עוד לפני שנכנסתי לביתו של אהרן סגיר, יושב ראש הנהגת תנועת בית"ר העולמית, הוא יצא לרחוב לקבל את פניי בהליכה זריזה, נמרצת ונלהבת. ככה זה כשלא נפרדים מתנועת הנוער גם בגיל מופלג. סגיר הגיע אל התנועה עוד כנער צעיר ומאז הוא חלק ממנה. למעשה, גם היא חלק בלתי נפרד מכל צעד בחייו. "אני מבקש", הוא אומר לי בראשית שיחתנו, "אל תנסה להציג אותי כאיש גדול או מיוחד. אני לא יותר גדול מכל אחד שנמצא עכשיו ברחוב. תפקידים ותארים נותנים בשביל קרדיט, אבל זה סתם". כך הוא מבקש. ועל אף שאפשר אולי לנסות – קשה להתעלם מקורות חייו יוצאי הדופן.
סגיר נולד בבגדד. אז אתם עיראקים? אני מוודא.
"בבלים", הוא מתקן, "גדלתי למשפחה שהיום יש מי שיקרא לזה 'ענייה', אני מעדיף לומר – דלת אמצעים".
אהרן היה אחד משישה ילדים עת עלו ארצה בדצמבר 1950. אחיו, השביעי במספר – היה במהלך העלייה לארץ עובר בבטן אמו. "היינו במעברה בפרדס־חנה", הוא מספר. "גרנו שם אבל כמה חודשים אחרי הלידה של התינוק החלטנו לעזוב, זה היה מאמץ קשה. אנחנו גרנו באוהל ואת התינוקות שמו בבית אבן, אמא לא יכלה להיות איתו כל הזמן. היא הייתה צועדת ברגל, על חול, שני קילומטר עד לבית האבן להניק אותו, וחוזרת על כך פעמיים ביום – בוקר וערב. אישה אחרי לידה. אחרי כמה חודשים היא אמרה לאבא שצריך לעזוב, כך הגענו לירושלים, ליד האחים של אמא. בשלושים לירות שקיבלנו מאחד הדודים שכרנו שני חדרים במוסררה. זה היה על קו התפר עם הירדנים".
עם המעבר לירושלים, נכנס הילד עם החי"ת והעי"ן הגרוניות לבית הספר של אגודת ישראל. "זה היה באמצע השנה", הוא מספר "התחלתי את כיתה א' בפורים, כך שלא באמת הייתי בקצב של כולם. בסוף השנה המורה קרא לי לשיחה והודיע לי שאני נשאר כיתה. אמרתי לו 'אבל אני בן שבע'. הוא השיב 'נכון, אבל אתה לא יודע שום דבר'. הוא צדק, יש לומר. לא ידעתי צורת אות. סיכמנו שאני אנסה לעלות עם כולם לכיתה ב' אבל חובת ההוכחה עליי. אם עד חנוכה אם אני משתלב, זה טוב. אם לא – אחזור לכיתה א'".
אני עדיין ליכודניק כי אני לא רואה אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. אלה שעזבו את התנועה ממניעים אישיים – אני ידיד של חלק מהם ובקשר טוב איתם, אבל לא היה לי המניע שלהם. התנועה לא הייתה של אבא שלי, הוא לא היה המלך ולכן לא הרגשתי שאני אחד הנסיכים"
את ההזדמנות להוכיח את עצמו קיבל סגיר כבר ביום הראשון לשנת הלימודים. "המורה בכיתה ב' נכנס לכיתה ואמר שהוא עושה תחרות מי מהילדים יצליח ללמוד את פרשת בראשית בעל־פה. עד חנוכה. לי זה היה אתגר, אף אחד בבית לא ידע קרוא וכתוב, לא היה מי שיעזור לי, אבל הצלחתי להפתיע אותו ואת עצמי באופן שגם היום אני לא יודע איך זה קרה. כשחזרנו מהחופשה אחרי סוכות, הרמתי אצבע בכיתה. אמרתי למורה 'אני יודע את הפרשה בעל פה'. הוא חשב שאני צוחק. אמר לי לבוא לעמוד לידו ולהתחיל. אמרתי את כל הפרשה בעל פה. הוא נדהם ורץ החוצה, קרא למנהל שרץ לכיתה והורה לי 'שוב', חזרתי בפני המנהל על כל הפרשה. המנהל התקשר לסגן ראש העיר משה פרוש, סבא של השר מאיר פרוש, שלקח מונית, הגיע לכיתה וביקש גם לשמוע שוב איך אני אומר את הפרשה. סגן ראש העיר הופתע, הוציא מהכיס שתי לירות ואמר 'תלמד גם את נוייח' (פרשת נח). אחרי שבועיים נבחנתי על פרשת נח בעל פה". הם חשבו שאני איזה גאון", מחייך אהרן, "אבל בסך הכול לא רציתי לחזור לכיתה א'. היה לנו רצון חזק מאוד להשתלב".
אחרי ארבע שנים במוסררה, עברה המשפחה לגור במרכז העיר. "למדתי בבית הספר בשכונת הבוכרים, במקום שלמד גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל. היה לי מורה לתלמוד, הרב יעקב בלוי. באותה שנה עמדתי בפני הרב בלוי ואמרתי בעל־פה את כל פרק תשיעי של בבא מציעא, 13 דפי גמרא. ובכל מקום שהמורה עצר אותי לשאול מה אומר רש"י ומה אומרים התוספות, עניתי לו. העלו אותי כיתה, אבל בית הספר לא התאים לי כל כך. לא רציתי למקד את רוב שעות היום סביב לימוד התלמוד, עברתי ל'בית אהרן', בית הספר הממלכתי־דתי ואחריו בסוף לבית הספר 'דורש ציון'. יצא שאת בית הספר העממי למדתי בארבעה מוסדות שונים".
רגל קרושה ברמת־רזיאל
באותן שנים של לימודיו בבית הספר היסודי, נחשף לתנועת בית"ר, הזרוע החינוכית של תלמידי זאב ז'בוטינסקי. "סמוך לבית שלנו היו מגרשי משחקים, בתי כנסת, מוסדות חינוכיים וסניף של תנועת בני עקיבא. בין כל אלה היה מבנה קטן של תנועת בית"ר, זה היה בניין ישן שנשאר על כנו מתקופה המנדט הבריטי, אז היה שם איזה סליק של האצ"ל. ראיתי ילדים במבנה הזה משחקים באומגה ובמשחקי כדור ועניין אותי לדעת מה קורה שם. גיליתי שבמקום ישנו מעו"ז של בית"ר ונחשפתי לפעילות של התנועה. הייתי תולעת ספרים, הייתי קורא המון וכל יום מגיע לספרייה להחליף ספר. באותה התקופה באופן מקרי, נתן לי בן דודי ספר שהוא מצא בשם 'המרד', שכתב מנחם בגין. קריאת הספר וההיכרות עם החברים במעו"ז הביאו אותי להיות חלק מתנועת בית"ר".
"אחרי העבודה בירושלים הייתי נוסע למצודת זאב בתל־אביב ומשם מנהל את בית"ר ורק ב־11 בלילה הייתי מגיע הביתה. יצחק שמיר, שהיה אז מזכיר תנועת החירות, שאל אותי למה אני לא מתפרנס רק מהעבודה בבית"ר. אמרתי לו 'מר שמיר, מעולם לא עשינו מהמקום האהוב שלנו קרדום לחפור בו'"
הילד שעלה מעיראק מצא את עצמו משתלב היטב בתנועה שנוסדה בעיר ריגה. הוא אפילו לא הבין מדוע מדובר בשילוב מיוחד באותם הימים. "קיבלו אותי כמו שמקבלים את כולם. אם היית דתי, אם היית חילוני, מזרחי, אשכנזי, עשיר או עני. בבית"ר לא הייתה תחושה של התנשאות או התבדלות על רקע עדתי או כל רקע אחר. הרגשנו מצוין. בתקופה ההיא לא ידענו על מה מדברים איתנו. אם היו אומרים לי אז שארליך הוא אשכנזי ואני המזרחי – בסדר, שמעתי. אף אחד לא היה אומר לי שמישהו אחר טוב ממני כי הוא אשכנזי".
ובפועל, זה לא יכול להיות מורכב כשמגיעים נערים מרקע כל כך שונה?
"היו כללים", הוא אומר. "בבית"ר אסור היה שיהיה חילול שבת במסגרת הפעילות החינוכית. אם אתה בבית לא שומר שבת – בסדר, אבל בַּמסגרת אסור לחלל שבת. הפעולות לא היו מתבצעות בשבת. אני זוכר שבכיתה ח' נסענו ביחד ליום ספורט בצפת. יוצאים מירושלים בשעה שלוש אחר הצהריים. הגענו לאזור ראש־פינה אחרי השעה של כניסת שבת, האוטובוס נסע עוד קצת עד השקיעה ואז עצר. משם התחלנו ללכת ברגל, זה היה טיפוס של כמה שעות מראש־פינה לצפת. אבל זו הייתה הערבות ההדדית. אני ועוד אחדים כמוני הרגשנו מצוין כי היינו דתיים, ומי שלא דתיים הבינו שראוי להתנהל כך כדי שהחניך הדתי יוכל להישאר במסגרת. התנועה תמיד גילתה הבנה לצרכים של כולנו".
בשיחה איתנו סגיר עונד את סיכת 100 שנה לבית"ר, שאותה קיבל בימים האחרונים בדואר ובה התעטר לקראת הצילומים לכתבה. אך כשעשה את צעדיו הראשונים בתנועה, היא הייתה צעירה במונחים של תנועות נוער.
"בית"ר הייתה אז רק בת 34, למדנו על ההיסטוריה שלה שהייתה אז קצרה אבל עשירה. היו לנו שיעורים על תולדות בית"ר שהושמדה בשואה. היו בפולין כ־100 אלף בית"רים. בצ'כיה היו עשרת אלפים, ברומניה עשרות אלפים. שמענו הרבה על מנחם בגין שהיה נציב בית"ר בפולין, הרוסים רדפו אותו בגלל זה והוא הוגלה למחנות בסיביר".
המדריך של סגיר, משה נשאל, עקב היטב אחרי התקדמות חניכו בתנועה. ובגיל 16, כשהחניכים עוברים לשלב ההדרכה, שלח אותו למעו"ז מחוץ לבירה. "הוא היה מדריך מצוין ואיש מיוחד מאוד", מספר אהרן, "הוא החליט לשלוח אותי להדריך ברמת־רזיאל. זה מושב שנבנה על ידי בית"רים, לצאת להדריך אז ביישוב מחוץ לעיר לא היה סיפור. ביום שישי הייתי מסיים את הלימודים בתיכון אורט, רץ הביתה להחליף לחולצת תנועה, אחר כך רץ לתחנה לתפוס את האוטובוס האחרון לאיתנים ומשם הלכתי ברגל שני קילומטר לרמת־רזיאל. ביום שישי בערב, ריכזתי את הילדים שהדרכתי, סיפרתי להם סיפורים. הם היו צוחקים עליי בפולנית ונהנינו מאוד".
ולמעשה היית צריך להישאר שם עד מוצאי שבת. לא?
"בדיוק", הוא מאשר בחיוך. "אחרי הפעולה הייתי מוזמן לאכול סעודת ליל שבת. היו מזמינים אותי כמו שבפולין מזמינים את בחורי הישיבות למשפחות באזור, בכל ארוחה משפחה אחרת. זה מקום של אשכנזים", הוא צוחק "היו מגישים גפילטע פיש. אל תצחק, אני אכלתי. אחרת הייתי מת מרעב. אבל אחרי זה הגישו רגל קרושה. היא הייתה זזה בצלחת. על זה אמרו חכמינו ייהרג ובל יעבור. את זה לא אכלתי מעולם".
לאורך יום השבת סגיר היה ממשיך את ההדרכה. "במשך השבת היינו מטיילים, מעבירים פעילויות, ובמוצאי שבת הייתי חוזר לירושלים באוטובוס. הייתה לנו פעילות במוצאי שבת במעו"ז בירושלים, שבה הייתי משתתף כחניך, כאחד מהשומעים. שם פגשתי מדריכה בשם רות, היא הייתה חברה שלי, ואנחנו ביחד עד היום", הוא מספר ומצביע על אשתו, כשהוא מוסיף בחיוך "זה הדבר הכי טוב שיצא לי מהתנועה".
"נסענו ביחד ליום ספורט בצפת והגענו לאזור ראש־פינה אחרי כניסת שבת, האוטובוס נסע עוד קצת עד השקיעה ואז עצר. משם התחלנו ללכת ברגל, טיפוס של כמה שעות. אבל זו הייתה הערבות ההדדית. החניכים הלא דתיים הבינו שראוי להתנהל כך כדי שהחניך הדתי יוכל להישאר במסגרת. התנועה תמיד גילתה הבנה לצרכים של כולנו"
שחקן ראשי בתיאטרון בית"ר
את שנות התיכון למד בתיכון המקצועי אורט, לשם הגיע כדי לרכוש מקצוע. "אז לא היה חוק תיכון חינם", הוא אומר, "בזכות הציונים שלי קיבלתי שנה ראשונה בלי לשלם. אחר כך מצאו עבורי תורם, ובתמורה סוכם שבקיץ אעבוד ואחזיר לו. בסוף השנה רצו בבית"ר שאצא מחנה קיץ מיוחד למדריכים בתנועה, והסכימו שאצא לשם ללא תשלום כי הכירו את המצב. הסברתי שיש לי בעיה כי עליי לעבוד ולהחזיר את המימון שקיבלתי לשנת בית הספר. המדריך שהיה איתי בקשר אמר שחשוב לו מאוד שאצא עם כולם. כעבור זמן הוא חזר אליי ואמר שלא רק שאקבל את הקורס בחינם, התנועה גם תשלם את מה שיכולתי להרוויח בעבודה באותו חודש, כדי שאוכל לשלם את החוב לתורם. זה הראה לי כמה בית"ר תרמה לי וראתה את הפוטנציאל שיש בי. זה היה דבר גדול מאוד".
לאורך שנות התיכון, העשייה בבית"ר ליוותה את סגיר לצד הלימודים. "בבית"ר היו לנו חוגי ריקוד, חוג תזמורת, היה מצעד מחולות, רקדנו בירושלים. עשינו הצגות תיאטרון, שתי הצגות שבשתיהן הייתי שחקן ראשי. יש לי כמה תמונות מאותן הצגות שמזכירות לי את החוויות הנעימות. בהפסקה הגדולה בבית הספר, כאשר הילדים האחרים היו מנצלים אותה לארוחת צהריים או לנוח, אנחנו, אנשי בית"ר, היינו רצים למעו"ז, מסיידים קיר אחד וחוזרים לבית הספר. הייתה לנו מסירות. אהבנו את המקום, המקום אהב אותנו. היה לנו כיף מאוד".
בתום שנות התיכון התגייס סגיר לצה"ל. את עבודתו הראשונה לאחר השחרור החל במשרד התקשורת בתחום הטלפונים והדואר, הענף שממנו הוקמה בהמשך חברת בזק, שאהרן היה ממייסדיו. "עבדתי בתחום הטלפונים ובמקביל ביקשו שאהיה מפקד המעו"ז שבו הייתי חניך", הוא מספר, "אחד הדברים שיזמנו אז היה במצעד הצבאי שנערך בבירה בימי העצמאות. בגלל הסכם שביתת הנשק בשנת 1949 – צה"ל התחייב שלא יהיו טנקים בירושלים, לכן במצעד גם לא היו. אנחנו מחינו נגד זה. כאשר המצעד צעד לעיני הצופים הלכנו עם שלט 'רוצים טנקים' ועם טנקים שבנינו מקרטון. עברנו אחרי השיירה הצבאית לעיני הקהל וצעקנו את רצוננו. אנשים מחאו לנו כפיים והריעו לנו, עד שהבינו שאנחנו לא ממש חלק מהמצעד". בשנת 1967 גויס במילואים לימי הכוננות שקדמו למלחמת ששת הימים. "במכתב הראשון שאשתי שלחה לי למילואים היא כתבה 'צעקת רוצים טנקים, הנה קיבלת'". מהשירות במילואים המשיך לנהל את המעו"ז בירושלים: "הייתי שולח מכתבים, מה לעשות, כיצד להדריך, והיו שולחים לי במכתבים חזרה עדכונים משם".
כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1974, קיבל פנייה להרחיב את פעילותו בתנועה לרמה הארצית. "אמרתי שאני מוכן באופן זמני ולא הסכמתי לעזוב את העבודה במשרד התקשורת לשם כך. אני מזכיר שגדלתי כבן למשפחה ענייה, עבודה קבועה הייתה בעיניי דבר קדוש. לכן עשיתי הכול ביחד. בשבע וחצי בבוקר הייתי נכנס לעבודה במשרד, בשעה שלוש וחצי מסיים בירושלים, נוסע למצודת זאב בתל־אביב ומשם מנהל את בית"ר עד לתשע או עשר בערב ורק ב־11 בלילה הייתי מגיע הביתה, וזה נמשך כך כעשרה חודשים. יצחק שמיר שעבד אז במצודה כמזכיר תנועת החירות, שאל אותי למה אני לא לוקח רק את העבודה בבית"ר. אמרתי לו 'מר שמיר, מעולם לא עשינו מהמקום האהוב שלנו קרדום לחפור בו'".
באותם ימים היה סגיר בכיר בדואר ישראל, ותחתיו עבדו מהנדסים וטכנאים והוא צמח בעבודה ומהשטח. "בשנת 85' חשבתי שהגיע הזמן לעשות תואר. עבדו תחתיי אנשים עם תואר ראשון, תואר שני, בכל מיני תחומים. חשבתי שמן הראוי שאלמד בעצמי, מה גם שחינכתי את ילדיי ללמוד ולהצליח, אני מאמין שהחינוך הכי טוב זה לעשות בעצמי מה שאני רוצה להעביר הלאה. אז הלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית. במהלך הלימודים ניגש אליי פרופסור עם מסמך מבזק שעליו השם שלי היה חתום. הוא שאל אותי 'זה אתה? מה אתה עושה אצלנו?' אמרתי לו 'באתי לקבל דיפלומה לחוכמה שלי'. חוכמה לא באתי לקבל מכאן, אבל תעודה לחוכמה שיש לי – זה היה המקום שנותן'".
ציונים אמיתיים, לא צ'חצ'חים
במרוצת השנים התרחק סגיר מהפעילות הרציפה בבית"ר אך שמר על קשר וחזר אליה לאחר שיצא לגמלאות.
"בשנת 2000 פרשתי מבזק, באותה תקופה שיפצו איזה בניין ישן של התנועה בעמק המצלבה. אמרו לי להיות אחראי על השיפוץ ולחשוב מה יהיה במבנה הזה. הקמנו שם בית תרבות, מסדר ז'בוטינסקי, קיימנו הרצאות, הרמנו מיזם של תיעוד לוחמי האצ"ל. תיעדנו עדויות של לוחמים וותיקים שיספרו על מלחמותיהם.
"יום אחד דני דנון, שהיה יו"ר ההנהגה העולמית של בית"ר, החליט להיות חבר כנסת. ביקשו ממני להחליף אותו. אמרתי להם – אני מסכים אבל אני לא בא לעבוד. לא בא לשגרת יומיום. עבדתי 35 שנה בבזק, הספיק לי. אני מוכן לבוא בשביל להשתתף בדיונים, הרצאות פה ושם, כנסים. הסכימו ועשינו דברים משמעותיים. הוצאנו לאור את הספר הזה", הוא מראה לי עותק שיש בידו, 'בית"ר צפון אפריקה', שחיבר נסים טויטו. "שאלו אותי מה דחוף להוציא את הספר, הסברתי שאותם צפון־אפריקאים שצעקו 'בגין בגין' כונו צ'חצ'חים ובכל מיני שמות מעליבים – אבל אלה ציונים אמיתיים שחלמו לעלות לארץ ישראל והיו חלק מהקמת המדינה. בית"ר לא נוסדה רק בריגה ב־23', אלא ב־27' בישראל, ב־38' בתוניס, אחרי זה באלג'יר ובמרוקו. כשהם עלו לארץ הם באו כציונים, לא בצ'חצ'חים. כשהם צעקו 'בגין בגין' זה כי הם אהבו את האיש הפטריוט, האידאולוג, המנהיג. וזה הסיפור שחשוב לי להעביר בהוצאת הספר הזה".
מבחינה מפלגתית גם היום אתה ליכודניק?
"אני ליכודניק", סגיר אומר, "עזבתי בעבר את התנועה. זה היה ב־79' בעקבות הסכמי קמפ דייוויד. אמרתי לעצמי 'לא לנער הזה התפללתי'. לא הסכמתי למה שעשה בגין. אחרי שנתיים היו בחירות והסכמתי לחזור. אבל הפוליטיקה בעיניי היא לא מה שחשוב. היא כלי. זה שאני בית"רי זה אומר שאני דוגל בארץ ישראל השלמה, המפלגה היא הכלי למימוש החזון הזה. אני עדיין ליכודניק כי אני לא רואה אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. אלה שעזבו את התנועה ממניעים אישיים – אני ידיד של חלק מהם ובקשר טוב איתם, אבל לא היה לי המניע שלהם. התנועה לא הייתה של אבא שלי, הוא לא היה המלך ולכן לא הרגשתי שאני אחד הנסיכים".
"תנועת בית"ר היום צריכה לחשוב איך להמשיך להנחיל את ערכיה לדור הבא", הוא אומר לסיום, "היא נוסדה על רקע העם היהודי שהיה בגולה במטרה לחבר אותו לציונות ולערכים והרצון להקים את הבית הלאומי בארץ ישראל. החזון של התנועה צריך להיות חשיבה איך להמשיך לפעול באותם הערכים אך בדרך רלוונטית ומותאמת לאופי הדור והתקופה".
