הילדים של תמר טננבאום הם דור שלישי לתנועת בית“ר, והם פוקדים מגיל שנה את אנדרטת תל חי בתאריך המסורתי, י“א באדר. היום הם חניכים ומדריכים בתנועה, שהפכה כבר למשפחה. “מבחינתי זו הייתה גאווה לראות את הבת שלי עם חולצת תנועה, מעשה שממשיך את המסורת שלי, זה מרגש מאוד. ההורים שלי היו חלק מהגרעין המיישב, גם סבא וסבתא שלי היו אנשי חירות, לא סתם חונכו ככה“.
בחודש דצמבר האחרון ציינה תנועת בית“ר מאה שנים להקמתה. התנועה שנקראה על שמו של יוסף טרומפלדור, והוקמה בידי , ממשיכה ללוות את משפחתה של טננבאום, בדרך שהתוו להם הוריהם ושהם מורישים לדור הבא אחריהם. משפחת טננבאום לא לבד, שוחחנו עם כמה מבוגרי התנועה שגם מילאו בה תפקידים שונים וגם גדלו בבית שבו בית“ר היא התנועה הערכית הדומיננטית.
טננבאום אכן מעידה על עצמה כמי ש“כל החיים שלי שזורים בבית"ר“. היא בת 45, עובדת בעמותה סביבתית־ימית. הוריה הם ממקימי היישוב שקד שבשומרון, ובו היא גרה כעת עם בעלה ושלושת ילדיה. את הפעילות בתנועה החלה כבר בכיתה א‘ ועברה את כל המסלול של חניכה, מדריכה, שנת שירות ורכזת הדרכה ארצית. אבל כאן לא נגמר הרומן של טננבאום עם בית“ר. היא עבדה בתנועה העולמית בתור רכזת של דוברי אנגלית שהגיעו לשנה לארץ וכראש ההנהגה הארצית. “למדתי מדעים, וחשבתי שאני הולכת לכיוונים אחרים, לא לעולם הציוני והתנועתי. אבל קראו לי לדגל והתייצבתי, זה היה טבעי“.
הרצי מקוב: "בשנים שבהן ברית המועצות התמוטטה התחלנו שם פעילות של בית"ר, בהתחלה כצעד מחתרתי וברגע שהמשטר הקומוניסטי נופל, התחלנו בפעילות פומבית, והיינו התנועה הציונית היחידה שם, עוד לפני הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, הפכנו להיות גורם משמעותי מאוד בתנועת העלייה"
גם הרצי מקוב, מנכ“ל מרכז מורשת בגין, נולד לתוך בית“ר. הוא גדל במושב נחלת־ז‘בוטינסקי, המושב הראשון של התנועה שהוקם במסגרת חומה ומגדל, ולימים נדד לאזור בנימינה. “שני הוריי היו בית"רים משחר נעוריהם, ממש מחבל הטבור של אמי ינקתי את בית“ר, הייתי מפקד המעוז, הסניף, שהיה מהגדולים בארץ עוד כשהייתי בתיכון. בתקופת הצבא יצאתי לחל“ת ושימשתי ראש מחלקת הדרכה של בית“ר ישראל, אחרי שהשתחררתי מוניתי לראש ההנהגה הארצית של בית“ר ישראל. ב־1986 חזרתי לתנועה והייתי מזכ“ל ההנהגה העולמית, ועד 1993 כיהנתי כראש ההנהגה העולמית“.
מתי הרגשת שזו התנועה שלך?
מקוב: “זה קרה לי בגיל די צעיר, עוד בתיכון. בית“ר אומנם לא הייתה תנועה מאוד גדולה כפי שהיא היום על אלפי חניכה ומוסדותיה, אבל מעוז בנימינה היה חזק ומשמעותי. אני זוכר אותנו מגיעים אל המסגרת המחנכת הכי משמעותית שנקראה ‘בית הספר למדריכים‘, בוגרי כיתות ח‘, ט‘, י‘ באים לשלושה שבועות מלאים בכל שנה בקיץ ולומדים על ביתר, הדרכה, מחנאות, שדאות, לראות מאות בני נוער זו תחושה חזקה ועוצמתית“.
דווקא דליה ינקו־יוסף, ראש האגף הביטחוני־ חברתי במשרד הביטחון כיום, הצטרפה אל תנועת הנוער בית״ר רק במהלך התיכון. מה שהתחיל כפעילות חברתית, כשרוב הכיתה בחרה להצטרף לתנועה ולבלות יחד, הפך מהר מאוד לחיבור אידאולוגי, מעשיר ומלמד. “אני זוכרת שהרעיון של תנועת נוער, הדרכה, מעורבות חברתית, דיבר אליי מאוד“, היא מספרת בשיחתנו. “מאוחר יותר, לקראת הגיוס לצה״ל, בחרתי להצטרף לגרעין נח“ל של התנועה, ולהתגייס עם החברות והחברים מבית“ר מרחבי הארץ מתוך מטרה להקים יישוב חדש בארץ ישראל“.
ואכן, לאחר שירות במחנה תלם בהר חברון, ההיאחזות הפכה ליישוב. “הבחירה להישאר דווקא בתנועה התבררה לי עוד יותר בפעם הראשונה שנסעתי במשלחת נוער לפולין – למדתי, שמעתי וראיתי את המקומות שבהם קרה הנורא מכול לעם היהודי, כשנחתנו בארץ הוצפתי בדמעות ובהתרגשות וממש הרגשתי בגוף את החיבור ואת הקשר למדינה שלנו. זה חידד אצלי את ההבנה, שגם אני צריכה לעשות הכול כדי לשמור על הבית שלנו“, אומרת ינקו־יוסף.
דליה ינקו־יוסף: "היינו צריכים לשמור על תנועת הנוער שלנו, ולהיות תמיד בתנועה. בתנועת נוער – הכי קל להביא את החניכים בפעם הראשונה. כדי להשאיר אותם לשנים ארוכות יש לגלות מנהיגות בקרב בני הנוער. היינו צריכים כל הזמן להיות בעשייה. אתגר נוסף היה לשמור על בית"ר כתנועה אידאולוגית ולא פוליטית"
למה בעצם בית“ר ולא תנועה אחרת?
מקוב: “ודאי שחלק מהתשובה היא כי ככה גדלתי, אבל מבחינתי זה כמו לשאול אדם דתי למה אתה דתי. נכון שבדרך כלל הוא נולד למציאות דתית, אבל אתה כל יום משכנע את עצמך מחדש, זו בחירה חופשית כל יום“.
טננבאום: “לא הייתה לי בחירה, נולדתי לתוך זה וגם היום אני רואה את עצמי כבית“ריה, אלו הערכים שגדלתי בבית ועיצבו את מי שאני. כבוגרת תנועת ימין ליברלית אלו אותם ערכים שאני מאמינה בהם. אגב, בית“ר היא תנועה ייחודית בהקשר הערכי, גם היום אין תנועה שמגדירה את עצמה כתנועה לאומית ליברלית, רוב התנועות הן או תנועות שמאל או שהן דתיות או ללא שיוך פוליטי, זו תנועה מאוד ייחודית מההיבט הזה, וזה הבית שהכי מתאים לי“.
את ההגדרה הזו, כתנועת ימין ליברלית, היה לאנשים בציבוריות הישראלית קשה לבלוע. מקוב מספר כי “זה לא התנועה שהיה הכי קל להזדהות איתה. עד שנת 1977, שנת המהפך, היא הייתה מוקצית. גדלתי בבנימינה, שזו מושבה ותיקה אשכנזית, חילונית, בתיכון בפרדס־חנה הייתי היחיד במחזור שלי בבית“ר, שירתי בחיל האוויר כאיש צוות אוויר ובכל המקומות האלו זה לא היה המיינסטרים“. אבל זה לא הטריד או שינה את גאוות היחידה מבחינתו. “במשך השנים הייתי דמות מרכזית בכל קבוצה וחברה, אף פעם לא הרגשתי בעמדת נחיתות אלא להפך, הייתי מאוד גאה בייחודיות הזאת“, מסכם מקוב.
העובדה שבית“ר הייתה תנועת ימין, בידלה אותה מתנועות אחרות.
“זה נכון“, מאשר מקוב את ההנחה, “זו הייתה תנועה מדינית, היא ראתה את עצמה כממשיכת המדיניות של הרצל במעשים מדיניים ופוליטיים. בתנועות הסוציאליסטיות הם חשבו שהם עושים את המעשה הציוני באמצעות חקלאות ומבחינה אידאולוגית עיסוק בעניינים פוליטיים נתפס אצלם כמעט כמגונה“. אבל מוסיף כי הוא וחבריו לא תמיד הרגישו מחויבים לצדדים פוליטיים. “לא היה ברור לנו מה זה אומר להיות ימני. הנושא של צדק חברתי למשל מאוד משמעותי לדעתי, זה עושה אותנו שמאלנים, לא ימניים?!“
ובכל זאת, התחומים הערכיים החשובים היו ברורים למי שהיו חניכי בית“ר מושבעים, “ההגדרה שלנו הייתה תנועה לאומית“, מקוב מבהיר, “לפיה יש עדיפות להיבט הלאומי על עניינים אחרים. זה בבסיס התפיסה של התנועה הבית“רית, לא סתם התנועה שעסקה בגעגועים לירושלים וליהודה ושומרון בין השנים 48‘ ל־67‘ הייתה בית“ר. כחניך, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים אני זוכר אותנו נוסעים לחברון, מנסים להניף את דגל ישראל על מערת המכפלה. שוטרים מורידים אותנו ואנחנו שולפים עוד, שוב מוּרדים ושולפים עוד דגל וכך הלאה“.
ברקע האתגר המדיני, ינקו־יוסף מציינת את הסוגיות הפנימיות שהטרידו את אנשי בית"ר. המטרה באותן שנים הייתה לשמור על התנועה, תרתי משמע. “היינו צריכים לשמור על תנועת הנוער שלנו, ולהיות תמיד בתנועה. בתנועת נוער – הכי קל להביא את החניכים בפעם הראשונה. כדי להשאיר אותם לשנים ארוכות יש לגלות מנהיגות בקרב בני הנוער. היינו צריכים כל הזמן להיות בעשייה. אתגר נוסף היה לשמור על ביתר כתנועה אידאולוגית ולא פוליטית“.
שירה הנוער
שנים בתנועה מביאות הרבה מאוד הווי, אנקדוטות וסיפורים – במיוחד בתנועה שקיימה הרבה מאוד מפעלים חינוכיים וקורסי מדריכים. ינקו־יוסף נזכרת בימיה כמדריכה בקורס מדריכים. “יצאנו לשוני, ליד בנימינה – ישנו בתוך המבצר, והתקלחנו בלילה בעזרת צינור מים מאחורי רכב מסחרי שהיה במקום. מרגש אותי אפילו רק להיזכר בימים שכל כך השפיעו על מי שצמחנו להיות“.
“כבני נוער בתנועה היינו פותחים אוהל של בית“ר מול גן הוורדים, ושם היינו“, נזכרת טננבאום בהשתתפות בהפגנות ובמחאה נגד הסכם אוסלו, “נסענו מהיישוב להפגנות בתל־אביב, בתור מדריכה זו הייתה הפעילות שעשינו אז“. היא מבקשת לציין גם עשייה לא טריוויאלית אליה הם היו שותפים. “בתקופה שלי ניסינו להכניס צעירים שלכאורה לא אמורים להיות חניכים של התנועה, חבר‘ה מהמגזר הדרוזי או צאצאי צד“ל (צבא דרום לבנון) מוסלמים ופתחנו קורסי הדרכה לבנות מהמגזר הדרוזי“.
חלק מההשפעה האדירה של התנועה על החניכים היה המפגש עם דמויות היסטוריות. מקוב מציין לדוגמה כי הכיר אישית את ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, ואצל ראש הממשלה יצחק שמיר הוא עבד כראש הלשכה. אלו שתי דוגמאות שמסמלות את מקומה של בית"ר בבניית סדרת המנהיגים במדינה.
טננבאום מסבירה שתפיסות התנועה חלחלו גם למנהיגים שלא צמחו דווקא ממנה. “רבים מקובעי המדיניות לאורך השנים, אפילו אם לא הגיעו מתנועות הנוער ספגו את האידאולוגיה של בית“ר. גם אחרי בגין ושמיר, עדיין אנשי בית“ר תופסים עמדות בכל מיני נקודות מפתח, כנראה האידאולוגיה הזאת מנצחת. אני רואה שהרבה מאוד דברים מתנהלים לפי התפיסה הז‘בוטינסקאית, גם אם אנשים לא יודעים להגיד את זה. זה מצחיק, גם כשאנשים מנסים להתנגח בימין, הם מצטטים את ז‘בוטינסקי, זה מראה כמה הדברים שלו הושרשו“.
בית“ר היא תנועה בת מאה שנה, מה בעצם הבשורה שלה כיום, מה המשימה בשנת 2023?
מקוב: “זו שאלה גדולה, היא נכונה לכל תנועת הנוער שצריכה לשמור על כך שזו תהיה תנועה של צעירים שמבקשת להשפיע על המציאות ולא רק על עולם הילדים, לדאוג שהיא מסגרת שממשיכה לשנות ולייצר דור חדש של ערכים. אני, כראש ההנהגה העולמית, ראיתי את המורכבות של הסיטואציה הזו וניסיתי להתמודד עם זה בשני מישורים. אחד היה בשנים שבהן ברית המועצות התמוטטה. התחלנו שם פעילות של בית“ר, בהתחלה כצעד מחתרתי וברגע שהמשטר הקומוניסטי נפל, התחלנו בפעילות פומבית, והיינו התנועה הציונית היחידה שם, עוד לפני הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, הפכנו להיות גורם מאוד משמעותי בתנועת העלייה“.
הדבר השני שמציין מקוב הוא גרעין ההגשמה שפעל דרך הנח“ל בעבר, ולדעתו ראוי לחדש זאת כיום. “גרעין הולך לקיבוץ או למושב שיתופי והם עושים שם עבודה או מקימים גרעינים משימתיים לקליטת עלייה, אלו דברים שיכולים לקרות עד היום. צריך לייצר הגשמה וחלוציות משמעותית. אני הלכתי לגור בכפר־אדומים כי הרגשתי שאני לא יכול לשלוח גרעינרים להקים היאחזות במבואות יריחו או הר חברון וחברון כשאני יושב באזור תל־אביב, אבל גם מעבר לדוגמה אישית, זה מסתדר היטב עם השקפת העולם שלי, כי כפר־אדומים הוא יישוב לכלל ישראל ובית“ר היא תנועה לכלל ישראל“.
כמו מקוב, גם טננבאום מציינת את עובדת היותה גרה בשומרון כמבטאת את היותה ממשיכת דרך של תנועה שרלוונטית גם היום. “אני מאמינה גדולה בתפקיד של בית“ר מבחינה לאומית“, מצטרפת טננבאום לדברים, “להיות בית לאנשים שהם ציונים ולאומיים. אני עדיין חושבת שההתיישבות היא ערך חשוב מאוד למרות שזה פחות קורה. אפילו שיש לנו מדינה ואנחנו מבוססים כאן, כנראה זה משהו שצריך עדיין להטמיע, וָלא – נאבד את מה שיש לנו, את זכות הקיום שלנו במדינה כיהודים, אלה דברים שהופכים ליותר ויותר רלוונטיים“.
“לתועלת הבניין הממלכתי אשעבד את תועלתי אני, את תועלת ביתי, את תועלת מעמדי“, מצטטת ינקו־יוסף את הנדר הבית"רי. לבקשתי היא מסבירה, “בחברה היום קשה לעיתים לשכנע את הפרט לוותר על תועלתו האישית, ועדיין אני חושבת שצריך להמשיך לקיים את השיח הזה על חוסנה של החברה, והתרומה של כל אחד ואחת לחיזוק שלה. כל זה לתועלת הבניין הממלכתי. המשימה של בניית חברה חזקה ובניין המולדת לא הסתיים“.
שלושתם משמשים בתפקידים משמעותיים ורואים את בית“ר כתנועה מובילה במציאות החברתית והמדינית בישראל ואך מתבקש להבין כיצד הערכים הבית"ריים שלהם באים לידי ביטוי בעשייה היומיומית. מקוב מספר שהוא רואה בתפקיד שלו היום המשך לפעילות הבית"רית שלו, “אני עוסק בהנחלה ובפיתוח של ההשקפה הלאומית־ליברלית מבית מדרשו של ז‘בוטינסקי, שהממשיך הכי מובהק שלה היה מנחם בגין, מתוך מחשבה שהיא לא יכולה להיות משהו סטטי, מוכרחה להתכתב עם המציאות“.
באופן דומה טננבאום מרגישה שהיא חיה את החיים שלה כביתריה מכל הבחינות, “איפה שאני גרה, אני מנסה לחיות במקום שבו אני מאמינה שצריך לחיות וצריך אנשים כמוני, זה אורח החיים שלי בעמותה, בעבודה שתורמת למדינה ולסביבה לפי הערכים שאני מאמינה בהם. בית"ר מבחינתי היא דרך החיים וזה נמצא בכל שלב בחיים. הביטוי המוכר שלנו מתייחס ל'הדר הבית"רי‘, אני מקווה שאני מכבדת את עצמי ואת האנשים שסביבי ועונה על הביטוי“.
ינקו־יוסף: “היום בתפקידי במשרד הביטחון כראשת האגף הביטחוני־חברתי, חרתנו על דגלנו לחבר חברה צבא וביטחון. העיסוק היומיומי שלי עם אנשי האגף המדהימים הוא לחבר בין חלקי החברה, לפעול למען חוסנה של החברה בישראל ולהכין את בני הנוער לשרות משמעותי בצה״ל, צבא העם. אני פוגשת במהלך השנים הרבה מאוד בוגרי ובוגרות תנועת בית"ר שמשולבים בכל כך הרבה מקומות של עשייה חברתית. אני גאה בחבורה האיכותית הזאת, ובאופן אישי אספר, כשסיימתי את תפקידי כראש ההנהגה הארצית של בית״ר חרטו לי על מגן ההוקרה שקיבלתי ועדיין מונח במשרדי, את המשפט שכתב זאב ז‘בוטינסקי, שהיה לוחם למען זכויות ושוויון לנשים, ‘אישה ארוגה מחוטי משי וחוטי פלדה‘, בענווה הוספתי את זה לאותו סל ערכים מלא שספגתי בתנועה וללא ספק גם השפיע על עשייתי החברתית ועל מי שאני כיום“.
