תורה עכשיו

עולם הישיבות התיכוניות עבר תמורות רבות ב־80 שנות קיומו. לימוד התורה תמיד היה דגל מרכזי בו לצד לימודי החול, אך גם ידע שינויים במידת המרכזיות שלו מבחינת התלמידים שכבשו את ספסלי הלימודים. תבנית הישיבה התיכונית הקלאסית נחקקה: לימודי הקודש איישו את שעות הבוקר והערב, ולימודי החול את שעות אחר הצהריים.

בדורות קודמים, רוב הרבנים שניהלו ישיבות אלו וחינכו בהן הגיעו מהמגזר החרדי, דבר שייצר לא מעט קונפליקטים שהשפיעו גם על רצון התלמידים להתחבר לעולמות לימוד התורה. נקודת המפנה התרחשה כשהר"מים התחלפו בבוגרי ישיבות הציונות הדתית, שהיו כבר קרובים יותר בתפיסת עולמם ובנראותם לתלמידים. הקשר לעולם לימודי הקודש צמח והתפתח, ואיתו גם הציונות הדתית כולה. לישיבות התיכוניות התורניות יותר – ישיבות הדגל כמו "הישיבה לצעירים" ו"מקור חיים" – הצטרפה רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא עם תוכניות תורניות מגוונות, ישיבות חדשות ומסלולים נוספים שצמחו בעקבות ביקוש שעלה מהשטח.

"לימוד התורה, החביבות שבו ומספר התלמידים שמבקשים יותר ממנו, עולה עם השנים", אומר הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת־שמואל, "מנקודת מבט של 22 שנה, יש עניין גדול בבחירה של התלמיד מה הוא לומד וכמה. פעם אמרו לנו מה ללמוד. לא ראינו ספרי חסידות או מוסר באותה תקופה. כל מה שראינו זה רק גמרא, ויש תלמידים שמתחברים לתורה דרך חסידות ואמונה". את הבחירה הזו יישם הרב פרוכטר בתוכנית שהוא מנהיג בישיבה במשך שנים, ושהתפתחה לכלל הישיבות התיכוניות ברשת, ונקראת "תורה לשמה".

הרב יעקב מייטליס: "הישיבות התורניות הוותיקות קיימות המון שנים ולא חוללו שינוי בציבור הדתי. אני חושב שהמסלול הנכון יותר הוא מסלול בתוך ישיבה תיכונית רגילה"

הרב פלטי גרנות, מנהל מרחב חינוך ברשת יב"ע, מוביל תוכנית זו השנה. "התוכנית הזו מציעה לכלל תלמידי הרשת למצוא את האות שלהם בתורה", הוא מסביר, "היא מיועדת לכלל התלמידים ומסוגלת להרבה דברים. יש לנו 80 תלמידים מתוכנית זו שנבחנו לאחרונה על 50 עד 100 דפי גמרא בעל־פה. יש עוד עשרות אם לא מאות תלמידים שנבחנים על מסכתות, ויש מאות שמסיימים מסכתות גם בלי מבחנים".

בישיבה התיכונית בגבעת־שמואל למשל, יש שלושה מועדים בכל יום של "תרגילנו בתורתך", פיתוח של תוכנית תורה לשמה. הרב פרוכטר: "תלמידים יכולים לבחור מרצונם מה ללמוד ומתי. יש רבע שעה לפני התפילה בבוקר שבה לומדים, יש לימוד גם לאחר תפילת שחרית וגם בהפסקה הראשונה של היום. פתחנו בשבועות האחרונים מסלול של לימוד הדף היומי, עם תחילת מסכת ראש השנה. מה שמדהים הוא שמאות תלמידים מצטרפים לתוכניות האלה. לתלמידים שלומדים במסגרת 'תורה לשמה' הבטחתי טיולים שנעשה בעזרת השם להיכרות עם גדולי תורה בציונות הדתית".

תוכניות נוספות שמתקיימות בישיבה של הרב פרוכטר הן לימוד רשות בגמרא בחברותות בסדר בוקר; בשעה הראשונה של הלימודים מוקדשות 20 דקות ללימוד ספרי יסוד כמו מסילת ישרים או פירוש המשניות לרמב"ם, לפי בחירת הכיתות; שעתיים בשבוע מלמדים הר"מים ספר יסוד והתלמידים בוחרים איזה ספר ללמוד במשך חצי שנה. "העיקרון היה שהתלמידים יבחרו בלימוד, מתוך נקודת מבט שאם הם בוחרים, הם גם ילמדו ברצון גדול הרבה יותר מאשר אם אני אבחר להם. עברנו תמורה בלימוד התורה, מחיוב לבחירה. כל העניין הוא לחבב את לימוד התורה, וזה באמת מצליח. בפרספקטיבה של שנים אני רואה שזה רק הולך ומתגבר", אומר בסיפוק הרב פרוכטר.

להגשים את חזון הרב נריה

"החזון שמוביל את כל המסלולים התורניים הוא ההבנה שאנחנו כרשת ציונית דתית רואים בתורה את המקור לחיים", אומר הרב גרנות, "לא רק כאיזו חוכמה יהודית עתיקה או הגות תורנית שנלמדת בבתי המדרש, אלא כדרך חיים שאמורה לצאת מבית המדרש ולהופיע בכל התחומים. על מנת להגשים את החזון הציוני דתי הזה, אנחנו מעוניינים לתת מגוון של מסלולים שיאפשר לכל תלמיד לצמוח מבחינה תורנית, ערכית וחינוכית, באופן שהוא והוריו רואים לנכון. תלמידים שמעוניינים להשקיע את רוב שעות היום שלהם בלימוד תורה, יכולים לעשות זאת".

הצורך לפתח את התוכניות הללו עלה מהשטח?
"כבר כשהרב נריה הקים את יב"ע כפר־הרא"ה, היה ברור שהוא רואה לנגד עיניו תלמידי חכמים שמתוך גדלות התורה יוצאים לעולם המעשה. ברבות השנים הוקמו ישיבות תיכוניות לצד התיכונים הדתיים, שבהן למדו שעות רבות של קודש. היו לומדים בוקר של תורה, ואחר הצהריים לימודי חול. ברוך השם הציבור שלנו צמח וגדל, וממילא נוצר ביקוש רב יותר למגוון מסלולים ולא רק במסלול של ישיבה תיכונית קלאסית או תיכון".

"מצד אחד גדלים אצלנו באופן תורני מאוד – אסור להחזיק סמארטפונים בישיבה, אין מורות אלא רק מורים – ומצד שני הם חיים לצד חבר'ה מגוונים"

הרב גרנות תולה זאת גם במגוון שנדמה שרק הולך ומתפתח בציונות הדתית: "הציבור כולל היום מגוון גדול מאוד של משפחות שמאמינות בשילוב בין קודש לחול, אבל המינון ביניהן משתנה. חשוב לציין שגם הלימודים הכלליים הם נדבך חשוב בבניין האישיותי. הדבר המשמעותי ביותר הוא ההבנה שכשתלמיד בכיתה ו' או בכיתה ח' מחפש מסגרת של ישיבה תיכונית, הוא יכול למצוא ברשת את כל המגוון ולבחור את מה שהכי יתאים לו בנקודת הזמן שבה הוא נמצא".

הרב יעקב מייטליס, ראש ישיבת בני עקיבא השומרון בקרני־שומרון, מדגיש גם הוא את חשיבות עניין לימוד התורה מבחירה: "לפני כמה שנים הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לתת מענה ולדחוף את החבר'ה עם המוטיבציה להתפתח תורנית. אין פה חיוב או ציון, אלא התמקדות היכן התלמיד בא לידי ביטוי או נהנה יותר".

הרב מייטליס אומר שהבסיס לכך הגיע מבוגרי הישיבה: "לפני הקורונה, באופן קבוע נהגתי להזמין את בוגרי הישיבה אליי בסוכות לערב שמחה ולימוד, והיה נפלא לראות בוגרים שעבר רק חודש מאז סיימו את הלימודים ומגיעים בקשב ובעניין. שאלתי אותם – מה קרה? לפני כמה חודשים היה קשה איתכם. הם ענו לי בכנות שהם יותר קשובים ויותר בעניין לימוד התורה מאחר שהיום הם נמצאים במכינות ובישיבות שאליהן בחרו להגיע. הגענו להבנה שהעניין הוא לא האם ילמדו גמרא כך או כך. העניין הוא שכשאדם בוחר איפה להיות, הוא מגויס".

בישיבת בני עקיבא השומרון, בכל בוקר לפני התפילה ולאחריה הר"מים מלמדים שיעורי בחירה בגמרא, אמונה או הלכה. "זה יכול להיות לימוד של עשר דקות או ארוך יותר", מספר הרב מייטליס. "בנוסף, גם בשכבות ט' ו־י' יש לכל כיתה לפחות שעה שבועית של מגוון שיעורים בנושאי אמונה, גמרא או חסידות, והתלמיד בוחר באיזו קבוצה הוא לומד. פעם בכמה זמן אנחנו גם עושים ערבי לימוד כבחירה, ונשארים לטובתם עשרות תלמידים, אחרי שעות הלימודים".

הרב מייטליס, שעומד בראש הישיבה 11 שנים, נותן דוגמה לרצון שצמח אצל התלמידים ללימוד תורה מעשיר יותר, דווקא בזכות הקורונה: "בשנה שעברה, קבוצות תלמידים ניגשו אלינו ואמרו שהם לא יכולים לסבול את למידת הזום. שני ר"מים לקחו יוזמה וקבעו לימודי קודש ביישובים השונים, והגיעו לא מעט תלמידים. יש ר"מ אחר שתלמידים אפילו הגדילו לעשות והגיעו אליו הביתה כבר בשש וחצי בבוקר ללמוד יחד לפני התפילה, ואז המשיכו איתו לשחרית במניין חצרות".

"עברנו תמורה בלימוד התורה, מחיוב לבחירה. כל העניין הוא לחבב את לימוד התורה, וזה באמת מצליח"

"כמה ראשי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות התקשרו אליי לפני תחילת השנה לשאול אם יש צורך לבנות תוכנית לימודים אחרת, מכיוון שלשמינית לא היו שנה וחצי לימודים סדירים בגלל הקורונה", משתף הרב מייטליס. "אמרתי 'כן ולא'. יש קבוצת תלמידים שבמשך תקופה ארוכה לא היו בלמידה רציפה, לא שיתפו פעולה, ישנו הרבה. לעומת זאת, יש קבוצה אחרת שדווקא התקדמה הרבה יותר מאשר בשנה רגילה. אמרתי לראשי הישיבות: להם אתם צריכים לתת מענה לא פחות. הם באים לישיבה ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר בדרך כלל".

"בסוף, בחור דתי לומד תורה חמש שנים. השאלה היא רק מתי – אם בתיכון או לאחריו", אומר הרב מייטליס, "הציבור הדתי הוא לא ציבור חרדי. בחור בשלב מסוים ממשיך בחייו, לא כולם נשארים אברכים. בחור שבא בסוף לימודי התיכון ללמידה תורנית, הרבה פעמים מחזיק ראש יותר זמן מאשר מי שמגיע כבר רווי. ובסופו של דבר, הישיבות התורניות הוותיקות קיימות כבר המון שנים ולא חוללו שינוי בציבור הדתי. זה לא שאין להן זכות קיום, אבל אני חושב שהמסלול הנכון יותר הוא מסלול בתוך ישיבה תיכונית רגילה".

"הישיבות התיכוניות השתנו", הוא מסכים, "היום, מחנך כיתה בישיבה תיכונית צריך הרבה יותר כישורים מאשר מחנך לפני 20 שנה. אנחנו בישיבה מטפחים את היכולת של המחנכים ליצור שיח רגשי עם תלמידים. היכולת להעביר שיעור איכותי היא דבר משמעותי, אבל המיומנויות שלו צריכות להיות משמעותיות יותר. להוביל כיתה זה לא רק ללמד. אני לא ישבתי אף פעם בחברותא עם הר"מ שלי. היום זה קורה בישיבות רבות. בעבר בישיבות הר"מים שלנו היו חרדים, היום הר"מים הם מהציבור שלנו. זה לא שהם היו לא טובים, פשוט הצרכים של הדור השתנו".

עם משפחתיות, בלי דיסטנס

מסלול נוסף וותיק ברשת שתפס תאוצה הוא של ישיבות ייחודיות בדגש על לימודי קודש. כאלה הן למשל יב"ע "הליכות עולם" בקרני־שומרון, יב"ע "תורת עציון" באור־עציון והמסלול התורני בישיבת בני עקיבא "אדרת" בבת־ים.

"ישיבת הליכות עולם הוקמה לפני כ־20 שנה מתוך רצון לתת מענה לחבר'ה שרוצים לשאוף יותר למעלה בקודש", מתאר הרב אייל הראל, ראש הישיבה ששוכנת בין כותלי ישיבת בני עקיבא השומרון בקרני־שומרון. הישיבה מונה 140 תלמידים בכיתות ט'־י"ב, שחלקם הגדול מגיע מהשומרון והשאר מגיעים מרחבי הארץ: נתניה, פתח־תקווה, כפר־סבא ועוד.

"עיקר היום בישיבה מוקדש ללימוד גמרא, אבל אנו מרימים מאוד את דגל לימודי התיכון", אמר הרב הראל, "התיכון הוא לא בדיעבד אצלנו, הוא לכתחילה. רבים עושים חמש יחידות במתמטיקה, אנגלית ומגמה, ואנחנו לא רואים סתירה בין ההשקעה הרבה של שעות בבית המדרש להשקעה רצינית בלימודי התיכון". את המגמות לומדים תלמידי שתי הישיבות יחד.

"סדר היום דומה מאוד לזה של בחור בישיבה גבוהה, והוא מתקיים עד 11 בלילה. זהו סדר יום קשוח מאוד"

ישיבת בני עקיבא "השומרון" וישיבת "הליכות עולם" מתנהלות תחת סמל מוסד אחד, אבל היומיום מתנהל בכל אחת מהן כישיבה עצמאית לגמרי. אפשר למצוא גם ילדים מאותה משפחה שלומדים בשני המוסדות.

"הדבר שהכי בולט בישיבה שלנו הוא המשפחתיות שיש בה", אומר הרב הראל, "החבר'ה מאוד מגובשים ואין מושגים של דיסטנס, גם לא בין המחנכים לתלמידים". הרב הראל עומד זו השנה ה־15 בראשות הישיבה.

הייתה כבר ישיבה במקום. מדוע עלה צורך להקים ישיבה נוספת?
"היה ביקוש באזור למענה לתלמידים התורניים. הם אמרו – 'בשביל מה לנו לנסוע רחוק למקור חיים, ישל"צ או כל מקום אחר?' בהתחלה הישיבה הייתה קטנה מאוד, היום ב"ה הכיתות מלאות – בכל אחת 35־37 תלמידים, ועם השנים גדל גם הביקוש".

מדובר בלימודים תובעניים מאוד.
"אין ספק, הם צריכים להשקיע. לא קל להתחיל סדר יום בשבע וחצי בבוקר ולסיים בשמונה־תשע בערב. אבל התלמידים ממש רוצים בזה. הערב למשל יש אצלי בבית חוג שו"ת לשביעית ולשמינית. מגיעים אליו בין 20 ל־30 חבר'ה למפגש, אחרי שעות הלימודים, בלילה".

"הדבר דורש השקעה עצומה", מסכים הרב ברוך הרניק (44), ראש ישיבת בני עקיבא "תורת עציון". "מדובר בהמון שעות שמוקדשות להתפתחות התורנית של בני הנוער, התפלאנו מהכמות העצומה של התלמידים שבאים להיבחן, כ־200 בכל שנה. ויש לנו תלמידים מחיפה ועד אילת".

למה זה הפתיע אותך?
"חשבנו שיש צורך, אבל לא שיערתי עד כמה. זו כמות עצומה של שעות קודש ויש ציפייה מהבחורים לבגרות נפשית ולקיחת אחריות על הלימוד שלהם. הם לא לומדים בעיקר לבגרות, רוב הלימוד הוא תורה לשמה. זה אולי מייחד אותנו מהלימוד הסטנדרטי בישיבות התיכוניות".

את הישיבה הקים הרב הרניק לפני שבע שנים, בשליחות הרב חיים דרוקמן, ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. הישיבה הוקמה כמוסד עצמאי בתוך ישיבת אור עציון והיא מונה 130 תלמידים בכיתות ט'־יב'. "הרב דרוקמן חשב שהמצב שבמסגרתו יש או ישיבה קטנה שבה לא פוגשים כמעט את שאר חלקי החברה, או ישיבה תיכונית קלאסית, אינו מצב נכון. בישיבה קטנה חסרה הגישה הממלכתית והאחריות על לימודי התיכון, שהרב רואה גם בהם דבר חשוב. במקום ליצור התבדלות בתוך החברה הדתית לאומית, עלה הרעיון להקים ישיבה בתוך ישיבה, ובכך אנו נהנים מכל העולמות".

מלבד זאת, נדמה כי ישיבה אחת משפיעה גם על האחרת: "זה גורם לשני תהליכים. מצד אחד הישיבות הקלאסיות צריכות לעבוד יותר קשה, מצד שני יש ישיבות שנחלשות כי החבר'ה הטובים עוזבים. אולי זהו חלק מהרעיון של שוק חופשי בחינוך, בבחינת 'קנאת סופרים תרבה חוכמה'".

זהו מודל שלא הכרנו בדורות קודמים. מה השתנה?
"הרב דרוקמן חי בשטח והוא חווה את הנוער. הוא חש בצימאון וברצון לחדש בתי מדרש שמצמיחים בחורים ברמה תורנית גבוהה מאד, והרשת התגייסה למשימה. זה דורש המון לוגיסטיקה ותחכום מבחינת ניהול המוסד. מנהל תיכון אחד צריך לייצר שתי מערכות לימודים שונות לגמרי, ולהתאים ביניהן. זו עבודה מטורפת".

הרב הרניק אומר כי מרגישים בשטח את הצימאון לעוד ישיבות בסגנון זה: "העובדה שאנחנו חלק מהרשת וחלק מישיבה תיכונית ותיקה, מצמיחה בריאות נפשית. זה לא מייצר אליטיזם. התלמידים של שתי הישיבות שוהים בפנימיות ביחד, הם חולקים חדר אוכל ואולם ספורט ויש להם חוגים משותפים".

"התיכון הוא לא בדיעבד אצלנו, אלא לכתחילה. רבים עושים חמש יחידות במתמטיקה, אנגלית ומגמה, ואין סתירה בין זה לבית המדרש"

למה קיים הצורך להקים ישיבות נוספות כאלו?
"המציאות מחייבת אותנו להגדיר מחדש מה הופך אותנו לציבור דתי. לא רק להסתפק בכך שאני הולך לתפילה. הרב דרוקמן חושב שלכתחילה היה צריך להיות ככה. לא להקים ישיבות סופר־תורניות מנותקות, אלא מעין שילוב. מצד אחד גדלים אצלנו באופן תורני מאוד – אסור להחזיק סמארטפונים בישיבה, אין מורות אלא רק מורים – ומצד שני הם חיים לצד חבר'ה מגוונים. הרעיון הוא לא ליצור נתק מוחלט, כי זה גם לא אמיתי. יכול להיות מצב שבו יש לנו תלמיד שאחיו לומד ביב"ע אור עציון והוא בתורת עציון. הניתוק הוא מלאכותי".

 היענות לצורך ארצי

הרב אלמוג וגנר מכהן כראש ישיבת בני עקיבא חדרה בתשע השנים האחרונות. "אנחנו חושבים שאדם שלומד תורה במקום שבו הוא בוחר – מתאפשר לו לדעת את המסכת והסוגיה, אבל גם לעשות עבודה מוסרית־רוחנית מתאימה", הוא אומר. מתוך התפיסה הזו ששמה דגש על בחירה, מפעילה הישיבה מגוון תוכניות תורניות לבחירת התלמידים.

"השנה הרגשנו שיש צורך גם כללי וגם מקומי לייצר שני מסלולים נוספים", משתף הרב וגנר, "האחד הוא כיתת 'לפיד', כיתת בית מדרש שעולם הקודש מקבל בה מענה משמעותי יותר. התלמידים לומדים עד הצהריים לימודי קודש עם אברך שמלווה את הכיתה, וביום שישי מתקיים שיעור עם ראש הישיבה הגבוהה בגבעת־אולגה". הרב וגנר מספר שמדובר בתלמידים שעד השנה לא הגיעו לישיבה: "מדובר בבנים של אברכים בישיבה בגבעת־אולגה או בכפר־הרא"ה למשל, משפחות תורניות מובהקות. במקביל, כשם שעלה צורך מקומי עלה גם צורך ארצי, ואנחנו נענינו לכך", מוסיף הרב וגנר, "בתוך הישיבה הוקמה לראשונה ישיבה קטנה בשם 'עוז והדר' החל מכיתה ט', עבור בחורים איכותיים שחשקה נפשם ללמוד רק קודש. בישיבה הזו יש היום כ־20 תלמידים, וסדר היום שלהם דומה מאוד לזה של בחור בישיבה גבוהה: רבע לשבע תפילה, חבורת מוסר אחרי התפילה, שיעור גמרא עיון, סדר הכנה לשיעור גמרא, סדר הכנה לשיעור בקיאות, שיעור בקיאות – זה מבנה הלימודים, שמתקיימים עד 11 בלילה. זהו סדר יום קשוח מאוד", הוא מודה, "עד כיתה י"א הם לומדים רק קודש. את לימודי התיכון הם עושים בכיתה י"ב מתוך מטרה לעשות תעודת בגרות".

"לא בטוח שהיינו מקימים מסלול שבו לומדים רק קודש מעצמנו, אבל עלה צורך אמיתי מהשטח. אני נמצא בשיח מול הרב יאיר בר־לוי, שעומד בראש הישיבה 'עוז והדר'. הוא שאל אותי מה נרוויח מכך, ועניתי שמעבר לעושר גדול של לימוד תורה, יש ערך גם לעובדה שיש לידך שכן שדוחף אותך צעד אחד קדימה. תרצה או לא, אתה מתקדם. זה מייצר בך תהליכים שלפני כן לא תמיד היית בהם. העובדה שקמה ישיבה בתוך הישיבה לא באה לבטל את אלה שלומדים גם לימודי חול", מסכם הרב וגנר, "זה לומר בענווה – אנחנו רוצים יותר, אבל לא מתבדלים".