לאחר ששמו של סגן ראש עיריית קייב הופיע על צג הטלפון שלו שלוש פעמים בבוקר שבעה באוקטובר, הסיק שלום וייל שמשהו חריג קרה. כשווייל בחר לענות – השניים הכירו בלימודים משותפים בהרווארד – בן שיחו רצה לדעת רק דבר אחד: האם הוא חי. עוד ועוד טלפונים רוטטים וטליתות שהוחלפו במדים, גרמו לווייל להבין שמדובר באירוע בסדר גודל קיומי. אף ששוחרר משירות מילואים כבר לפני עשור, ביקש וייל להתגייס. כאיש חינוך ומנַהל ותיק הוא הוזעק לזירה אחרת, והתבקש להשתתף בהקמת "מנהלת ההרוגים והשכול במחוז דרום" מטעם משרד החינוך, שנוסדה בן־לילה. "אמרו לי 'לך למשפחות'. שאלתי מה אני צריך לעשות, וענו 'לא יודעים, מה שצריך'".
לאדם מן השורה, תשובה מעורפלת כזו הייתה מייצרת מבוכה. אך וייל מיהר להרים את הכפפה. "ככה עובדת מנהיגות חינוכית", הוא אומר. "אומרים לך 'אני סומך עליך שתדע לפעול, לך תגלה מה צריך לעשות'". במשך שבוע הוא גמא ברכבו יותר מ־3,000 קילומטרים ונדד בין 40 הלוויות וניחומי אבלים.
וייל (45) גדל בירושלים להורים שעלו מאנגליה. הוא למד בתיכון הימלפרב ובישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, ושירת כקצין בשריון. לאחר השירות הצבאי פנה ללמוד בבית מורשה, בישיבות תקוע ועתניאל ובמכללת הרצוג. במקביל עסק ביזמות חינוכית, ובין השאר הקים את מגמת מחשבת ישראל בתיכון בויאר, חיבר שאלוני בגרות בתנ"ך וניהל את בית הספר היסודי "מקור חיים". אחרי שהשלים תואר שני במנהל עסקים ובהיסטוריה של עם ישראל, היה עמית בתוכנית של קרן מנדל. עם סגירתו של בית הספר אורט ספניאן פתח וייל במבנה שלו את "פלך בנים" וניהל אותו במשך עשור.
אחרי שמִנהלת ההרוגים התבססה, עבר וייל להקמת מערך חינוך לילדי מפונים בים המלח. "הגעתי למלון יפהפה, כל הילדים מסתובבים יחפים בלובי, אין גברים בשטח כי כולם מגויסים", הוא מתאר. "ברגע הזה מבינים עד כמה יש לחינוך כוח כמשהו שמחזיר לאיזושהי מסגרת ושגרה קבועה. פגשתי בקרב המפונים אנשים עוצמתיים, והמטרה הייתה להחזיר להם את הכוח".
הקמת מערך החינוך בים המלח נמשכה כשלושה שבועות. משם המשיך וייל הלאה, למפגשים עם מנהלי מוסדות חינוך שהתמודדו עם מחסור גדול בצוות ההוראה, על רקע מציאות קיצונית של חוסר ודאות. בתוך הכאוס הזה הבין וייל ש"השינויים הגדולים שמתחילים לדבר עליהם – בפוליטיקה, בחברה, בשיח – צריכים לקרות גם בזירה החינוכית". לאור התובנה הזו החלו אנשי יסודות ליצור "מסעות הקשבה" בתוך החמ"ד, במטרה להאזין לקולות מנוגדים בחברה הישראלית – לא כדי לשכנע אלא כדי להבין תחילה את צורת החשיבה הנגדית, ואולי גם ללמוד משהו. שעות רבות של שיח עם אנשי צוות חינוכי ועם בני נוער גרמו לווייל להבין עד כמה מערכת החינוך הדתית זקוקה לשינויי עומק.
"פגשתי בני נוער מהמרכז, מהדרום, מירושלים, מקיבוץ סעד – וחשתי שהנוער מבין את המציאות הרבה יותר מאיתנו, המבוגרים", הוא מספר. "דובר הרבה על הצורך להתאים את עצמנו למציאות מתחדשת, והנה התברר שדור הטיקטוק הרבה יותר אמיץ ממה שחשבנו. התברר שהעולם הדתי, הביקורתי והשיפוטי, לא רלוונטי עבור רבים מבני הנוער. הם הרבה יותר גדולים מהסיפור הזה, ומערכת החינוך הדתית צריכה להתאים את עצמה אליהם מחדש. הם הוכיחו את עצמם, עכשיו אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו רלוונטיים אליהם.
"אני מדבר עם תלמיד והוא אומר לי שהוא לא מספיק שומר שבת ועובד במסעדה לא כשרה, אבל הוא מתודלק מדי יום בדף יומי. אם אני נושם עמוק ולא מגיב באוטומט של איש חינוך, אז זה ענק, היכולת להיות מחובר לעולם ערכי ולמורשת. כמה אנשים מתמידים בדף יומי? כמה אנשים מסוגלים להתנהל בסביבה לא כשרה מלאת פיתויים ולא לאכול דבר? הוא היה מספיק אמיץ להודות שהוא לא מספיק שומר שבת, אבל הוא מעוניין בתורה. יש פה בקשה לשפה חינוכית חדשה, ואנשי חינוך צריכים לזהות את זה. אני נפגש עם אנשי חינוך בכל הארץ, והם מבינים שהם לא מבינים ושהם צריכים להתנהל שלא מהאוטומט שלהם.
"במשך שנים שפטנו את התלמידות על אורך החצאית ואת התלמידים על גודל הכיפה. הפרופורציות השתנו. אי אפשר להישאר עוד בסוגיות של בגדים. אני לא משַחק עם התלמידים מִשחק – הלכה היא הלכה, ואני אגיד להם את זה, אבל כבר אי אפשר להתכסות באצטלות שלא מחזיקות מעמד. החמ"ד פחד שנים מהמקום הזה, אבל פתאום גם הוא מבין משהו חדש. כל כך הרבה דתל"שים היו בנובה, כל כך הרבה גבורה ותושייה התגלו שם, והמגזר אומר לעצמו: אולי פספסתי פה משהו".
הריאיון המלא יפורסם מחר (ו') במוסף "שבת" של מקור ראשון
