"שיתפתי את התלמידות באבל הפרטי שלי כדי שהוא לא יהפוך לנושא שאסור להעלות"

הטבח בשמחת תורה של השנה שעברה אילץ את הצוותים החינוכיים להתמודד עם דילמות של שכול גם בתוך בתי הספר, לעיתים גם בהיבטים אישיים. הניסיון להתמודד עם עדכוני ה"הותר לפרסום" ולשמור על שגרת לימודים, קשה שבעתיים כשהמורים נאלצים לפגוש בעיניה האבלות של תלמידה שאיבדה את אחיה במלחמה או לבשר על נפילתו של מורה מבית הספר.

במלחמה כזו, מספר הנופלים ומשפחות השכול הולכים וגדלים, והאבל האישי עשוי להפוך לדיון ער בכיתה.

זה המקרה של גילת סלע, מורה מקצועית באולפנת בני עקיבא ערד ששכלה את אחיה רס"ן דוד מאיר ז"ל במלחמה. מאיר, לוחם סיירת מטכ"ל, הוקפץ בבוקר שמחת תורה תשפ"ד להילחם בבארי. "ברגע שהוא קיבל את ההקפצה מהיחידה הוא ירד לדרום", מספרת גילת. דוד היה נשוי לענת והם התגוררו בשכונת נחלאות בירושלים. קצת אחרי 7 באוקטובר, הם היו אמורים לחגוג את יום הנישואין השני שלהם. שקד בנם היה רק בן שבעה חודשים כשדוד נפל. "הוא היה אדם פשוט ומאיר פנים, אנושי מאוד. ועם זאת הוא היה לוחם וחזק, היינו מכנים אותו 'דוֹד גיבור'. זו הייתה הדמות שלו במשפחה והוא תמיד נתפס ככה. הוא נפגע בקרב בבארי ובמסוק בדרך לבית החולים מת מפצעיו.

"הוא היה אדם אוהב, והקפיד מאוד לומר לאנשים שהוא אוהב אותם ולפרגן להם. זה משהו שהולך איתי – כשהוא נפל ידעתי עד כמה הייתי אהובה בעיניו. האהבה הגלויה הזאת סייעה לי להקל על הפרידה, וממנו קיבלתי את זה – לבטא אהבה, להגיד לאנשים כמה אני אוהבת אותם, להיות בעין טובה כלפי אנשים".

בעקבות נפילת בנו, התפרץ בפתאומיות אצל יאיר, אביה של גילת, סרטן אלים שגבה את חייו בתוך חודש אחד בלבד. "מבחינתי, כבר במפגש הראשון שלי עם התלמידות שמתי את האבל שלי על השולחן ושיתפתי אותן בהתמודדות ובתחושות שלי – לא פשוט לחזור לשגרה ולעבודה מתוך הדבר הזה", היא מספרת. "השכול גם קשור לתפקיד שלי בבית הספר. אני מלמדת במגמת ארץ ישראל ומבחינתי האבל שלי הוא חלק מהסיפור ומהאחיזה שלנו בארץ. שיתפתי את התלמידות באבל הפרטי שלי כדי שהוא לא יהפוך לנושא שאסור יהיה להעלות בכיתה. אני משתדלת מאוד להפריד בין העבודה לחיי האישיים, אבל במהלך השיעור במגמת ארץ ישראל, אני לא יכולה להימנע מהחיבור למלחמה", אומרת גילת ומתארת כיצד המלחמה מעוררת דיונים בכיתה. "כשאנחנו מדברות על הנגב, אנחנו גם מדברות על רצועת עזה ו־7 באוקטובר ועל ההתמודדות של העוטף עם האיומים הביטחוניים לאורך השנים. מבחינתי זה הופך את התפקיד שלי כמורה ואת אופן ההוראה שלי למשמעותיים הרבה יותר".

גילת מספרת שהחזרה לשגרת עבודה בשנת הלימודים הנוכחית הייתה מאתגרת באופן אישי, אך הנחיתה הייתה רכה מכפי שציפתה כיוון שתחושותיה נקשרו לתחושות במרחב הלאומי. "זה לא מצב שאתה נמצא באבל פרטי וכולם סביבך ממשיכים בחיים נורמליים. רובנו במדינה נמצאים במעגלי התמודדות שונים. זה סובב אותנו מכל עבר, גם בעבודה – יש לי תלמידות שאיבדו אחים או בוגרות שאיבדו הורים, וזה יוצר תחושה שקצת מקלה על עיבוד האבל. אני מרגישה חלק מסיפור אחד גדול.

"אני לא יכולה כל הזמן להיות בזה ואני לא רוצה שבמסדרונות ישאלו אותי מה שלומי ואיך המשפחה. כשאני בעבודה אני רוצה להיות בעבודה, אבל העולמות מתחברים באופן בלתי נמנע. יש לי במגמה תלמידה שגם היא איבדה אח במלחמה ולכן מבחינתי, מתוך שאני נותנת לזה מקום בכיתה ונמצאת בכיתה, אני נותנת את המקום הזה גם עבורה. אני מרגישה שהיא רואה את ההתמודדות שלי, ובמקום מסוים זה נותן נופך נוסף לתפקיד הרשמי שלי".

חיבוק בלי מילים

רננה בשירי, יועצת באולפנת בני עקיבא "חן במדבר", יודעת בדיוק על מה סלע מדברת. גם היא איבדה את אחיה במלחמה, רס"ר מאור לביא ז"ל מסוסיא, וגם במקרה של רננה, אבי המשפחה נפטר זמן קצר לאחר נפילת האח.

מאור, בן 33 בנופלו, היה נשוי לענבר ולהם ארבע בנות. הוא היה מפקד בגבעתי ולוחם בגדוד 450 בחטיבת ביסל"ח. הוא נפל בשכונת אל־בורייג' שבלב עזה מפגיעת טיל אר־פי־ג'י, בשעה שהחיילים ישנו באחד הבניינים. "סיפרו לנו שהחיילים ישנו בשורה של שקי שינה באותו הבית, ומאור הרגיש שקצת צפוף להם, אז הוא הזיז את שק השינה ואמר להם שיישן במקביל אליהם, לרוחב", מספרת רננה. "יצא שהוא היה בחזית ומאחוריו כל שאר החיילים. בירי של האר־פי־ג'י, הוא היחיד שנפל. הרופא שהיה שם וראה הכול מהצד אמר לנו שלפי הפיצוץ שהיה במקום, הוא היה בטוח שהוא הולך להודיע על מוות של לפחות 60 חיילים. הוא אמר לנו שמאור לקח על הכתפיים שלו את המשך החיים של הרבה מאוד נשמות אחרות", היא אומרת בעצב ובגאווה, ומוסיפה: "כשסיפרו לנו את זה, לא הופתענו. זה מאוד אפיין את מאור – ללכת לישון בצורה אחרת כדי שלאחרים יהיה טוב, לספוג עבור אחרים כדי שלא ייפגעו ולומר 'הנני' בכל מצב ובכל עת".

מאור התנדב בארבעה מקומות – במד"א, באיחוד הצלה, ב'ידידים' ובמשטרה – וגם עבד והיה אבא נוכח ומעורב. בשירי מספרת שענבר אלמנתו אומרת שהיא מעולם לא הרגישה שהמשפחה הוזנחה, למרות עיסוקיו הרבים. היא מספרת שבכל פעם שהביפר היה מצפצף עם קריאה לצאת, הוא קודם כול היה מסתכל עליה, מבקש בלי מילים את אישורה להיענות לקריאה. המשפחה תמיד הייתה בראש סדר העדיפויות.

גילת סלע: "אני לא רוצה שבמסדרונות ישאלו אותי מה שלומי. כשאני בעבודה אני רוצה להיות בעבודה, אבל העולמות מתחברים באופן בלתי נמנע. יש לי תלמידה שגם היא איבדה אח במלחמה וכשאני נותנת לזה מקום בכיתה, אני נותנת את המקום הזה גם עבורה"

"בסוף השִׁבעה שאלתי את עצמי מה קיבלתי ממאור כדי לאמץ בעצמי. החלטתי שהכי הייתי רוצה לאמץ את העין הטובה שלו. אני לא זוכרת מתי הוא כעס או שנפגעתי ממנו אי פעם. אני חושבת שהבסיס לכל התכונות הטובות שלו היה העין הטובה. לכן היו לו קשרים כל כך טובים עם אנשים והוא תמיד היה באנרגיות טובות ועם חוש הומור. תמיד ידע להקליל את האווירה ולהרגיע את כולם".

למרות האבל הכפול שפקד את המשפחה, רננה החליטה לחזור לעבודה. "אני מרגישה שהשגרה והחזרה לעבודה היו עבורי עוגן", היא אומרת, "זה אוסף אותי ועדיף על פני ההישארות בבית ולאפשר לעצמי לשקוע במחשבות ובשכול. החזרה לעבודה משמעה להגיע למקום שבו אני אהובה ויש לי מעגל תמיכה גדול. החשוב ביותר הוא שאני מרגישה משמעותית לעולם בפעילות ובעשייה שלי".

דוגמה לכך היא קיבלה רק לפני שבועיים, כשדוד של תלמידה שלה נפל בלבנון. "לא הכרתי את התלמידה הזו משנה קודמת, אבל הרגשתי בנוח לדבר איתה ולחבק אותה. הרגשתי שאני יכולה להכיל אותה מתוך השכול שלי", מספרת בשירי, "בתור אחות שכולה הרגשתי ביטחון גדול יותר ליזום ולפנות אליה ובעיקר לחבק בלי לומר יותר מדי. הרגשתי שהיא מעריכה את החיבוק הזה דווקא בגלל שאני מכירה ו'מבינה' טוב יותר מכל השאר. בחיבוק שלנו דיברנו בינינו בלי מילים והבנו אחת את השנייה לחלוטין".

רננה טוענת שמוקדם עוד לדבר על התמודדות בשלב הזה. "אנחנו עוד בעיצומה של המלחמה וזה מורגש מכל עבר. יש גם הרבה 'קירות מדברים' על גבורה ועל מה שאנחנו מאמצים מהגיבורים שנפלו. בעקבות המצב הביטחוני נולדו באולפנה התנדבויות ויוזמות. יש אצלנו בנות שלפני כל חג מגיעות אל כל המשפחות השכולות בבאר־שבע כדי לתת להן חיבוק ומתנה לחג. אפילו נפתחה באולפנה מדרשה לבנות שפועלת באופן קבוע אחר הצהריים לזכר שלושת החללים מבאר־שבע, ובהם מאור אחי. האולפנה מנתבת את המשבר הלאומי להרבה עשייה וחסד, וזה נותן הרבה מאוד כוח. התרגשתי שגם בכ"ה בתשרי, יום האבל הלאומי לטבח של שמחת תורה, האולפנה ערכה ערב סיום מסכת אבות אחרי יותר מחמישה חודשים שכל האולפנה למדה את מסכת אבות לעילוי נשמת הרוגי המלחמה, וכל המשפחות השכולות הגיעו. זה היה אירוע יוצא דופן, מרגש ומעצים מאוד. במקום לציין את היום בעוד טקס או עוד סיפור על נרצח או נופל, שבשלב הזה מחלישים את הדעת, בחרנו להקדיש את היום הזה לעשייה, ללימוד משניות לעילוי נשמת כל הנופלים ושיעורי תורה מרוממים. הם הנכיחו את הכאב אך לצד תקווה ואמונה מאוד גדולה שאנחנו חלק מדבר גדול שקורה בעם ישראל".

בתוך הרצוא ושוב

הרב מלאכי קופמן, ראש ישיבת בני עקיבא תקוות יעקב, שָׁכל חמישה בוגרים של הישיבה במהלך המלחמה. לדבריו, המלחמה משפיעה גם על מועמדי הגיוס של כיתות י"ב. "אני יכול לומר שאנחנו מזהים שכעת יש שאיפה למוסדות יותר תורניים, לעומת זאת גם יותר שמתכוונים לצאת לגיוס צבאי ללא מכינה או ישיבה גבוהה".

האם המוטיבציה להתגייס לקרבי עלתה בעקבות המלחמה?

"אני חושב שכן. זה לא אומר בהכרח שבגלל זה הם יוותרו על מכינה או ישיבה, אבל הם מתכוונים להתגייס לקרבי. המלחמה עשתה את שלה בעניין הזה. כראש ישיבה זה מאוד לא קל – לדעת שאני עומד מול התלמידים וצריך להתפלל שכולם יחזרו לשלום. זה לא פשוט, ואני מרגיש את זה כמו כל הורה וכמו כל סבא. כשנופל בוגר זה ודאי משפיע מאוד".

חגית יוגב: "יש ילדים שצריכים זמן ושהות כדי להתאבל ולא לדהור קדימה חזרה לשגרה. חשוב לברר מה הציפייה ולהיות המבוגר האחראי המלווה, התומך והמסייע לעשות את הדרך חזרה לתפקוד. העין צריכה להיות פקוחה כל הזמן"

איך מדברים עם מועמדי גיוס עתידיים על בוגרים שנפלו?

"הרעיון הוא שלהיות 'טבעי' אין פירושו להיות בתחפושת של המבוגר והמחנך. אם אני ראש הישיבה, ומצפים ממני לדבר על נופל, יכול להיות שזה יצא חלק, וגם יכול להיות שאני איחנק ואשתנק קצת באמצע. זה חלק מהיותנו אנושיים. תלמידים מבינים, והם מחכים דקה או שתיים עד שחוזרת היכולת לדבר. זה טבעי ונורמלי, ולדעתי כך גם התלמידים מבינים את המסר טוב יותר. כשאנשי החינוך בישיבה מדברים על הנופלים או הפצועים בצורה 'טבעית', כולל הרגשות שמתעוררים בהם, כי גם להם זה קצת קשה, התלמידים קולטים את המסר בצורה הכי אותנטית".

רננה בשירי: "ביום האבל הלאומי האולפנה ערכה ערב סיום מסכת אבות. במקום לציין את היום בטקס או סיפור על נרצחים, בחרנו להקדיש את היום לעשייה ולשיעורי תורה שהנכיחו את הכאב לצד תקווה ואמונה גדולה"

הכנסתם שינויים לתוכנית הלימודים בעקבות המלחמה?

"אין ספק שהמלחמה פגעה בעולם הרגשי של התלמידים וביכולת שלהם להיות מרוכזים. כמות ההיפר־אקטיביים נמצאת בעלייה ללא כל ספק, אבל העניין הזה לא משנה את תוכניות הלימודים. אנחנו מבינים שצריך להשקיע יותר זמן בכיתות בהשלטת סדר ובהענקת יחס אישי, לשים יותר לב ליכולות הריכוז שלהם. בעקבות הקורונה ועוד כמה דברים, אנחנו מבינים שרמת הקשב שלהם נמצאת בירידה כבר שנים והמלחמה רק הוסיפה לזה, אבל בסוף החזרה לשגרה נעשית באופן טבעי – הם חוזרים לכדורגל, לצחוקים, לשטויות שלהם. הם חוזרים בסוף לחיים רגילים ונורמליים, זו אחת מהסגולות הגדולות ביותר של הילדים. בתור בוגרים אנחנו יכולים להסתכל מהצד ולהבחין בשינויים אצלם, אבל הם עצמם לא רואים את זה, הם חיים את החיים הטבעיים – הרצינות שבהם כמו גם השטויות שבהם.

"צריך לזכור שבסוף גם למול החדשות הקשות, השגרה היא התרופה הטובה ביותר. כרגיל יש תפקיד ואחריות, יש תלמידים ויש מורה למתמטיקה ומורה לאנגלית שמרגיזים אותם, וצריך להתעסק גם בזה. זה קורה תוך כדי שראשך וליבך בכאב, וכשהמצב הרגשי הזה יכול להימשך גם כמה ימים טובים, החוכמה היא להתנהל בתוך הרצוא ושוב הזה שבתוך הכאב והחיים שצריך לנהל אותם".

כוחה של שגרה

חגית יוגב, מנהלת מרחב במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שכלה במלחמה את גיסה. את ההתנהלות מול התלמידות השכולות היא מאמצת גם מניסיונה מול האחייניות שלה. "השגרה הזו חשובה מאוד ומהווה חוסן גדול. אנחנו לא נותנים לאירועים לרדת מסדר יומנו, אנחנו כמובן עוסקים בהם ומשוחחים עליהם, אבל חשוב לשמור על התפקוד השגרתי, עבור התלמידים, המשפחות והצוותים. הציפיות של תלמיד שאיבד אדם קרוב במלחמה מבית הספר, הן עניין סובייקטיבי. כשגיסי נהרג, האחייניות שלי רצו שיניחו להן לנפשן ושלא יטרידו אותן יותר מדי. אומנם הן דיברו על זה והתראיינו, אבל במציאות היומיומית הן פשוט רצו ללכת לבית ספר בלי שיציפו אותן בשאלות. העשייה והשגרה הייתה להן חשובה מאוד. לעומת זאת, יש ילדים שההתמודדות שלהם היא אחרת והם צריכים זמן ושהות כדי להתאבל ולא לדהור קדימה חזרה לשגרה. לכן חשוב מאוד לברר מה הציפייה ומה הרצון ולהיות המבוגר האחראי המלווה, התומך והמסייע לעשות את הדרך חזרה לתפקוד, ללימוד ולמסגרת, תוך הבנה שיש צרכים שונים. העין צריכה להיות פקוחה כל הזמן, תוך שמירה על שיח ברגישות ובאחריות רבה.

"לצערנו ראשי מוסדות מבשרים לנו תדיר על בוגר שנפל, אח, הורה או בן משפחה אחר של תלמיד או איש צוות. כמות הנופלים היא עצומה וזה מכמיר לב. עם זאת, השבוע הבן שלי סיים מסע כומתה בתור מ"כ. לראות את הבחורים הצעירים האלה עם עיניים בורקות ונחישות, תוך גאווה להיות חלק מצבא ההגנה לישראל כשסביבם המשפחות שעוטפות ומגבות אותם בעת מלחמה, זה לא מובן מאליו. זה מעיד על גדלות של דור. אנחנו מסתכלים בגאווה גדולה על הבוגרים שלנו, שמתמסרים ומסתכנים לטובת הכלל, ומבינים שמערכת החינוך שלנו עושה עבודה טובה".

ועידת החינוך הלאומית ה-5 של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון
תתקיים ביום חמישי 12.12 י"א בכסלו ותועבר בשידור חי באתר מקור ראשון