"זה לא מובן מאליו בכלל שאנחנו מנהלות את השיחה הזו", כך פותחת אפרת מויאל את הריאיון. "ראינו המון ניסים, וקודם כול תודה לבורא עולם". היא נשואה לנטף, שכמותה נולד וגדל כל חייו בשדרות. הם דור שני לתושבי העיר, ומגדלים בה את שמונת ילדיהם. אפרת היא מורה באולפנת אמית המקומית, שנקראת באופן מצמרר "אולפנת אמית בארי", מחנכת כיתה י"א ורכזת מקצוע המתמטיקה. שמחת תורה, לדבריה, הוא אחד החגים השמחים והמיוחדים בעיר. "זהו חג שבו כולם באים לכאן, כל בנות השירות הלאומי ששירתו פה במהלך השנים, הרבה נוער, משפחה, כולם מסתובבים ועושים שמח בבתי הכנסת השונים. גם תלמידי ישיבת ההסדר מצטרפים, וזו באמת שמחה גדולה. החגיגה מתחילה כבר בערב, כשהנוער של בני עקיבא עובר בין בתי הכנסת והם נשארים עד שעה מאוחרת בחוץ. הבנות שלי חזרו הביתה רק בארבע בבוקר, חלק חזר בשש בבוקר, חלק נתקעו אצל חברים ובנס כולם חזרו בשלום".
בשש וחצי בבוקר התעוררה משפחת מויאל כמו רוב תושבי ישראל ל"צבע אדום": "יש לנו לצערי ניסיון רב עם זה. הילדים שלנו נולדו לתוך האזעקות, שלושה מאחיו של בעלי הם מגורשים של גוש קטיף, זה לא זר לנו". ובכל זאת, כשהאזעקות נמשכו 40 דקות ברצף, הם הרגישו שמשהו לא טוב קורה. ובכל זאת, נטף הלך לבית הכנסת. הם הבינו שאת התהלוכה המסורתית והשמחה שמתקיימת בכל שמחת תורה בשדרות כבר לא יוכלו לקיים, וניסו להרגיע את הילדים ולומר להם שיקיימו את התהלוכה בהזדמנות אחרת. "לא ידענו לפחד מהסכנה כי לא הבנו אותה עדיין".
בבית הכנסת שמע נטף שהמצב מורכב ומסוכן וחזר הביתה, המשפחה עדיין לא הייתה מודעת למה שקורה. "נטף אמר שחדרו מחבלים לעיר, אבל לא חשבנו לרגע שמדובר בעשרות מחבלים. חשבנו שמדובר בארבעה מחבלים שתכף יתפסו וישלחו הודעה שהכול בסדר. אף אחד לא חלם על מה שקרה באמת. גם כשהתחילו שמועות שיש הרבה הרוגים, לא הבנו. חשבנו שהשמועות מוגזמות. זה לא בא ממקום של אדישות, פשוט לא האמנו שמשהו כזה יכול לקרות. עוד לא היינו מודעים בכלל למה שקורה בקיבוצים, חשבנו שמדובר רק בשדרות. לא עלה על הדעת שמחבלים יסתובבו בשכונות, יהרגו ויהרסו. בדיעבד ראינו בסרטונים שהם היו ממש ליד הבתים שלנו, אבל באותן שעות לא הבנו באיזו סכנה אנחנו נמצאים".
רק בשעות אחר הצהריים החלה לחלחל ההבנה של גודל האסון. "חיכינו בקוצר רוח למוצאי שבת, התפללנו לשמוע שאלו היו רק הגזמות, וכשראינו חדשות גילינו שהכול אמת. זו לא הייתה הגזמה אלא אפילו יותר גרוע. לאט־לאט האסימונים התחילו ליפול ושמענו על עוד אנשים שנרצחו. שנינו ילידי שדרות, אנחנו מכירים את כולם. חלק מהנרצחים הם אנשים שגדלנו איתם, שאנחנו מכירים את ההורים שלהם".
המשפחה נשארה בבית הסגור, ובינתיים אפרת הבינה שהיא חייבת לשמוע מה עם התלמידות שלה, שהיא מקפידה לקרוא להן "הבנות שלי" ולוודא שכולן בסדר. "אני אחראית על 38 בנות. נכון שאני לא אמא שלהן, אבל רציתי לשמוע שכולן בסדר. תחושת האחריות היא בלתי נמנעת. בגלל שזה מצב חירום לא התחלתי להתקשר אחת־אחת. בהתחלה פתחתי סקר בקבוצה שלי עם התלמידות וביקשתי שכל מי שבסדר שתציין את זה. התחלתי לקבל תשובות בחזרה מהתלמידות, מי שלא ענתה שלחתי לה הודעה בפרטי. הייתה תלמידה אחת שלא ענתה לי במשך שעות ארוכות ודאגנו לה מאוד. בסוף שלחתי שכנה לבית שלה, התברר שלא היה להם חשמל ונגמרה לה הבטרייה. נשמתי לרווחה".
מה את מרגישה באותן שעות, מה שמעת מהבנות?
"היה קשה לשמוע מהן את התחושות, היה שם בעיקר הרבה הלם. הרבה 'איך יכול להיות שזה קרה?'. אף אחד לא האמין שהדבר הזה קורה. אנחנו בתוך האירוע, אף אחד לא מעז לצאת מהבית. הסיטואציה קשה מאוד כי אמרו שיש מחבלים בחוץ ולא לצאת. התריסים היו סגורים כל הזמן, ברוך השם שכך, כי אחרת הילדים יכלו לראות מחבלים נוסעים ברחובות. למזלי מיד בצאת השבת הצוות של האולפנה שלא גר בשדרות, נרתם לסייע לנו. עזרו לנו ליצור קשר עם התלמידות ולתמוך בהן. מהשנייה הראשונה עשו הכול כדי שארגיש שאני לא לבד. נכון שאני המחנכת, ונכון שאלה הבנות שלי, אבל הייתי טרודה בענייניי, המשפחה המורחבת חיפשה אותנו והייתי צריכה להרגיע אותם, והרגשתי שאם יש משהו שאני לא מסוגלת לעשות, הם יהיו שם בשבילי ובשביל הבנות. מיד הבינו את הסיטואציה, הציעו עזרה, שיבצו אנשי חירום, והצמידו לכל מחנכת מורה מלווה. כולם עשו מה שהם יכולים, למרות שגם בטח להם היה קשה".
אפרת מויאל: "אני אחראית על 38 בנות. נכון שאני לא אמא שלהן, אבל בבוקר שמחת תורה רציתי לשמוע שכולן בסדר. תחושת האחריות היא בלתי נמנעת"
ביום שני בצהריים התפנתה המשפחה מהעיר ועברה לקרובי משפחה בבני דקלים. אחרי חמישה ימים עברו לדירה בירושלים. "בהתחלה היינו בטוחים שתוך שבוע–שבועיים נחזור לשדרות. בינתיים התחילו לפנות את התושבים למלונות, והחלטנו כמשפחה להישאר בדירה של אנשים טובים".
פתאום הפכתי לירושלמית
המלחמה פיזרה בכל הארץ אלפי מורים ותלמידים מבתי הספר של רשת אמית בשדרות: קריית חמד אמית שדרות, אולפנת אמית בארי והתיכון הכללי אמית שדרות. כמחצית מתושבי העיר התחלקו בין ארבעה מרכזים מרכזיים: מלונות בים המלח, באילת, בירושלים ובתל־אביב. חוץ מארבעת המרכזים הללו יש תלמידים נוספים שהתפזרו עם משפחותיהם ברחבי הארץ, כך שבתי הספר התפזרו לכל עבר.
עם הזמן, הרשת והנהלות בתי הספר החלו במתן מענה ראשוני לכל מורה שהגיע למלון, כדי לקבל אחריות ולרכז את התלמידים לפעילות, להפוגה וללמידה. הרשת חילקה לכל מורה מחשב נייד כדי שיוכל ללמד בזום, ופתחה עם עיריית שדרות ומשרד החינוך ארבעה מרכזי למידה פיזיים בכל אזור, במלונות ובמידת האפשר בבתי ספר בסביבתם, כדי שהתלמידים יצאו מהחדר ומהמסך ויפגשו בדמות משמעותית שתוכל להקשיב להם ולדובב אותם וכך לחזור לשגרה מסוימת. באילת, בים המלח בירושלים ובתל־אביב מינתה הרשת מנהלים מקומיים, אבל את עיקר העבודה עושים המורים הקבועים, שכמו התלמידים גם הם פונו מהבית עם פרוץ המלחמה, וכמו התלמידים גם הם חוו בשמחת תורה את האימה.
כבר בתחילת המלחמה ערך צוות האולפנה שמויאל מלמדת בה הערכת מצב כדי להבין איך ממשיכים מכאן. "דיברנו על מה עושים כדי לראות את הבנות, לראות מה שלומן. ראינו שיש ריכוז גדול של בנות מהאולפנה באזור ירושלים, והן יכולות בעצם לבוא ללמוד בבוקר ולחזור למקום שהן ישנות בו. יש מאה ושלושים בנות כאלה, והמספר עולה כל העת". תלמידות האולפנה שובצו ללמוד באולפנת טליה הירושלמית, שפתחה בפניהן את שעריה. "הצוות בנה מערכת לפי המורים שנמצאים גם הם בירושלים. יש לבנות חמש שעות למידה ביום. בשבוע הראשון עסקנו בהפגה ושיח, תרפיה באומנות ודברים דומים שתורמים להרגשה הכללית, לא התמקדנו בלימודים. לאט־לאט התחלנו להכניס למידה, במיוחד בכיתות הגבוהות, כי בסופו של דבר הרגשנו שהבנות צריכות שתהיה להן יציבות. הן שמחו מאוד לבוא. זו הייתה התארגנות קשה מצידנו, אבל זה היה משהו נצרך, גם ההורים שמחו על כך. הצוות עבד קשה כדי שהדבר יתאפשר מבחינת כל התנאים – בנות הגיעו בלי ציוד, בלי ספרים, דאגנו להן להכול. באולפנת טליה פתחו לנו את הלב, את הכיתות ואת חדר האוכל, הם עוזרים לנו מאוד. חלק מהבנות ישנות באולפנת חורב, ויש להן הסעה לשם".
למרות ההשקעה הרבה, ועל אף שהתוצר לא מושלם והלמידה לא מתנהלת כרגיל, ברור לכל הצדדים עד כמה חשוב לנסות לשמור על סוג של שגרה. "אני רואה שליחות בעבודה הזאת, אני חושבת שכל הצוות שלנו רואה בעבודה את הדבר הנכון שצריך לעשות כרגע. לתלמידות שלנו אין בית, והמסגרת של בית הספר נותנת להן כוח ותחושה של בית. בסוף כולנו מפוזרות בדירות, בבתי מלון, זה משהו שאף אחד יכול היה לצפות ולהתכונן אליו. אני מרגישה שכולנו עושות את הכול ממש מתוך מקום של שליחות, של הבנה שאנחנו פה עכשיו בשביל הבנות, בשביל שהן יהיו במקום של חוסן ושל כוח. כמובן שכולנו רק מחכים לחזור לתוכניות המקוריות של השנה הזאת, שברובן כנראה כבר לא יצליחו להיות כמו שתכננו, אבל אנחנו עובדים קשה כדי שדברים יקרו, גם אם בצורה אחרת. יש לנו בכל שנה שבוע מכינה לחיים לקראת היציאה לשירות לאומי. מה שתכננו לא יצא אל הפועל, אבל עשינו משהו חלופי".
באולפנה מנווטים כל הזמן בין חשיבות מתן המענה הרגשי לבין התקדמות בחומר הלימודי, מתוך הבנה שהדבר החשוב ביותר הוא לשמור על חוסן אצל הבנות. "היועצות כאן מקבלות את הבנות באופן פרטי ונותנות להן מעטפת שאין שנייה לה", אומרת מויאל. עבור הבנות שלא יכולות להגיע ללמוד בירושלים, נפתחה למידה מרחוק בזום: "אנחנו עושים הכול כדי שגם מי שרחוקה לא תרגיש מנותקת. אנשי הצוות שלא נמצאים פה בירושלים מלמדים בזום, כדי לתת מענה לכמה שיותר תלמידות".
הרב אבי יפרח: "בכל מקום מרגישים את האחדות, את האהבה, את הערבות ההדדית. אנחנו מרגישים שרואים בנו שליחים של עם ישראל, וזה ממלא את הלב"
את נשמעת חזקה למרות הטלטלה שחוויתם. מהיכן שואבים כוחות?
"זו אכן חוויה מטלטלת לגור בבית לא שלך, לקום בבוקר במיטה שהיא לא שלך ולאכול במטבח שהוא לא שלך, ולדירה קטנה בחצי ממה שהשארנו מאחור. בכל בוקר אני רואה את הרחוב הירושלמי מהחלון ומרגישה מחדש הלם מזה שאנחנו כאן. את החוזק שואבים קודם כול מהיחד הזוגי והמשפחתי. יש לכולנו אפשרות להחליט – להיעמד על הרגליים ולתת כוח או לשקוע. אפשר לבחור לשקוע – אף אחד לא היה אומר לי כלום אם בנסיבות הללו הייתי בוחרת בכך. אבל אנחנו קיבלנו החלטה כזוג וכמשפחה לתת כוח אחד לשני, ונעמדנו על הרגליים. אני שדרותית – לא יודעת מה זה אוטובוסים, לא יודעת מה זה רב־קו, לא נסעתי באוטובוס אולי עשרים שנה, והיום בירושלים אני מתנהלת רק באוטובוסים כי הבאנו לירושלים רק רכב אחד. זו רק דוגמה – הבנו שזו המציאות ושצריך להוציא מהלימון לימונדה. נכון, זה לא המקום שלי, זה לא הבית שלי, אבל מהמקום של תודה לבורא עולם אנחנו מבינים שזה המקום המדויק לנו, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו רואים בעבודה הזו שליחות".
לחצות את שדרות בלי לראות
בת־אל תורג'מן, מחנכת ומורה למתמטיקה בתיכון מקיף אמית, אירחה בחג את הוריה ואחותה. שעות ארוכות הסתגרו היא, בעלה, ארבעת בנותיהן והאורחים יחד בממ"ד, תשעה אנשים בחדר קטנטנן. "אחרי האזעקות של הבוקר, בעלי אמר שהוא שומע יריות. אמרתי לו שיפסיק להלחיץ, כי גם ככה אנחנו בחרדות מהרקטות. כמה דקות אחר כך, אחותי, שאינה שומרת שבת, רצה בבהלה לסגור את החלונות, כי היא ראתה בטלפון שיש חדירת מחבלים. היא הראתה לי את הסרטון של המחבלים דוהרים בשדרות. הילדים בכו, הבת הקטנה שלי אמרה לי 'אמא אני לא רוצה למות'. זו הפכה להיות השבת השחורה שלנו". במוצאי שבת, אחרי שעות ארוכות של חרדה וניתוק, היא החלה ליצור קשר עם תלמידיה, לוודא שכולם בסדר. "הסיפורים מצמררים. לאחד התלמידים ניסו לפרוץ הביתה, ובאורח נס הוא ניצל. לתלמיד אחר ניסו להיכנס הביתה שלוש פעמים ולא הצליחו. תלמידה איבדה חברות קרובות במסיבה ברעים, גם אנחנו איבדנו שם קרוב משפחה. השמות מתחילים להיאסף – מכרים, הורים של תלמידים – את שומעת ומבינה שאת כבר לא יכולה להכיל כל כך הרבה". ביום ראשון בצהריים, עוד לפני שניתן אישור, המשפחה בחרה לעזוב את העיר. "אמרתי שאני לא יכולה יותר", מספרת תורג'מן, "יועצת מבית הספר שידכה לי דירה של תושבי חוץ בירושלים, והחלטנו לנסוע לשם. אמרתי לכל ילדה לארוז תיק קטן עם מינימום ציוד, יצאנו מהבית, אמרתי לבנות לעצום את העיניים כדי לא לראות המראות סביב, ונמלטנו ממש תחת אש בנסיעה הכי מפחידה שנסעתי בחיים". בירושלים הם זכו לחיבוק חם על ידי תושבי עמק רפאים, השכונה שבה נמצאת הדירה שקיבלו. הם קיבלו גם ארוחות, ציוד וכל מה שהיה חסר להם, ובעיקר מילה טובה וחיבוק חם. את הבנות רשמו למסגרות זמניות באזור. התלמידים שלה התפזרו ברחבי הארץ, ולכן את עיקר העבודה שלה היא עושה בזום. חלק מהתלמידים נקלט בתיכון בויאר הירושלמי. את הכיתה המקורית שלה היא פוגשת במפגשים יזומים שבית הספר מארגן. "אנחנו עושים כל מאמץ כדי להיפגש, אפילו שאנחנו מפוזרים בכל הארץ. מעבר לשיעורים בזום אני עושה עם התלמידים הרבה שיחות אישיות, שומעת מה עובר עליהם. התלמידים שלי התפזרו בראש־העין, במודיעין, בנתניה, בהרצליה, בתל־אביב, בירושלים ובאילת. אבל כשהחזרנו את התלמידים למעין שגרה, זה הכניס את כולם לעשייה – אותנו, הצוות, וגם אותם. המפגשים חשובים לנו, ובהנהלה עושים מאמץ כדי שהתלמידים יצאו מחדרי המלון ויבואו להיפגש פנים אל פנים. לא רק בשביל למידה, אלא בעיקר בשביל הקשרים החברתיים והנפש".
תוכניות לחזור לשדרות עדיין אין להם, אבל בינתיים הם מנסים להפיק את המירב מהמציאות שנכפתה עליהם. "אנחנו באמת מקווים לימים טובים יותר, אבל אני רוצה להגיד לך שגילינו את עם ישראל היפה והטוב. לפני המלחמה היה הרבה פילוג והייתה הרבה שנאה. מתחילת המלחמה אנחנו רואים עד כמה העם שלנו מיוחד ואיזה לב ענק יש לו".
את המלחמה הזו כבר ניצחנו
את הרב אבי יפרח, מחנך כיתה ז' בישיבה התיכונית אמית שדרות, תפסו האזעקות קצת לפני שהתארגן לצאת לבית הכנסת "ישמח משה", שבו הוא משמש רב קהילה, למרות המטח הלא שגרתי והמאיים של הבוקר. הוא החליט לצאת תוך שהוא מחשב כל הדרך להיכן יוכל להימלט במקרה של אזעקה. "בדרך שמעתי גם יריות אבל לא שיערתי שמחבלים חדרו לשדרות. הגעתי לבית הכנסת שצמוד לישיבת ההסדר, שם כבר ראיתי בחורים עם נשקים שלופים. הם צעקו לעברי 'מה אתה עושה בחוץ? יש מחבלים', החלטתי לבדוק בבית הכנסת ולוודא שאין שם מתפללים. כשראיתי שאף אחד לא נמצא חזרתי לישיבה. הם שמו תצפיתן על הגג, ובחורים אבטחו את המקום. ב־11.30 חזרתי הביתה, ושם נותרנו עד צאת השבת, סגורים וחוששים". ביום ראשון נמלטה המשפחה על נפשה לפתח־תקווה, שם קיבלו בית חם באולפנת רעות. הרב יפרח, איש חינוך קרוב ל־30 שנה, הבין שצריך לפעול כדי להוציא את התלמידים מהטראומה ומהקיפאון: "דני רהט, סמנכ"ל ברשת אמית שקיבל אותי לעבודה בשדרות לפני 26 שנה, ביקש ממני לנהל את המרחב הלימודי של תלמידי שדרות בירושלים. הבנו שאחרי הטראומה הגדולה שחווינו, המורים והתלמידים, הכי בריא יהיה להיכנס למסגרת וללמידה, לפגוש חברים ולהיות יחד. כשאדם נמצא בחברה זה נותן לו בריאות ויציבות, הבנו שאנחנו חייבים להיות חזקים בעורף למען החזית. חברנו לישיבת חורב ולעומד בראשה, הרב יצחק דור. הם פתחו בפנינו את המקום, והתלמידים שלנו משדרות מגיעים ללמוד בכיתות שם. בנינו להם סדר יום עם המורים שלנו שנמצאים בעיר. אנחנו באמת מוצאים שם בית חם, רואים את הערבות המדהימה בעם ישראל. אני אומר לכולם: 'את המלחמה הזאת כבר ניצחנו', ללא קשר לתוצאות של צה״ל ברצועת עזה אלא מכוח האחדות שרואים בכל מקום". הוא מבקש לשתף בדוגמה קטנה: "אנחנו נמצאים במלון, ומאוד רצינו לחזור לבשל. הגיעה גברת עם כיריים חשמליות במתנה, וסרבה שנחזיר לה אותם כשנסיים להשתמש בהם. זה מרגש. העזרה ההדדית הזאת, הראייה בתושבי הדרום את השליחים של כל עם ישראל, נותנת לנו את הכוח לפעול בכלל, ולמען התלמידים בפרט".
איך התלמידים משתפים פעולה?
"הם משתלבים יפה בכיתות בחורב לפי גיל, יש להם גם חברותות, ואנחנו מנסים לתת להם יחס פרטני ככל שהדבר מתאפשר, זה מביא ליציבות. אנחנו מייחסים חשיבות גם להפוגות כמו ספורט, סיורים מעניינים כמו כאלה שערכנו בכנסת, במוזיאון המדע ובעוד מקומות. היו לנו שתי עליות לתורה בכותל שארגנו לתלמידים וזה היה מרגש מאוד. הבאנו גם פסיכולוגים לתלמידים שקשה להם להיכנס ליציבות ולסדר יום. מאתגר לפעמים לצאת מהמלון, לצאת מהבריכה, לעזוב את החדר ולעלות לאוטובוס שמביא אותם אלינו, לפעמים הם מפסידים את ארוחת הבוקר במלון. כמחנך אני מאמין שאין כמו השגרה, אין כמו הלמידה, אין כמו להחכים, אין כמו לראות חברים ואין כמו לחוות חוויות טובות – לא להיות כל היום במיטה או מול הטלפון. בישיבת חורב הכינו לנו באחד הימים מנגל מפנק, והבטחנו לארח אותם בקרוב בשדרות. בכל מקום מרגישים את האחדות, מרגישים את האהבה, את הערבות, אנחנו מרגישים שרואים בנו שליחים של עם ישראל. יש לכך הרבה דוגמאות וזה ממלא את הלב ונותן לנו כוח. ודבר אחד שחשוב לי לומר לסיום: לגור בירושלים זו אומנם זכות, אבל זה זמני. בסופו של דבר, הבית, התפקיד והשליחות שלנו נמצאים בשדרות".
בת־אל תורג'מן: "אנחנו עושים מאמץ כדי שהתלמידים יצאו מהמלון וייפגשו. לא רק ללמידה, אלא בעיקר בשביל הקשרים החברתיים והנפש"
דני רהט, סמנכ"ל ברשת אמית, מונה מיד עם פרוץ המלחמה ללוות את העיר שדרות במשך המלחמה. הוא מבקש לומר תודה למורי שדרות ובמיוחד לשלושת המנהלים – אדי דגן, אסף בן־דוד ושרה לבנון. "אני עוסק בחינוך עשרות שנים ומעולם לא נתקלנו באתגר כה מורכב. המורים והמנהלים שלנו בשדרות מגלים בעצמם כוחות מופלאים. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה יוצא מהכלל עם עיריית שדרות, שמתנהלת באופן מעורר השראה. זה מתחיל מראש העיר אלון דוידי וסגנו אלעד קלימי, דרך מנהל מחלקת החינוך גיל חדש וכל אנשי העיריה. משרד החינוך נותן לנו את כל הכלים ומאפשר לנו לתת מענה לתלמידים גם במציאות בלתי אפשרית. אבל הכוח המרכזי הוא המורים שלנו. העוצמות שלהם מחזקות אותנו. אני מתמלא השראה מלראות אותם נלחמים על כל תלמיד. את כולנו מובילה תובנה אחת – השגרה היא התרופה הטובה ביותר לתהומות שמביאה עימה המלחמה. קשרים חברתיים, למידה ופעילות הם הצלה לתלמידים. לכן הקמנו את ארבעת בתי הספר באזורי המלונות ולכן אנחנו מסייעים לכל תלמיד שפונה לאזורים אחרים ברחבי הארץ להשתבץ בבתי ספר מתאימים".
