"מי שחשב שדור הטיקטוק לא יפעל ברגע האמת, צריך לעשות תשובה"

רבים מאזרחי מדינת ישראל מצאו עצמם נבוכים מול אירועי השנה החולפת. ההתבוננות במציאות הקשה שהכתה בנו בשמחת תורה אשתקד והשלכות המלחמה שבאה בעקבותיה, עוררו לא מעט תהיות ומחשבות ברומו של עולם; מדוע באה עלינו הצרה הזאת, כיצד הופיע אורו של עם ישראל כשהחזיר מלחמה שערה והתלכד סביב סיוע לכל דורש, ולצערנו, גם בהלוויות צפופות בבתי העלמין הצבאיים. את שרירי האמונה והביטחון אימצנו ועודנו מאמצים, נוכח הימשכות המלחמה והציפייה לטוב שעוד לפנינו.

תלמידי רשת החינוך של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא מצאו עצמם מתמודדים עם משימה רוחנית. הדור שלהם הוא הדור הגיבור שיצא להגן על מדינת ישראל, מוריהם ומנהליהם שותפים למשימה, חבריהם ומכריהם נפלו על קידוש השם, ושגרת הלימודים שוב נקטעה, זמן קצר לאחר שנות הקורונה המבודדות.

היינו יכולים לצפות להתמודדות רוחנית לא פשוטה בקרב בני הדור הצעיר, אך שיחה עם ארבעה מחנכים מלמדת שדרך ההתמודדות דווקא חיובית; שאלות גדולות והבנה של צמיחה רוחנית הן האתגר העומד לפתחם של התלמידים וצוותי החינוך.

"השאלות שהתעוררו אצל תלמידינו נגעו כולן בתיקון, לא במשבר", מתאר הרב דני סגליס, ראש ישיבת ההסדר בני עקיבא בנוף־הגליל. "על מה באה הצרה הזו מבחינה רוחנית, מה מוטל עלינו לתקן, מה טיפול השורש שנדרש לעשות. היו שאלות באמצע המלחמה, תוך כדי העבודה הקשה של המילואים – איך מחזקים את עם ישראל ומרימים את הרוח – אבל כל השאלות עסקו בתיקון, ברצון להתמודד, שאלות של תעצומות וחיפושים משמעותיים".

"הטבח ומחירי הלחימה עוררו הזדהות, כאב, קשיים אישיים, כל אחד לפי עולמו", מוסיף הרב ד"ר יונה גודמן, סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה ברשת מוסדות בני עקיבא. "וכמובן, רצון לתרום ולסייע במערכה לפי היכולת והגיל. לא פגשתי שאלות באמונה או תלונות כלפי הקב"ה. אם יש תלונות, הן כלפי אנשים בשר ודם".

הרבנית רוחמה חזות, ראש אולפנת בני עקיבא סגולה בקריית־מוצקין, מודה כי חשבה שהאירועים יעוררו הרבה שאלות באמונה, אך "בגדול, המלחמה חיזקה את האמונה. השאלות שעולות מצד התלמידות הן לרוב על 'בין ישראל לעמים', למשל, למה שונאים אותנו כל כך, איך יכול להיות רוע כזה בעולם, למה לא נעמדים לצידנו, שאלות קוסמופוליטיות ברמה אמונית. צצות לפעמים שאלות כמו 'האם אנחנו לא בסדר שבאו עלינו האירועים האלה', אבל אנחנו רואים דווקא התחזקות באמונה".

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול בתל־אביב וראש המרכז לאתיקה של ארגון רבני צהר, אומר שהתוצאות הראשוניות מבחינה אמונית של הטבח בשמחת תורה לא היו קשורות לשאלות באמונה ולא לדיון איפה הקב"ה נמצא, אלא יותר לשאלות מוסריות וקיומיות. "הן עסקו קודם כול בפעם הראשונה שהתלמידים שלנו פגשו מפלה. השאלות נגעו לאופן התגובה לכך, לבירור איך חיים בעולם שבו היצר המרכזי הוא נקמה בלתי מתפשרת. עלו גם שאלות שקשורות להיבטים המוסריים – חטופים מול המשך המלחמה בשעה שהייתה תחושה שאפשר לשחרר אותם בכוח צבאי".

לדבריו, אחת הסיבות לכך ששאלות אמוניות לא התעוררו היא ש"הייתה תחושה שאנחנו בישלנו את זה. קיבלנו את מה שאנחנו יצרנו בעקבות שני עניינים – הפילוג והסדקים בחברה הישראלית ושאלת גבהות הלב והשחצנות הצבאית".

"האתגר היה בעיקר אתגר הטלטול", ממשיך הרב סגליס. "מקפיצים אותנו, בסוף מבטלים, ושוב מקפיצים. גם מבחינת התלמיד וגם מבחינת המערכת. זה גם דור שעבר טלטול בקורונה והדבר הזה דרש כל הזמן, גם מאיתנו כמערכת וגם מהתלמידים, יכולת לפתח במקביל גמישות ויציבות. זה אחד הדברים המופלאים שקרו בשנים האלה, עוד חידוש במובן של 'עדינו העצני', לא רק קשים ועדינים אלא גם גמישים ויציבים. האתגר השני היה הדאגה לתלמידים שהשתתפו בלחימה.

הרבנית רוחמה חזות: "בגדול, המלחמה חיזקה את האמונה. השאלות שעולות הן למשל, למה שונאים אותנו כל כך, איך יכול להיות רוע כזה בעולם"

"בשמחת תורה של תשפ"ד החבר'ה שלנו משיעור ד', שהיו אמורים לחזור לישיבה, מקבלים תוך כדי הקפות תמונות מהנעשה בגדוד שלהם, גדוד 13 של גולני. חלקם הגיעו עוד באותו יום להילחם בבארי ובנתיבות. מאז, בית המדרש לא פסק לפעול לרגע, כששיעור א' וב' מצאו את עצמם מחזיקים את הלימוד".

"רוב ההשלכות של המלחמה עוד לא הופיעו", קובעת הרבנית חזות. "אנחנו עדיין בתוך האירוע. מתחילים ניצנים, המלחמה מעלה המון שאלות זהות. על מי נחשבים צדיקים, על המקום של קיום מצוות מול המלחמה על הכלל, שאלות גם סביב המחלוקות בעם ישראל, מול החברה החרדית של אנשי תורה שלא שותפים למלחמה ומול המוחים בקפלן. מה המקום שלנו בתוך כל הדבר הזה, איך משנים את מה שקורה במדינה ואיך מגיעים למצב שמשנים הנהגה. התלמידות שואלות המון על התפקיד שלהן בעולם, וזה עולה הרבה יותר מבעבר".

בין חזון למציאות

"ההתמודדות היא בעיקר רגשית", מחדד הרב גודמן ואומר גם הוא כי לא פגש קשיים אמוניים. "פגשתי אנשים עייפים או כואבים, דואגים או לא מרוכזים. פגשתי בני נוער שהולכים לאיבוד משום שהוריהם טרודים באתגרי השעה. פה ושם פגשתי צעירים אכולים דאגה לבני משפחה מגויסים. וכמובן, פגשתי המונים בעלי חוסן, שמביטים קדימה באמונה, מלאי עוז ועוצמה.

הרב ד"ר יונה גודמן: "רבים מהצעירים התבגרו בעידן של משברים: ויכוח פוליטי חריף, מחלוקת על רפורמה משפטית,מגפה, מלחמה. עלינו לסייע להם לראות את התמונה הגדולה. לזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים, מתוך אמונה"

"מה שכן, רבים חשופים לתקשורת, ובקרב בני נוער – למידע חדשותי שמגיע דרך רשתות חברתיות. הדבר עלול להביא למצב שבו המבט שלהם רדוד ונמוך: מי עשה, מה עשה, מי אחראי ומי אשם, מה צריך לעשות כעת. מציאות כזו עלולה להביא למצב שבו שוכחים את הקב"ה. אני פוגש מתח בין גישה רוחנית, המביטה אל הנצח ואל משמעות שיבתנו לארץ מתוך אופטימיות וחזון, ובין גישה הממוקדת בכאב ובצער על משברים עכשוויים. יש מי שמחפשים מענה רוחני ורצון לאזן בין הדברים, ויש מי שכועסים כלפי מי שמדבר על 'כלל' ועל צמיחה, ולהבנתם אינו מספיק רגיש לכאביהם".

לזה הרב גודמן מוסיף את העובדה ש"רוב הצעירים התבגרו בעידן של משברים: ויכוח פוליטי חריף שיצר שוב ושוב בחירות, מחלוקת עזה על רפורמה משפטית, מגפה עולמית, מלחמה. הצעירים חוו בעיקר תקופות של משבר במישור הלאומי, ועלינו לסייע להם לראות את התמונה הגדולה. לזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים, מתוך אמונה".

לדברי הרב שרלו השאלות הן בסיסיות־אנושיות יותר מאשר רוחניות. "השאלה שהכי מטרידה את הבחורים היא אם להמשיך במסלול ההסדר ארוך הטווח שלו, או כהוראת שעה לעזוב הכול ולהתגייס. זה דור שכבר המון זמן אין לו שגרת חיים רציפה, שעבר את הקורונה ולא למד כמו שצריך, ועכשיו חווה מלחמה".

איך מתמודדים עם שאלות הזהות והשאלות הקיומיות הללו?

"בעיקר למדנו את הנושא", אומר הרב שרלו. "מוסר מלחמה הוא מוסר שאצלנו בישיבה היה נושא מרכזי בעשרות השנים האחרונות, אבל עיקר העיסוק עכשיו היה בשאלה אם השתנה משהו ביחס למחבלי הנוח'בה, שהתנהגו כמי שאיבד צלם אלוקים, ואם כלפיהם עלינו לנקוט גישה תקיפה יותר – והתשובה שלנו הייתה חיובית. יש להבחין בין מוסר במלחמה שמתנהלת בין צבאות או בין בני אנוש שנלחמים זה בזה, ובין המצבים הקיצוניים מאוד שהיו בשמחת תורה".

"הכול מאוד בוסרי כרגע", מבחינה הרבנית חזות. "יש הרבה דיונים על התחזקות ומשמעותה. יש שאלות על הפרדוקסים לכאורה, שמתעוררים, למשל כלפי משתתפי מסיבת הנובה שנהרגו על קידוש השם, שחגגו בעיצומו של יום חג ושבת, אך הם נחשבים קדושי עליון. איך מיישבים זאת?"

בהקשר הזה, מבקש הרב סגליס להזכיר סיפור פשוט. "זוג הגיע אליי שבוע לפני החתונה. החתן מגיע היישר מהמילואים ואחרי שבע הברכות יחזור למילואים. הם שואלים אותי: 'אנחנו מרגישים שמחה פרטית ומתלבטים אם זה בסדר לחוות שמחה פרטית בתקופה כזו'. אמרתי להם, וגם אחר כך לתלמידים, שחכמים הורו לנו 'לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום', כלומר, לא יהיה רק מרוכז בעצמו אלא מחובר לציבור. בדור שלנו יש חידוש גדול בהקשר זה – לעולם יזכור אדם גם את הפרשייה שלו ולא רק את הציבור, וזה היה אתגר.

"הגמרא אומרת שהיו כמה גדולי עולם שהיה ראוי שתשרה עליהם שכינה אבל הדור לא היה ראוי לכך. גדולי דור יש תמיד, דור גדול לא תמיד יש. ואנחנו בדור גדול".

הרב דני סגליס: "כל מי שחשב שזה 'דור הטיקטוק' שלא יעשה דבר ברגע אמת הוא צריך להבין את הכשל בתפיסה. תפקיד המחנכים הוא לראות כל תלמיד כסיפור ייחודי, וכשמחברים אותו לסיפור של עם ישראל מקבלים עוצמות מבהילות"

אילו תמורות אתם צופים בקומה הרוחנית של הדור הצעיר ושל עם ישראל בכלל?

"הציר המרכזי הוא ציר האחדות", אומר הרב סגליס. "מצד אחד, העובדה שכל כך הרבה אנשים מושקעים בתוך המלחמה נוסכת תקווה גדולה שעומדים לעלות קומה מבחינה זו, מצד שני עלול להיות חס ושלום מפח נפש גדול אם נחזור אחורה, כי אנשים עלולים להרגיש שהקרבנו לשווא. אנחנו המחנכים צריכים להיות ערוכים ולפעול לקדם את האחדות בעם ישראל, אבל לא כזאת של 'שקט תעשייתי' שאסור לדבר על כלום, אלא אחדות שדורשת זהות מלכדת עמוקה ושיח נכון. איך עוברים משיח של 'חיה ותן לחיות' שכשל לגמרי, ומשיח של הכרעה של 'או אנחנו או הם' – המשפט הנוראי שניהל את החיים שלנו בחמש השנים שלפני שמחת תורה – לשיח ענייני וקורקטי, שמדייק ולא מתייג, שבנוי על אמון הדדי. חוסר האמון בין הציבורים נבע מחוסר הכרה, מחוסר היכרות מעמיקה. במילואים, רבים שברו את המחסומים האלה, והשאלה היא אם נצליח לשבור את המחסומים גם בתוך הגבול פנימה".

פוסט־טראומה חיובית

הרב שרלו מתחיל מבפנים: "במבט על פְּנים הציונות הדתית אני צופה שהשאלות שנובעות מחוסר הפרופורציות ממספר המילואימניקים והנופלים, בעיקר מספר היתומים, יהדהדו כשאלות זהות של מה נכון ומה לא נכון. אלה שאלות עמוקות מאוד על מקומה של הציונות הדתית, לצד הכאב על הזלזול כלפיה מכיוונים שונים בחברה הישראלית.

"בחברה הישראלית כולה אני כבר רואה דברים שקרו כמו אחרי מלחמת יום כיפור. לחלק הולך ונוצר ריחוק גובר מהמדינה ומהציונות ואצל חלק אחר יש נטייה לבירור עמוק של הזהות היהודית. גם בתוך הציונות הדתית יש תנועה של 'ניכור מגזרי', לחלק קשה מאוד להזדהות כציונות דתית בשל יחסה לסוגיית החטופים – לא ההכרעה בדילמה בין מלחמה לבין השבת החטופים אלא חוסר האמפתיה הציבורית. כמובן, אין קהילה ציונית־דתית שלא מתפללת על החטופים, אבל מבחינה ציבורית הציונות הדתית נתפסת כמי שאטומה לכאב, לסולידריות ולנכונות לשלם מחיר מסוים. יש סיבות טובות לכך שזה קרה, כמו למשל צביעת המחאה בצבעים פוליטיים, אבל לא תמיד הסיבות רלוונטיות".

"נראה לי שכולם רוצים שנגיע למקום אחר בכל הקשור לכבוד לבעלי דעות אחרות", מצטרף הרב גודמן. "מכאן, שהתקווה הראשונה היא שכולם, כולל בני הנוער, ילמדו להאמין בדעותיהם תוך מתן כבוד לבעלי דעות אחרות. בכל חלקי האוכלוסייה נמצאים אנשים רציניים, בעלי דעות מנומקות. אומנם יש אנשים בעלי כוונות פסולות, אך הרוב המוחץ בכל צד רוצה בטוב וכוונתו להועיל.

"השותפות בעשייה עלולה לטשטש את הזהות הציונית־דתית ולהעצים אתגרים שקשורים לזהות הדתית. חלק מצעירינו עלולים לחוש שהעיקר הוא הזהות הציונית הרחבה, וזהו. במצב זה הזהות הדתית תתעמעם. צריך לחנך לגישה של 'הייחוד והיחד'. לרצות לצעוד יחד, מתוך כבוד והערכה לבעלי דעות אחרות, ובו בזמן לטפח נאמנות עמוקה לייחוד דרכנו. זה מורכב, אך זו האמת וזה מה שנדרש מאיתנו כעת".

"אני רואה בתלמידות שהן ידרשו עומק בעבודת השם", אומרת הרבנית חזות. "יש כמיהה לאמת, גם אם כאילו חינכו את הדור הזה ש'האמת תהא נעדרת', והפוסט־מודרניזם יושב על זה שאין אמת, יש חיפוש אדיר לאמת. זה יהיה החיפוש שלהם, הם לא יסכימו יותר לרדידות מחשבתית".

ומה זה ידרוש מכם המחנכים?

"זה ידרוש עבודה לשם שמיים, ללמוד המון ולהכיר את נפש האדם לעומק. התלמידים מחפשים גודל, והמחנכים יצטרכו לספק את זה. לא תהיה משמעות למערכת החינוך אם לא יבינו שצריך להתעלות לגובה הקומה הרוחנית שהתלמידים שואפים אליה. זה דור שחווה המון אירועים של חוסר אמון, והוא ירצה לבנות אמון על בסיס איתן.

הרב יובל שרלו: "כשהמלחמה תסתיים המחנכים יידרשו להחזיר את כולם לשגרה, להציב יעדים, לעבודה רוחנית. כשהמלחמה תיגמר נצטרך גיבורי רוח אחרים, גיבורי מוסר, גיבורי תורה, גיבורי חסד, בעלי גבורה אזרחית"

"מדברים כל הזמן על דור שיגדל בפוסט־טראומה, אבל בעולם המחקר הפסיכולוגי מדברים גם על פוסט־טראומה חיובית", מוסיפה הרבנית חזות. "הרבה פעמים בטראומות היסטוריות, לפחות 70 אחוזים יוצאים עם פוסט־טראומה חיובית. הם יוצאים אנשים גדולים, ועל זה ממעטים לדבר מכל מיני סיבות. לזה אנחנו צריכים להתכונן. לרוב יהיו עוצמות הרבה יותר גדולות ממה שהיו להם לפני זה, וזה ידרוש מאנשי החינוך להתעלות. לצאת מהקונספציה החינוכית".

"כל מי שחשב שזה 'דור הטיקטוק' שלא יעשה דבר ברגע אמת – מעבר לזה שהוא צריך לעשות תשובה, הוא צריך להבין את הכשל בתפיסה", אומר הרב סגליס. "כשאדם שקוע בפרטיות שלו הוא נמצא במקום נמוך מאוד. ואם הוא מתחבר לכלל, הוא מגיע לעוצמות מדהימות. תפקיד המחנכים הוא לראות כל תלמיד כסיפור ייחודי, וכשמחברים אותו לסיפור של עם ישראל מקבלים עוצמות מבהילות.

"המון תלמידים מרגישים היום גאווה גדולה בבתי המדרש של הציונות הדתית. הרוח שמובילה עכשיו היא תוצאה של בירור של 50 שנה בבתי המדרש, של 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'. אנו רואים את הפירות שלו היום בשדרות הפיקוד בצה"ל. אחד הבחורים, רגע לפני הכניסה ללבנון, שלח הודעה קולית לחברים שלו בבית המדרש ואמר להם: 'אנחנו סומכים עליכם שתלמדו בעיון את הסוגיות בגמרא, זה נותן לנו כוח להילחם'. אנו צריכים שהבנים ילכו לישיבות ולמכינות, שהבנות ילכו למדרשות, ומתוך הלימוד הגדול יקבלו כוח אדיר לפעול בעולם המעשה, בדיוק כפי שאנחנו רואים כעת. הקומה הבאה תהיה מעבר למלחמה על הארץ. היא תהיה קומה של תורת האחדות, תורת האמת והשלום אהבו".

"תפקיד המחנכים יהיה כשיגיע 'יום קטנות'", חותם הרב שרלו, "כשהמלחמה תסתיים, הם יידרשו להחזיר את כולם לשגרה, להציב יעדים לטווח ארוך, לעבודה רוחנית. כשהמלחמה תיגמר נצטרך גיבורי רוח אחרים, גיבורי מוסר, גיבורי תורה, גיבורי חסד, בעלי גבורה אזרחית. תהיה למחנכים עבודה ענקית בגלל הסערה הגדולה שכולנו נמצאים בה, לחפש את הגיבורים הגדולים ואת המשימות הגדולות".

ועידת החינוך הלאומית ה-5 של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון
תתקיים ביום חמישי 12.12 י"א בכסלו ותועבר בשידור חי באתר מקור ראשון