בשנת 1982 הוציא המרכז למורשת ירושלים ע“ש זאב ז‘בוטינסקי, בשיתוף עם ההנהגה העולמית של בית“ר, ספרון משובב נפש: “אחימאיר ובית“ר“. על הכריכה הקדמית, לצד סמל בית“ר, מופיעה תמונתו של אב“א אחימאיר בחולצה חומה. התמונה צולמה בשנת 1954, ביום הצבת האנדרטה לעולה הגרדום דב גרונר מול משטרת רמת־גן. בתוך הספרון מופיע ההסבר של אחימאיר עצמו לפשר צבע החולצה, מתוך ברכה ששיגר לכינוס בית“ר בשנת 1957. וכך כתב:
אני תקווה שבית“ר תחזור לחולצתה המסורתית, אותה חולצה שהייתה על גופו של ראש בית“ר, השוכן במעלות קדושים וטהורים, בכינוסי בית“ר. בחולצה זו שמע אברהם סטבסקי, הי“ד, את פסק־הדין של מוות. בחולצה זו עלה שלמה בן־יוסף, הי“ד, לגרדום. צבע חולצה זו הוא צבע אדמת השרון, המגדלת את פירות ההדר. נהיה הדרים, כפירות אלו.
בדברים אלה ביקש אבא להזים את טענת משמיצי בית“ר, כאילו בצבע החום היא מְחקה את הפאשיזם, ר“ל.
את הספר ערך הבית“רי יוסף קיסטר. סיפקתי לו את מרבית ההתבטאויות של אבא על בית“ר וחשיבותה. וכך כותב קיסטר בהקדמתו:
אל בית“ר הגיע אחימאיר כאדם מבוגר, לאחר שנכזבה אמונתו ב‘הפועל הצעיר‘ כמפלגה שתקרב את תקומת מדינת היהודים. מאז סוף שנות העשרים ועד ליום פטירתו שזורים היו חייו בבית“ר ובראש בית“ר. את מפקדיה וחניכיה אהב בכל לבו ולקידום רעיונותיה בקרב הנוער עשה לילות כימים. בנוער ראה את עתיד האומה.
אחרי שנטש את “הפועל הצעיר“ ועבר לתנועת ז‘בוטינסקי ב־1928, יחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, היה האינטלקטואל אחימאיר מורה בבית הספר למדריכי בית“ר בהנהגתו של ירמיהו הלפרן. כאשר חניכי בית“ר הפגינו ב־1929, הוא שיגר אליהם מירושלים את המכתב הבא:
אחי היקרים, המפקד, הקצינים והתלמידים של בית־הספר, מתוך שמחה וגאווה שמעתי על פעולותיכם בשעת ההגנה בתל־אביב. הצטערתי צער רב שלא יכולתי להיות אתכם שכם אחד. אבל גם בירושלים היה מה לעשות. אוכל למסור לכם שגם האח הצעיר של בית־הספר התל־אביבי, המוסד הירושלמי, עמד על הגובה. אלא שלא היינו מסודרים כמוכם. כי רק שבועות מספר שהמוסד שלנו קיים. מכתבי מביע רק בצורה דלה את כל רגשותי ביחס אליכם. בברכת ‘טוב להילחם בעד ארצנו‘, הכותב בדמעות גיל, אב“א אחימאיר.
בספר עוד מכתבים שלו אל הנוער הבית“רי, שבהם הוא מנתח את המצב ביישוב, מביע דעותיו על הכיוון שבו צריכה התנועה הציונית ללכת. “הנוער הציוני לא חונך לקרבנות“ – הוא כותב במרץ 1932 מהקישלה בעיר העתיקה, בעקבות הפגנת הסטודנטים הלאומיים בהנהגתו נגד “ברית שלום“ בהר הצופים:
ולכן כה בודדים היו יוצרי הציונות המהפכנית. הקול־קורא של תרומפלדור, אהרן ושרה אהרנסון, וייבדל לחיים ז‘בוטינסקי (היה) קול קורא במדבר. מעטים הלכו אחריהם. האפשרויות הרבות שנפתחו לפני הציונות – המלחמה וחורבן היהדות הרוסית – נסתיימו במפח נפש… העובדה שז‘בוטינסקי חולל אחרי המלחמה תנועת נוער ציונית כבירה – סימן הוא לאידיאל שלנו. קרה נס. מצד אחד פשט הסוציאליזם הבינלאומי את הרגל, ומצד שני נמצא מנהיג לציונות המדינית.
באותה שנה, בחוברת א‘ של “מדריך בית“ר", במאמר שכותרתו: “להשקפת עולמה של בית“ר“, הוא שואל:
מהו החינוך שיש להקנות לבית“ר, אשר יהלום את תפקידה בעתיד וכדי שתוכל לעמוד בפני הסער בקומה זקופה? חינוך זה שתי פנים לו: התכוננות צבאית ומה שחשוב עוד יותר – הכשרת הלבבות… הכשרת הלבבות טעונה הדגשה מיוחדת. על מדריכי בית“ר לזכור היטב, כי כיום מקבל כל צבא חינוך רוחני לא פחות משהוא מקבל חינוך צבאי.
והוא מסכם: “בית“ר נלחמת על תקומת המדינה העברית בשביל עם ישראל, שאבדה לו עצמאותו בעטיו של אסון היסטורי“.
אב“א אחימאיר, שהנהיג את פעולות המרי הראשונות נגד “השלטון הזר“ (ביטוי שלו) הבריטי, התקבל בכל כינוסי בית“ר, בארץ ובגולה, בהערצה רבה, במיוחד בעלייה לקברו של תרומפלדור בתל־חי. אלא שב־1934 הוא היה כלוא ביפו בגלל עלילת רצח ארלוזורוב ומשם שיגר מכתב לבית“רים “צבא מלכות ישראל לעתיד לבוא“, ופנה אליהם: “צו ההדר של המנהיג חל עליכם. בית“רים אינם עורכים פוגרומים, אינם מסוגלים למלחמת אחים. בית“רים יודעים, שרבו אויבי ישראל מחוץ“.
אציין לבסוף, כי עד היום שמורה עמנו ב“בית אבא“ חולצת בית“ר החומה, של הבית“רי ד“ר אב“א אחימאיר.
