לתיאו (תיאודור) פוקס מריו דה־ז'ניירו היו תוכניות גדולות לשלב ההתבגרות שלו. הוא רצה ללמוד באחת האוניברסיטאות הנחשקות בארצות הברית, וניתב את כל חייו כדי להגיע לשם. אבל היום הוא בן 22, מתגורר בחיפה ולומד בטכניון הנדסה ביו־רפואית. עם ברזיל הוא שומר על קשר מרחוק, בלימודי פילוסופיה וירטואליים דרך האקדמיה של ברזיל.
פוקס עלה לארץ לפני שנתיים, כשהיה בן 19 בלבד, וסיפור העלייה שלו שונה מאוד. "השתתפתי בתוכנית של בית"ר לקראת שנת הכשרה", הוא נזכר, "בעצם זה כמו שנת שירות, רק להפך. יהודים שגרים בחו"ל מגיעים לישראל. ממש לא חשבתי שזה מה שיקרה. למדתי ארבע שנים כדי להצליח להתקבל לאוניברסיטה טובה בארצות הברית. אבל התוכניות השתנו".
מה קרה בדרך?
"קודם כול חשוב לציין שמאז שהייתי קטן אני סופג ציונות. גדלתי בבית מאוד יהודי וציוני, ומאז שהייתי ילד אבא שלי נהג לדבר איתנו על כך שצריך לעלות לישראל. על הקירות בסלון שלנו היו תלויות המילים של המנון התקווה, והאווירה בבית תמיד הייתה סביב זה שישראל היא הבית האמיתי שלנו. למדתי בבית ספר יהודי כל החיים, אבל במשך הרבה זמן לא הבנתי מה החשיבות של ישראל. ובטח שלא הייתה לי מחשבה ללכת לשם.
הכול התחיל כשהיה בן 16. "הביקור הראשון שלי בישראל היה במצעד החיים. אהבתי את מה שראיתי בישראל, אבל זה עדיין לא הבשיל. ואז התחילו דיבורים בקרב חברי הקהילה היהודית על הקמת סניף של בית"ר בריו. זה קרה משום שלא הסכמנו עם הדרך של תנועות הנוער האחרות שכבר פעלו שם. הייתה שם הרבה פוליטיקה לאומית, הרבה דיבורים על עניינים פנימיים של ברזיל, ואנחנו חשבנו שתנועת נוער יהודית היא מקום לדבר בו על ציונות ויהדות. באידאולוגיה של בית"ר יש עיקרון שנקרא 'חד נס' – דגל אחד. התפיסה היא שישראל היא הזהות שלנו, והכול נגזר משם".
אדל הלד, מנהלת תוכנית הבוגרים: "הרבה אנשים שעולים לכאן מגיעים בלי המשפחות ונשארים כאן. זה לא דבר מובן מאליו. בעיניי, כל בן אדם שיש לו את האומץ לעזוב את המשפחה ולבוא לכאן ולהשתלב בישראליות זה סיפור הצלחה"
פוקס היה בין מקימי הסניף בריו. "התחלנו מ־11 אנשים. התחלנו מסמינר שהמטרה שלו הייתה להכשיר מנהיגים לתנועה. הגיעו להדריך אותנו חבר'ה מסניף קטן של בית"ר בדרום ברזיל. זה היה אתגר לא פשוט, כי כבר היו הרבה תנועות נוער ותיקות ופעילות מאוד. אבל לא התייאשנו, ולאט־לאט הצטרפו הרבה חברים. היינו עושים פעולות כל שבת, וכבר בשנה הראשונה הרמנו שני מחנות – מחנה קיץ ומחנה חורף. התנועה המשיכה לגדול, אנשים ממש זיהו את הפוטנציאל וידעו להעריך את האיכות של הפעולות והמסרים החינוכיים".
משם המשיך לשנת הכשרה בארץ. "והשנה הזאת הפכה לי את כל התוכניות. הבנתי שישראל היא הבית שלי, ושיהיה לי שם פי מאה יותר כיף מאשר בארצות הברית".
מה אהבת בישראל?
"קשה להסביר, אבל הבנתי שליהודי שחי בגולה תמיד תהיה תחושת זרות. רק בישראל אני יכול להסתובב כיהודי ולהרגיש שייך. אתה מסתובב ברחוב ומרגיש שזה הבית שלך, וזו תחושה שאנשים שלא גדלו עליה לא מבינים כמה היא חשובה ומרגיעה. ואז אמרתי לעצמי אוקיי, כל מה שרציתי ללמוד בארצות הברית – למה לא לנסות ללמוד את זה בטכניון? ניגשתי לשם והתקבלתי.
"חזרתי לברזיל. הקמנו את ההנהגה הארצית של בית"ר וכיהנתי כראש ההנהגה. אחרי שנה עשיתי עלייה לישראל, אבל בסוף יצא שלא עליתי לבד, כל המשפחה שלי עלתה איתי, וגם החברה שלי, רופאה שהכרתי דרך המחנה של התנועה, היא עושה עכשיו סטאז' באיכילוב".
יש מקומות שאפשר להבין איך פתאום יהודים עולים משם. נניח אוקראינה ורוסיה, שהפכו להיות מקום לא בטוח. אבל בריו מצב היהודים יחסית טוב, מה המוטיבציה לעשות עלייה?
"זו באמת שאלה טובה. אני חושב שכשהמצב יותר קשה תמיד יהיו יותר אנשים שעולים, אבל ישנו גם האפקט של האידאולוגיה. בריו יש קהילה ממש חזקה, ובסוף יש השפעה מאוד משמעותית לתרבות של הקהילה שאתה גדל בתוכה. את בית"ר ריו הקמנו ב־2018, ומאז עלו כבר חמישה אנשים ובעוד חודש אמורים לעלות שניים נוספים. אני חושב שזה ממש תלוי בתרבות של המוסדות – כמה הם מעודדים ציונות ועלייה, יותר מאם המצב קשה או לא. ברגע שהקהילה תומכת במהלך כזה ומדברת עליו ביומיום, אנשים מקבלים את האומץ ואת המוטיבציה לממש את זה. גם בבית"ר זה חלק מהמסרים. כל הזמן מדברים על כך שעלייה לארץ זאת ההגשמה שלנו".
יד ביד
את הצעד הראשון שלה בישראל בחרה אנה אורלי מזדרוכין (34) להתחיל בירושלים. "מבחינתי ירושלים היא ישראל האמיתית", היא טוענת, "חשבתי שנכון לעשות שם את צעדיי הראשונים". בגיל 28, כשהיא לבדה וללא משפחה, הצטרפה מזדרוכין לתוכנית "מסע" של תנועת בית"ר העולמית, ולאחר שסיימה שני סבבים עלתה לארץ. "זו תוכנית שעושים לפני העלייה, שמיועדת לאנשים בני 18 עד 35", היא מסבירה, "התוכנית אורכת ארבעה חודשים, ואפשר לעשות אותה בכל מיני מקומות בארץ – באילת, תל־אביב, ירושלים ואפילו בקיבוץ. אני בחרתי בירושלים, גם כי רציתי להתחיל שם, וגם משום שרמת הלימודים באולפן הירושלמי, מורשה, היא גבוהה מאוד".
בתוכנית מסע לומדים לא רק עברית אלא גם תכנים חברתיים, מקיימים סיורים להכרת הארץ, ויש גם שיעורי פרטיים בנושאים שונים כמו היסטוריה של המדינה ושל העם היהודי. המשתתפים מקבלים כלים להכרת הארץ וכבר מתחילים להרגיש איך זה לחיות כאן. "הרעיון הוא שהעולים החדשים לעתיד יכירו את החברה הישראלית", היא מסבירה, "התלמידים שמשתתפים בתוכנית מתגוררים בדירות בירושלים ומנהלים חיים די עצמאיים. הם נוסעים באוטובוסים כדי להגיע לאולפן, ושומעים כל מיני הרצאות".
מזדרוכין גדלה במוסקבה, למדה כימיה באוניברסיטה והיא בעלת תואר שני. אחרי העלייה הספיקה לסיים תואר נוסף בארץ במנהל עסקים. "תמיד ידעתי שאני יהודייה", היא נזכרת, "עוד מילדות. כשהחלה העלייה הגדולה בשנות ה־90, ההורים שלי החליטו להישאר במוסקבה, למרות שחלק מבני המשפחה שלי כן עלו כי להורים שלי לא התאים לעלות באותה תקופה. היו להם שם הורים מבוגרים שהיה קשה לעזוב אותם, וגם אני הייתי ילדה קטנה, והם רצו להישאר בעבודות שלהם".
מתי התגבשה אצלך המחשבה לעלות לארץ?
"לדעתי זה התחיל עוד בבית הספר. בקיץ הייתי הולכת לקייטנות יהודיות, אומנם לא דתיות, אבל נדמה לי שהן היו מטעם הסוכנות היהודית, ובשבילי זה היה לפגוש עולם אחר. עולם שבו כולם כמוני. מאוחר יותר התחלתי לחזק את הקשר עם הקהילה היהודית־דתית במוסקבה, והייתי פעילה שם המון שנים, מגיל 21 עד 27. הייתי מטיילת איתם, ודרכם נחשפתי לרעיונות של יהדות וציונות. בגיל 27 התחלתי להרגיש שאולי אני רוצה לעשות עלייה, אבל לא רציתי לעשות את זה ישר, אלא לבחון קודם את ההתאמה שלי לארץ בתוכנית מקדימה. ידעתי שמדובר במעבר לא פשוט, ולא רציתי להיות פזיזה. עוד לפני כן נהגתי כל שנה לבקר בארץ, אבל במעמד של תיירת, אבל ידעתי שזה לא אותו דבר כמו לגור בה ולחוות אותה באמת".
קסניה צ'רקסובה: "אני לא חושבת שמישהו מסוגל להתמודד עם הקשיים של העלייה אם הוא הגיע לארץ מהמניעים הלא נכונים. אני חושבת שמי שמגיע לכאן מתוך הכרח, לא בטוח שיחזיק לאורך זמן. זה צריך לבוא ממקום אמיתי"
דרך הפעילות של בית"ר, הבינה מזדרוכין שהיא לא לבד. היא אחת מתוך יותר מאלף צעירים שהשתתפו בתוכנית מסע, ומרביתם עולים לארץ בסמוך או מיד לאחריה. "אני מוכרחה להגיד שבכלל לא היה לי קשה לעלות לארץ", היא מתוודה באופן מפתיע, "באמת, אני לא זוכרת יום אחד שהיה לי קשה. אולי רק כשהתחלתי לעבוד בעבודה הראשונה שלי והייתי צריכה למלא איזשהו טופס. אני זוכרת רק את 15 הדקות האלה, שבהן הרגשתי פאניקה קטנה, כשפתאום נפל לי האסימון והבנתי לאן הגעתי, ושאני לא יודעת את השפה עד הסוף, אבל אחר כך הדברים ממש הסתדרו. כל יום במסע הודיתי לא־לוהים שהעזתי ועשיתי את זה, ומאוד נהניתי מהתהליך עצמו".
גם אחרי התוכנית, המשתתפים לא נשארים לבד. "לא היה לי לחץ ממה שיקרה אחרי התוכנית, בגלל שיש כל הזמן ליווי, גם אחרי שאת עושה עלייה. נותנים לך אופציות, פורשים בפניך את כל האפשרויות, עוזרים לך למצוא דירה ולמצוא עבודה, ממש מלווים אותך צעד אחרי צעד".
היית צריכה לעבור גיור?
“לא. אמא שלי יהודייה וישר הכירו פה ביהדות שלי וקיבלתי תעודת זהות".
כשהיית במוסקבה חווית אנטישמיות כלשהי?
"לא חוויתי ממש אנטישמיות, אבל אני כן זוכרת שכשהייתי בבית ספר לא אמרתי לאף אחד שאני יהודייה, רק לכמה חברות קרובות. היום אני יודעת שזה לא היה כי פחדתי, אלא בגלל הזיכרון המשפחתי שלנו שמאוד השפיע עליי. סבא רבא שלי הוצא להורג על ידי ממשלת רוסיה בשנת 7391, בטיהור הגדול שעשו שם. סבתא שלי הייתה אז בת שמונה, והיא זכרה את זה והייתה מספרת לנו על זה. אמא שלה ישבה בכלא במשך כמה שנים כי נחשבה לאשתו של מתנגד המדינה. אז הסיפורים האלה עברו במשפחה, ולכן חששנו להגיד שאנחנו יהודים.
"כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה והתחברתי לקהילה היהודית, קיבלתי יותר ביטחון והתחלתי להרגיש יותר חופשייה ויותר גאה ביהדות שלי. היום, כשאני מגיעה למדינות אחרות, אני לא פוחדת להגיד שאני יהודייה. אני גם חייבת לומר שהתחושה שלי לפני העלייה הייתה דווקא הפוכה. התחיל להיות מאוד אופנתי להיות יהודים. בעבודה שלי כולם רצו להיות יהודים, והיו הרבה צחוקים על יהודים, ממקום טוב".
ועכשיו כשאת בארץ, מה הכי חדש לך מבחינת התרבות הישראלית שאת נחשפת אליה?
"אני מאוד אוהבת את זה שאנשים פה בישראל הם חמים. הם יכולים להתחיל לדבר ברחוב סתם ככה חופשי. לפעמים יותר מדי חופשי, ועם שאלות יותר מדי חודרניות. אבל אני אוהבת את הפתיחות הזאת, כי ברוסיה אנחנו לא ככה. אנחנו לא שואלים אנשים יותר מדי שאלות פרטיות, ולפעמים בעבודה את יכולה לא לדעת אם לבן אדם יש ילדים או אם הוא נשוי. כאן כולם יודעים הכול על כולם, כולם מתעניינים אחד בשני, ואני חושבת שזה יפה".
את קסניה צ'רקסובה אני תופסת כשהיא במהלך ביקור אצל ההורים שלה ברוסיה. גם היא עלתה לארץ לגמרי לבד, לפני כחמש שנים. היא בת 92, נולדה בסיביר, מהנדסת מערכות מים וביוב בהכשרתה, וגם היא בוגרת של תוכנית מסע. התגובות שקיבלה מהסביבה היו מעורבות. "כשהודעתי לחברים שאני הולכת לעלות לישראל כולם אמרו לי שאני משוגעת. הם לא הבינו למה אני רוצה לעזוב. אבל כל הזמן חלמתי לעזוב, לפחות את סיביר. בהתחלה הייתה מחשבה אולי ללמוד בסנקט־פטרבורג או במוסקבה, אבל פתאום הבנתי שהדבר הנכון הוא לעלות לארץ. זה ממש צורך שהציף אותי. ידעתי שאני צריכה לצאת".
בעקבות המלחמה נתקלת ביותר צעירים ששוקלים לעשות עלייה?
"אלו יותר אוקראינים. חבל שהם נזכרו דווקא במלחמה שהם יהודים, כי אני בטוחה שהרבה מהם יחזרו כשהכול יירגע. אני לא חושבת שמישהו מסוגל להתמודד עם הקשיים של העלייה אם הוא הגיע לארץ מהמניעים הלא נכונים. אני חושבת שמי שמגיע לכאן מתוך הכרח, לא בטוח שיחזיק לאורך זמן. זה צריך לבוא ממקום אמיתי".
מה מיוחד בתוכנית מסע?
"הכול. קודם כול מרגישים בארגון הזה כמה דואגים לנו. יש הרבה מחשבה על האיכות של ההרצאות ושל המדריכים. גם הטיולים שלנו מאוד מושקעים, ויש תחושה שהכול נעשה ברצינות. הדבר הכי בולט הוא שיש התעניינות במה שקורה איתנו גם אחרי המסע. מקפידים לשמור איתנו על קשר, ממשיכים לעשות טיולים דרך תנועת בית"ר. צריך לזכור שהרבה מאיתנו עלו לארץ לבד ואין לנו משפחה חוץ מבית"ר, אז הם הפכו להיות המשפחה שלנו".
עולים ביחד
אדל הלד, רכזת בוגרי התוכניות של בית"ר, שבעצמה עלתה מברית המועצות, מסבירה שבאיזשהו שלב הם הבינו שצריך להקים גם קהילת בוגרים. "תוכנית מסע קיימת כ־31 שנה, ותוכנית הבוגרים שאותה אני מנהלת קיימת בערך חמש שנים. היא נפתחה אחרי שהבנו שיש צורך להקים קהילה של בוגרים שתומכים בחדשים ותומכים גם זה בזה. 58 אחוז מהמשתתפים הגיעו לכאן לגמרי לבד, ללא המשפחות שלהם. לאחרונה זה קצת השתנה בגלל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, ואנחנו רואים גם יותר משפחות שבורחות משם, אבל לא כולן יכולות לעשות תוכנית, לפעמים הם פשוט מגיעים לכאן".
בית"ר זו תנועה רוויזיוניסטית וימנית עם הרבה היסטוריה. יש מטרה להנחיל את הערכים של התנועה הזאת תוך כדי העלייה?
"ברור שזה חלק מהמטרה. אנחנו גם לוקחים אותם למקומות שמזוהים עם המורשת של בית"ר ומעבירים להם שיעורים בנושא הזה. אין לנו מטרה להמיר את השקפתם של האנשים, אבל אנחנו כן מקנים להם את הערכים של ז׳בוטינסקי על ציונות ואהבת הארץ, ובוודאי שהם באים לידי ביטוי גם בשיעורים, בטקסים ובכנסים שלנו".
יש איזה סיפור הצלחה שאת זוכרת במיוחד?
“הרבה אנשים שעולים לכאן מגיעים בלי המשפחות ונשארים כאן. זה לא דבר מובן מאליו. בעיניי, כל אדם שיש לו אומץ לעזוב את המשפחה ולבוא לכאן ולהשתלב בישראליות זה סיפור הצלחה. היה מישהו שעלה איתי ביחד, התחלנו ללמוד באולפן מורשה ואז בסיום התוכנית הציעו לו עבודה באולפן. הבן־אדם כמעט לא ידע מילה בעברית, ואז הוא קיבל עבודה במקום שלמד בו. מבחינתי זה סיפור הצלחה".
קשה לשכנע את העולים המיועדים לבוא לארץ?
“במובנים מסוימים זה דווקא נעשה פשוט יותר, כי יש הרבה חבר'ה שרוצים לעלות לארץ עכשיו בגלל המצב והמלחמה באוקראינה. אנחנו רואים שיש עלייה בכמות המשתתפים והביקוש מאז שהתחילה התוכנית". היא מסבירה שלעומת הרצון לעלות לארץ בגלל שינויים גיאופוליטיים כאלה ואחרים התפקיד של התוכנית הוא לתת לחבר'ה חצי שנה של היכרות, כדי שיבינו לעומק אם הם רוצים לעלות לארץ או לא.
“בזמן התוכנית של מסע המשתתפים עדיין במעמד של תיירים, אבל אחר כך בתוכנית הבוגרים הם כבר באים כאזרחים. מבחינתם זאת הזדמנות טובה לטעום מהחיים הישראליים, הם גם מתנדבים בצבא שבועיים ומעמיקים גם דרך שם את ההיכרות.
“קהילת הבוגרים מונה כ־700 חברים והקליטה שלהם נעשתה הרבה יותר פשוטה והרבה יותר נגישה. אנחנו בתור ארגון יודעים לעזור להם, יודעים מה הצרכים של עולים חדשים. החל מקבלת תעודת זהות, תעודת עולה, דברים שבן אדם רגיל שמגיע לכאן צריך לעבור הרבה פרוצדורות כדי לקבל אותם בגלל העומס.
“אז קודם כול, היום יש מעטפת הרבה יותר טובה שמקילה עליהם. אחר כך אנחנו ממש משתדלים לעזור להם למצוא עבודה, כי אנחנו מבינים שזה המפתח לקליטה טובה כאן בארץ. רוב האנשים שמגיעים לפה הם אנשים עם השכלה מאוד גבוהה ותארים מתקדמים ואנחנו עוזרים להם להתקבל למקומות טובים".
למדתם לקחים מהעלייה של שנות ה־90?
“אני מאמינה שכן. התפתחנו מאז והכול נהיה פתוח יותר וזמין יותר. יש גם היכרות עם הצרכים של עולים ולמידה מהעבר. אחד הדברים שמאפיינים את מסע של בית"ר הוא שממשיכים ללוות את העולים גם אחר כך. הבנו שצריך לבנות קהילה סביב הסיפור הזה, שתתמוך בכל המעבר ובתהליכי הקליטה. כשאני עליתי לארץ לא היה לי הבסיס הזה והייתי צריכה להתנהל לבד עם קושי גדול מאוד. אומנם קיבלנו את העברית הבסיסית באולפנים, אבל לא הרגשתי בטוחה להתנהל במרחב ובמשך הרבה מאוד זמן נצמדתי לקהילת הרוסים שהייתה איתי. הייתי צריכה לאזור הרבה אומץ בעצמי כדי להחליט שאני עוזבת את קהילת הרוסים ומחפשת מקום מגורים בין הישראלים כדי להשתלב. אז במובן הזה קל יותר היום, יש יותר הבנה לדרך שבה נכון לעשות את התהליך".
