הירדן, דוד אלחיאני, הוא מארגמן, וגם ראש המועצה הקודם, דוד לוי, הגיע מאותו מושב".
מאיר ברשן: "מרגע שהגעתי לברקן הפכתי להיות בית"רי גם בלב. כשהגענו ליישוב היה ברור לנו מהרגע הראשון שצריך להקים ביישוב מעוז של תנועת בית"ר, ובאמת הוא הלך והתפתח והיה משמעותי מאוד. הילדים שלי היו מדריכים בבית"ר, והיינו יוצאים איתם לקורסי ההדרכה בבית הספר על שם אינה ז'בוטינסקי"
באזור ירושלים שוכנים גם כמה יישובים המשתייכים לתנועה, ביניהם מבוא בית"ר, ששמו מעיד על אופי הגרעין שהתיישב בו, ברֿגיורא, קדר הסמוך למעלה־אדומים ורמת־רזיאל הקרויה על שמו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל. בחבל לכיש נמצאים אמציה, שהוא מושב שיתופי, ושקף שהוא מושב עובדים. זהו האזור שבו נקלטו מגורשי גוש קטיף, מהלך שסייע מאוד ליישובים הוותיקים. "כרמי־קטיף הוא יישוב שיושב על קרקעות של מושב אמציה, והודות להחזר הקרקע הזה אמציה יצאה מחובותיה. שני הצדדים הרוויחו וזה היה מבצע יוצא מן הכלל", מסביר בן־ישי. בדרום הר חברון ישנם שני יישובים, תלם ואדורה, שהוקמו בידי משקי חירות בית"ר. בהמשך הצטרפו אליהם משפחות דתיות וכיום הפך תלם ליישוב שצביונו בפועל הוא דתי. בן־מעוז את הקושי להביא מתיישבים חילונים למקום בריחוקו הגיאוגרפי, "האנשים שלנו אוהבים ללכת קרוב. אתה יכול לראות שבית־אריה, מעלה־שומרון, ברקן ויישובים נוספים שהיו קרובים יותר למרכז הצליחו יפה מאוד, ובמקומות אחרים, ללא החיזוק של הכיפות הסרוגות המצב היה פחות סימפטי. ואני אומר את זה לחיוב, לא לשלילה חס וחלילה".
משקי חירות בית"ר עלו לכותרות בתקופה האחרונה כאשר במליאת הכנסת בוטל חוק ההתנתקות משנת 2005, אשר במהלכה נעקרו שלושת יישובי בית"ר – חומש, גנים וכדים. סביב היישוב חומש נוהל מאבק עיקש בשנים האחרונות לאחר שהישיבה במקום, אשר פונתה שוב ושוב, התעקשה לחזור למקום וליישב אותו מחדש. הנהגת בית"ר ביקרה במקום כמה פעמים ונתנה גב ציבורי למאבק החזרה ליישוב. לאחר הירצחו של תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן הי"ד, עלה המאבק מדרגה, וקואליציית הימין החדשה אישרה בסופו את ביטול ההתנתקות בצפון השומרון. כחזון, רואה תנועת בית"ר העכשווית את חזרתם של גנים וכדים כצדק היסטורי והתיישבותי ואף פועלת במסדרונות הכנסת בכיוון זה.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נקודות התיישבות של התנועה נעקרות. כבר במסגרת עקירת חבל ימית חרבו שלושה מושבים של התנועה: חרובית, דקלה ונאות־סיני. ראשי התיבות של שמות המושבים מרכיבים את שמו של היישוב חד־נס שברמת הגולן, שאליו היו אמורים המתיישבים לעבור, אך בפועל איש מהם לא הגיע להתיישב בו.
רשימת היישובים נראית אומנם מפוארת, אך משקי חירות בית"ר היא למעשה התנועה ההתיישבותית הקטנה ביותר בישראל, בעיקר משום שבתנועה הרוויזיוניסטית לא נחשבה ההתיישבות החקלאית לאידאל מוביל. לשם ההשוואה מספר בן־ישי כי לתנועת המושבים משתייכים כ־200 מושבים, לתנועת הפועל המזרחי מסונפים כ־80 מושבים, לאיחוד החקלאי, שהיא תנועה מיישבת כביכול א־פוליטית, משתייכים מספר דומה של מושבים ואילו למשקי חירות בית"ר השתייכו 18 מושבים בלבד, ואליהם הצטרפו בהמשך גם יישובים קהילתיים שהביאו את מספר נקודות ההתיישבות הקשורות בתנועה ל־33.
עם השנים חלו שינויים רבים באופי של ההתיישבות החקלאית בישראל בכלל ושל משקי חירות בית"ר בפרט, כפי שמציין בן־ישי, "אם פעם כל תושבי המושבים עסקו בחקלאות, היום מדובר רק בכעשרה אחוזים. גם ההשתייכות התנועתית ניטשטשה מאוד, בין השאר בגלל ההרחבות. אם בעבר היו באביאל 80 אחוז מצביעי ליכוד, היום מדובר על כ־40 אחוז בלבד. בכלל, הקשר של הליכוד להתיישבות די רופף. האחרון שבאמת התעניין והיינו מחוברים ומקושרים אליו היה אריק שרון. האחרונים שהייתי איתם בקשר הם ישראל כץ וצחי הנגבי, שהיום הוא ראש המל"ל. הזמנים שבהם היה לנו כוח בתנועה היו בתקופה שבה למרכז הליכוד היה כוח. על פי התקנון של הליכוד לכל אחד מיישובי התנועה יש במרכז נציג אחד או שניים. אנחנו היינו 33 יישובים עם הרבה קולות וכך הגענו למשהו בסביבות חמישים חברי מרכז. זה היה כוח משמעותי, אבל ברגע שכוחו של מרכז הליכוד ירד, גם הכוח שלנו ירד מאוד".
הבריכה הראשונה בשומרון
אחד הפורחים והמבוססים שבין יישובי תנועת משקי חירות בית"ר הוא היישוב ברקן שבלב השומרון. מאיר ברשן הוא ממייסדי היישוב, חבר הגרעין שעלה לקרקע בשנת 1981 ומאז פעיל בהובלת והנהגת היישוב לאורך השנים. במקביל לעבודתו בתפקידים שונים בחברת החשמל – שבאחרון שבהם היה מנהל אזור, ולשירות מילואים ארוך שנים שממנו השתחרר כסא"ל במיל‘ לפני ארבע שנים, בגיל 66 – כיהן ברשן במשך מספר קדנציות כיו"ר היישוב ברקן, כחבר מזכירות, ואף כמזכיר היישוב בזמן מסוים, ותמיד בהתנדבות. בשיחה איתנו הוא מספר כי הגרעין המייסד של היישוב, שמנה כארבעים משפחות, התגבש ביישוב אלקנה ולאט־לאט נוספו לו חברים.
בפתח השיחה מקפיד ברשן לציין כי על אף התפקיד המשמעותי שנטל בהקמת והובלת היישוב לאורך השנים, את הקרדיט לרעיון של הקמת היישוב ולגיבוש גרעין החברים המייסד יש לתת לשתי משפחות, משפחת רייקין ומשפחת בוגוסלבסקי. "משפחת רייקין היא משפחה ישראלית, שהם בעצם אלו שהיה להם את החלום להקים את היישוב, ומשפחת בוגוסלבסקי, שעלו לארץ מרוסיה, ויקטור ואנה, הם היו חלוצים וריכזו את כל התהליך של הקמת הגרעין. אנחנו גרנו בפתח־תקווה והצטרפנו לגרעין בשלב שהוא כבר התחיל להבשיל כקבוצה גדולה יותר".
ראשיתה של ההתיישבות בשטח לא הייתה קלה, וחייבה את החברים להרבה יוזמה עצמית ופחות הסתמכות על הרשויות ועל הגורמים שמלמעלה. "היינו אחת מארבעים המשפחות שעלו לקרקע, זה היה בשנת 1981. אנחנו נכנסנו לבתים שהם בעצם אשקוביות של 70 מ"ר, ללא פיתוח, כי לא היה כסף. התלבטנו אם להיכנס לבתים ללא פיתוח או לקחת אחריות ולעשות את הפיתוח בעצמנו באופן זמני, וההחלטה הייתה לעשות פיתוח זמני. עשינו פיתוח, הבאנו גנרטור לחשמל זמני, רשת ביוב ומים זמנית, וככה נכנסנו לגור. רק מאוחר יותר, כאשר לגורמים המיישבים היה קצת כסף, הם נכנסו לפיתוח ממשי של שכונת הוותיקים שבה גרו ארבעים המשפחות".
"עלינו לפה מתוך אידאולוגיה", מתאר ברשן את רוחו של היישוב ברקן מיום הקמתו, רוח לאומית־ימנית שהייתה משותפת לכל החברים והיא זו שגיבשה את האופי המיוחד של המקום, ישוב לאומי־בית"רי בלב השומרון. "התחושה הייתה שאנחנו בונים פה משהו חדש, אנחנו מדברים פה על לפני כמעט ארבעים ושתיים שנה. ההתיישבות בשומרון עוד לא הייתה אז באופנה, אנחנו רצינו להקים משהו אחר, וזה היה באמת מרגש. זה לא היה מאמץ חד־פעמי, העבודה נמשכה לאורך שנים עד שהצלחנו לבסס את יישוב השומרון. בסופו של דבר המאמץ נשא פירות. היישוב הצליח מאוד ונחשב ליישוב חזק מאוד בשומרון. כשמסתכלים על יישובים, אז על אף כל התהליכים שהיה צריך לעבור וכל הקשיים, ברקן גם מבחינה חברתית וגם מבחינת פרויקטים הוא מוביל. אתן לך דוגמה קטנה: אנחנו הקמנו את הבריכה הראשונה בשומרון כבר בשנת 1984. זה מה שהפך את היישוב הזה להצלחה וכיום גרות בו כ־500 משפחות".
את אחד המדדים המרכזיים להצלחה רואה ברשן בהחזרת רבים מבני הדור השני, אלו שגדלו בברקן כילדים וכנערים, לגור בו בבגרותם. "בכל תפקידיי במזכירות וביישוב מאז ההקמה, אם אני צריך לסמן הישג אחד משמעותי, זו ההחלטה שקיבלתי לפני ארבע שנים כיו"ר היישוב יחד עם החברים לבנות שכונה לבנים ממשיכים. בנינו שכונה של 24 יחידות דיור בעלויות נמוכות יחסית. אנחנו ספגנו את הרווח מהקבלנים, הקבלנים נתנו הנחה ו־24 בנים ממשיכים על פי קריטריונים נכנסו לגור לפני כשנה. זו דוגמה אחת של קבוצה שהצלחנו להביא. כל הילדים האלה, שכבר נשואים עם ילדים משלהם – הצלחנו לחבר אותם לפרויקט הזה שנקרא ברקן וזה הישג אדיר. ארבעת הילדים שלי עברו לגור בברקן, ואנחנו ממש לא חריגים. יש הרבה משפחות כמונו. הדור הצעיר אחרי הצבא יצא קצת החוצה, טייל, עבר לתל־אביב ולכל מיני מקומות, אבל כשהם קצת התמסדו, הלכו ללמוד והתחתנו הם רצו חזרה לברקן. זו באמת תופעה נהדרת של דור המשך. זה נכון גם בראייה של יישוב שזקוק לדור צעיר. אנחנו המייסדים כבר בני שבעים ורצינו דור שימלא את מערכת החינוך, ושהיישוב ימשיך להתפתח ולהתחדש".
ברשן עצמו לא הגיע מבית בית"רי, ובנערותו לא היה קשור לתנועה, אולם מרגע שהגיע ליישוב, החיבור שלו לתנועה ולערכיה הפך לחזק מאוד. "מרגע שהגעתי לברקן הפכתי להיות בית"רי גם בלב. כשהגענו ליישוב היה ברור לנו מהרגע הראשון שצריך להקים ביישוב מעוז של תנועת בית"ר, ובאמת הוא הלך והתפתח והיה משמעותי מאוד. במסגרת תפקידי במזכירות סייענו כל הזמן ונחשבנו למעוז חזק וגדול. הילדים שלי היו מדריכים בבית"ר, והיינו יוצאים איתם לקורסי ההדרכה בבית הספר על שם אינה ז‘בוטינסקי. גם כשהיישוב גדל קצת, והיו הורים שרצו לפתוח פה שבט של הצופים, עצרנו את זה ולא הסכמנו להכניס אף תנועת נוער אחרת חוץ מבית"ר. אבל לצערנו הגורמים הממלכתיים שדיברו על תקציבים לא נתנו מספיק מענה לפיתוח ולקידום". ברשן מביע בשיחה חשש כי ללא סיוע, המעוז בברקן, שמנה בעבר למעלה ממאה חניכים, עלול להיסגר ולוואקום תיכנס תנועת הצופים שכבר כיום חלק מילדי ברקן פעילים בה, בשבט הממוקם בעיר אריאל.
הקשר לתנועת בית"ר התחיל במקור כבר בשמו של היישוב, שלדברי ברשן אמור היה להיקרא בשם "בית אבא", על שמו של העיתונאי וההוגה הרוויזיוניסטי אבא אחימאיר (אביהם של יוסי אחימאיר ויעקב אחימאיר) אך לבסוף הדבר לא יצא אל הפועל. עם זאת, גם אב"א אחימאיר וגם ההיסטוריון בן־ציון נתניהו (שעל שמו נקרא בית הספר המקומי) מונצחים ביישוב, וכן ניטעה ביישוב חורשה לזכרם של לוחמי האצ"ל והלח"י.
