בהחלטה של שניה: מתן אברג'יל ז"ל קפץ על רימון והציל את הצוות שלו

חיוכו המבויש של סמל מתן אברג‘יל הי“ד הנשקף מבין תמונותיו, כמעט שאינו מסגיר את סיפור גבורתו. “אם היו אומרים לי לחשוב על ילד בשכבה הזאת שקפץ על רימון כדי להציל את חבריו ולא היו אומרים לי מי הילד, הייתי אומרת שחד־משמעית זה מתן“, מספרת עינת רובין, מנהלת תיכון אמית האופק באור־עקיבא, בעיניים דומעות. “היה לילד הזה שקט של עוצמה“, היא מתארת בגעגוע.אברג׳יל, לוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני מהיישוב חרמש, היה רק בן 19 ביום הטבח בשמיני עצרת. “באותו בוקר הוא והצוות שלו היו בכוננות“, מספר אריק, אביו של מתן. “הם היו שם עם הנמ“ר (נגמ“ש מרכבה) שלהם, וכמו כולם שמעו את האזעקות וראו את הטילים. במקביל הם קיבלו הודעה בקשר שיש חדירה ומחבלים פורצים את הגדר. הם היו אחראים על שלוש נקודות: קיבוץ ניר־עם, קיבוץ ארז ומחסום ארז, ומיד יצאו לכיוון אזור החדירה. בדרך נתקלו במחבלים שבאו מולם, וניהלו איתם קרבות. את הסיפור על התפקוד של מתן בתוך הלחימה שמעתי מהחיילים שהיו איתו בנמ“ר. הם הרגו כמה מחבלים, חלק מהם גם נדרסו. באיזשהו שלב הם הבחינו שגם באחד המוצבים שנמצאים בגזרה יש חדירה. מתן ועוד שני חיילים ירדו יחד עם המ“מ ונכנסו לתוך המוצב“.

בתוך המוצב הם ראו את הציוד של המחבלים ואת האופנועים שהשאירו בצידי הדרך. “הם עברו שם בכל החדרים ובכל המבנים, טיהרו את המוצב וזיכו אותו. אחרי שחזרו לנמ“ר, המפקד שלהם הורה להם לנסוע לנקודה מסוימת, כי הוא צריך לחבור עם כוח שזיהה התמקמות של מחבלים במתקן אחר. הם חברו לכוח הזה, המפקד ירד מהנמ“ר וחבר לכוח אחר. אז הם היו בנמ“ר שלהם ללא מפקד, חיילים שנמצאים בצבא פחות משנה. רק לפני שלושה חודשים סיימו את מסלול הלוחם שלהם.

“הם המשיכו להתנהל ככה בשטח“, ממשיך האב לתאר, “התקיפו אותם מחבלים מכל הכיוונים, 30–40 מחבלים שירו עליהם כל הזמן. במקביל היו גם טילים ופצצות מרגמה מעזה וטילי נ“ט. בתוך הנמ“ר הם היו מוגנים, אבל באיזשהו שלב כנראה פגע שם טיל, והמכסים של הפתחים בחלק העליון התעקמו ואי אפשר היה לסגור אותם. הם נותרו חשופים“.

דימה בולט: "בסוף מסע הכומתה מתן קיבל חניך מצטיין. אמרתי לו שחניך מצטיין זה אחלה, עכשיו הזמן ללכת לתפקיד פיקודי"

כדי לא לאפשר למחסלים לעלות להם על הנמ“ר, מתן ועוד חייל יצאו מהחלק העליון ונלחמו במחבלים שמסביבם. “כנראה למתן נגמרה המחסנית והוא ירד למטה כדי להחליף אותה, ואז חייל אחר עלה למעלה במקומו, וגם לו נגמרה המחסנית והוא ירד למטה. בתא השני החייל חטף כדור בכתף וירד גם הוא. לפי התיאורים, נוצר מצב שהנמ“ר היה חשוף מלמעלה עם שני פתחים“.

המחבלים ניצלו את נקודת הזמן הזאת וזרקו רימון הלם לתוך הנמר. אחרי כך הם זרקו גם רימון רסס. “לפי מה שסיפרו החברים, מתן זיהה את הרימון וניסה להוציא אותו. הוא נתקע שם באיזו זווית של הנמ“ר, ניסה למשוך אותו כדי לזרוק אותו החוצה, אבל זה היה עניין של שתי שניות. הוא ראה שהוא לא מצליח להוציא אותו אז הוא קפץ לזווית שבה היה הרימון, הצמיד אליה את החזה שלו וספג את הפיצוץ“.

מתן לא נהרג מיד. הוא נפצע אנושות והחובש ניסה לטפל בו. אחרי שבע דקות בערך הוא נפטר. לפני שפרחה נשמתו עוד הספיק לומר לחבריו – “ניסיתי לעשות הכול כדי להגן על המדינה ועל החברים שלי“. במעשה הגבורה הזה הציל את חייהם.

קווי האופי הנדרשים

ההיסטוריה הצה“לית רוויה בסיפורי גבורה למיניהם, לוחמים שבהחלטה של שניות בחרו להקריב את עצמם למען חבריהם. רועי קליין ונתן אלבז הם מהמפורסמים שבהם, וכעת מתברר שגם בדור הזה, הדור שרבים נהגו להקל בו ראש ולראות בו דור שאיבד את עצמו לדעת הטיקטוק ושאר הרשתות החברתיות, יש גיבורים גדולים – לוחמים צעירים שהרוויחו את מקומם בספרי ההיסטוריה. על גבורתו של מתן אברג‘יל, כך נראה, עוד ילמדו בפעולות של תנועות הנוער. מה גורם לנער מופנם ושקט להפוך לגיבור בשדה הקרב? מי שהכיר אותו בנעוריו יגיד שאולי אלו בדיוק קווי האופי הנדרשים בשביל רגע כזה. “אנחנו עדיין מתקשים לעכל את מותו“, מספרת רובין, “מתן הוא חלל צה“ל הראשון מבין בוגרי בית הספר בתקופתי כמנהלת, ולאורך שנות לימודיו הצליח להיכנס ללב של כל מי שהכיר אותו, וכעת גם לכאלו שלא הכירו. מדי בוקר ילדים מגיעים לבית הספר ומדליקים נר לזכרו. הוא חלק מאיתנו, ואני עדיין לא מתרגלת לתחושה הקשה הזו, להיות מנהלת שכולה“. רובין הגיעה לנהל את התיכון כשמתן היה כבר בשמינית. “בית הספר שלנו מורכב מאוכלוסיית תלמידים מגוונת מאוד“, היא מספרת, “ולמתן היה אופי ייחודי. היה משהו בשקט שלו, אני לא יודעת להסביר. הוא תמיד דיבר בכבוד. בכל בוקר הוא היה מגיע לכאן בדרך ארוכה עם הסעה ממוגנת מהשומרון, אבל אף פעם לא ראיתי אותו מתלונן על זה, אף פעם לא ראיתי אותו יוצא מהכלים. בני נוער בגיל הזה חווים כל מיני סוגים של סערות רגשות, אבל מתן אף פעם לא חצה גבול. הוא תמיד דיבר בכבוד. הוא היה מסוג הילדים הנדירים האלה, שכשאתה מדבר אליהם הם מרכינים מבט, ועם זאת הייתה לו אמביציה גדולה מאוד להשיג את מה שהוא רוצה. כשהוא החליט להתלבש על משהו, הוא הלך על זה בכל הכוח. למשל, הוא סיים את הבגרות שלו במגמת חשמל, שזו מגמה לא פשוטה בכלל, והיה אחד כזה שלא נבהל מקשיים“.

יש לך זיכרון מיוחד ממנו?

“אני זוכרת שיום אחד לקחנו את החבר‘ה לנחל שלמה, שזה מסלול קשה, והרבה חבר‘ה התייאשו באמצע הדרך והרגישו שהם לא יכולים להשלים את המסלול. מתן ועוד תלמיד ראו את זה והחליטו לרוץ קדימה כדי להגיע לאוטובוס ולבקש מהנהג להתקדם לכיוון התלמידים. מתן השאיר את הציוד שלו באוטובוס וחזר אחורה כדי לעזור לילדים ולצוות לסיים את המסלול. הוא עשה את זה כמה פעמים, הלוך חזור, וזה היה מסלול מורכב עם יתדות ועליות. הוא עשה את זה בלי להתלונן“.

היחיד שהגיע לריצת בוקר

דמותו של גיבור ישראל, רועי קליין, הייתה משמעותית בחייו של מתן. סיפורו של רועי, בוגר תיכון אמית בר־אילן ברמת גן, נלמד בכיתה מזווית אישית, כי המחנך שלו, דימה בולט, שהיה קצין בגולני, שירת איתו בלבנון.

דימה, רב סרן במילואים ובוגר גדוד 13, מגויס גם כעת בחזית הצפונית. "הייתי המחנך שלו וגם המורה לחינוך גופני", הוא נזכר, "בשיעורים דיברנו הרבה על הצבא ועל רועי קליין. אני זוכר את השיחה שהעברתי לתלמידים עליו בכיתה ואת מתן מקשיב בשקט. יכולתי לראות בשפת הגוף שלו איך הוא מעבד את האינפורמציה הזאת. אני גם זוכר ששאלנו את התלמידים אם מישהו מהם חושב שהוא היה מסוגל לעשות דבר כזה, ומתן לא הגיב. הוא היה בשקט שלו, בצניעות שלו. מתן היה בחור נבון מאוד, אינטליגנט, היה כיף לנהל אתו שיחות. היו לו הרבה תחומי עניין, הוא התעניין במטבעות דיגיטליים ובעולם הקריפטו, ‫וזה משהו לא אופייני ‫לתלמידי בית ספר. ‫כמורה לחינוך גופני היה לי חשוב להכין את התלמידים לשירות משמעותי ומתן מאוד אהב את זה. בניתי לו תוכנית אימון אישית ותוכנית תזונה. אני זוכר שיום אחד, בטיול השנתי, אמרתי לתלמידים שבשעות הבוקר המוקדמות אני יוצא לריצה ומי שרוצה להצטרף מוזמן, אבל זה לא חובה. שאלתי את עצמי אם למישהו מהם יהיה כוח לקום בבוקר ולרוץ איתי, ואכן הרוב לא קמו, רק מתן הופיע".

בולט המשיך ללוות את מתן גם בתהליך הגיוס. "במיונים לצבא הוא ניסה להתקבל לחטיבת הצנחנים וכתב לי שהוא לא עבר את הגיבוש. אמרתי לו 'אז אני מבין שהצנחנים הפסידו לוחם מצוין, תמשיך הלאה לגולני', וככה הוא הגיע לשם. ליוויתי אותו לאורך כל השירות, גם הגעתי לטקס ההשבעה שלו. אחר כך הגעתי לטקס מסע הכומתה, רצנו ביחד מתחת לאלונקה. הוא קיבל חניך מצטיין. אמרתי לו שחניך מצטיין זה אחלה, ועכשיו הזמן ללכת לתפקיד פיקודי".

הקשר שלכם לא היה קשר רגיל של מורה ותלמיד.

"התקשורת הקרובה ביני ובינו התקיימה כי מתן היה כזה. היו לי רק עשרה תלמידים, הכיתה שלנו הייתה קטנה, וזו הייתה פריבילגיה שבזכותה יכולתי להגיע לכל אחד. אנחנו כאנשי חינוך מאוד אוהבים ונקשרים לתלמידים שיודעים לכבד ולהעריך את מה שאתה נותן להם, וזה מה שהרגשתי ממתן. כשהוא ניגש אלי ואמר לי 'דימה, תעזור לי לבנות תוכנית אימונים', ידעתי שהוא לא פונה סתם, שהוא לא אחד שמדבר באוויר. ההערכה שלו עוררה בי רצון לתת לו עוד ועוד".

עינת רובין: "לאורך שנות לימודיו הצליח מתן להיכנס ללב של כל מי שהכיר אותו, וכעת גם לכאלו שלא הכירו אותו"

איפה היית כשהתבשרת על נפילתו?

"הייתי בפעילות מבצעית על גבול לבנון. קיבלתי את הבשורה מעינת המנהלת. מצאתי את עצמי שוכב במארב עם חיילים שלי, מבין שאיבדתי תלמיד ומסרב להאמין. אני מסתכל בתמונות שלו ובא לי לחבק אותו. אני כל כך מתגעגע אליו. הייתי רוצה לפגוש אותו, להסתכל לו בעיניים ופשוט לחבק אותו, בלי מילים".

לקשור לחבר את הנעליים

גם אריק, אביו של מתן, מתאר ילד נעים הליכות. “היה בו משהו כזה מופנם, שקט פנימי אבל עם הרבה עוצמה וביטחון“, הוא נזכר. “הוא לא נהג לדבר הרבה, אבל יכולת לשבת לידו ולהרגיש את הרוגע שלו, את קור הרוח. היה קשה מאוד להוציא אותו מדעתו".

“עם הזמן אני מגלה על כל מיני דברים שהוא עשה, דרך החברים שלו והתלמידים שלמדו איתו. אני שומע דברים שאנחנו כהורים לא היינו מודעים אליהם. החבר‘ה בצבא למשל סיפרו שהכינוי שלו היה ‘מתן חסד‘. זה היה השם שלו בפלוגה. בכל פעם שמישהו היה צריך משהו, איזו עזרה בהשלמת ציוד או בשפצור, מתן לא היה מסתפק רק בלעשות לעצמו ועושה גם לעוד כמה חברים.“היה בפלוגה שלו חייל שהוא ממש טיפל בו. מישהו שהתקשה בכל הפרמטרים של ההכשרה, ומתן עזר לו, אפשר להגיד שאפילו אימץ אותו. הוא היה קם איתו בבוקר למסדרים, קושר לו את הנעליים, עוזר לו בכל מיני דברים כדי שיעמוד בזמנים ולא יחטוף עונשים. בכל שבת שבה הם היו יוצאים הביתה, החייל הזה היה מקבל עונש בגלל פשלות שעשה במשך השבוע“, ממשיך האב לתאר, “הרבה פעמים הוא היה חוטף שעות ביציאה. למתן היה קשה לראות את זה, הוא ריחם עליו. כשהייתי בא לאסוף אותו מהבסיס הוא היה מספר לי בכאב ששוב החייל הזה חטף שעות ביציאה. הוא ניסה ככל יכולתו לעזור לו ולחסוך ממנו עונשים. אותו חייל לקח מאוד קשה את מה שקרה עם מתן, ואחר כך נפגשנו כמה פעמים. אנחנו עדיין בקשר, אני בקשר עם כמה מהחיילים שהיו איתו. אני מבין היום, דרך הסיפורים של החברים, שלמתן הייתה אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד. הוא שם לב לדברים קטנים ובשקט שלו ניסה לעזור, בלי הרבה רעש וצלצולים“.

הוא היה כזה גם בבית?

“לגמרי. הוא היה מגיע לבקר את סבתא שלו, רואה שהדשא שלה צמח גבוה מדי והיה פשוט גוזם לה אותו, בלי שהיא ביקשה“. בתמונות שהופצו לתקשורת מתן נראה צעיר מכפי גילו, כמעט ילדי. גם בשיחות עם מכריו, כולם מדברים על מראה מתעתע. אנחנו נוהגים לדמיין גיבורים באופן מסוים, נוטים לחשוב שעוצמה וגבורה מגיעות עם קווי מתאר מסוימים, ומתן למעשה שובר את כל התוויות האלה.“בדיעבד התחוור לי שמתן דיבר עם חברי הילדות שלו על הדברים האלה“, מספר אריק, “הדמות של רועי קליין עלתה הרבה בחבורה הזאת, גם בבית הספר וגם ביישוב. כשהם דיברו על זה הוא לא אמר ‘אני אקפוץ‘. אף אחד לא אמר. הם רק דיברו על זה בתור מעשה גבורה יוצא דופן שגרם להם להתפעל. אבל נראה שכל אחד מהם לקח את זה למקום שלו, הכניס את זה למגירה כלשהי, ולמתן פשוט נקרתה ההזדמנות. אני היום מבין שהיה משהו בילד הזה. כאבא תמיד ידעתי שהוא כזה, אבל מי שלא מכיר אותו היה יכול לחשוב שהוא ביישן, מופנם, לא מדבר יותר מדי. העטיפה שלו לא הסגירה את מה שיש בתוך הקופסה. במהלך השבעה שלו, האלמנה של רועי קליין באה לנחם אותנו. גם הדוד של רועי התקשר אליי. אני כל הזמן חושב על זה שכשהוא החליט לחבק את הרימון מתן היה רק בן 19. אני לא יודע איך בגיל כזה אפשר להחליט דבר כזה בשתי שניות. מצמרר לחשוב על זה. אני כל הזמן מגלגל בראש איך מגיעים למצב הזה, ואני נוטה להאמין שזה לא משהו שבא לו כאינסטינקט של אותו רגע. נראה לי שזה משהו שעבר לו בראש זה מכבר, שבמידה שהוא יגיע לסיטואציה, זה מה שהוא יעשה“.