מחוברים לקרקע

נהגי המכוניות הרבים שחולפים בצומת סגולה העמוס בפאתי פתח־תקווה, לא מעלים מן הסתם על דעתם שמעבר לגדר הצמודה לצומת משתרעים שני דונם וחצי של משק חקלאי עשיר בפירות וירקות. תמצאו שם בין השאר פסיפלורה, פפאיה, פלפלים, מלפפונים וחצילים, עלי סלק, צנוניות וגזר. לא מדובר במשק פרטי של תושב העיר אלא במשק שהוקם ומתוחזק כולו על ידי בנות אולפנה, כחלק משגרת יומן. האולפנה היא אולפנת בני עקיבא רעות הוותיקה, והמשק החקלאי שייך למסלול ייחודי שהוקם בה, "קומי אורי", מסלול תורני חסידי ארץ־ישראלי שנפתח באולפנה לפני שלוש שנים עבור בנות תורניות המבקשות ליצור ולפתח כוחות חיים נוספים ללמידה.

ביום שביקרתי באולפנה, בנות "קומי אורי" עברו הדרכה מקיפה של "מכון התורה והארץ" במסגרת יום מרוכז בנושא השמיטה. הרב משה בלום, איש המכון, הסביר לבנות את ההבדלים בין כיסוח דשא למטרת צמיחה ושיבוח לבין כיסוח למטרת אסתטיקה, הציג בפניהן סוגים שונים של עציצים ופירט את ההבדלים ההלכתיים בטיפול בכל סוג של עציץ בשמיטה. ההדרכה הייתה רק שלב ראשון במהלך שבסופו בנות המסלול ידריכו בעצמן תלמידים בנושא השמיטה. בתי ספר מהאזור יגיעו בחודשים הקרובים למשק החקלאי כדי ללמוד מבנות האולפנה איך מתחזקים גינת ירקות ובוסתן עצי פרי בשנה זו.

הרב איתמר רוזנפלד: "האתגר שלנו הוא איך לחנך תלמידים שגדלים בעיר לחיבור לאדמה ולקדושתה"

יעל, תלמידת כיתה י"א, מדריכה אותי במשק כשתרנגולת צעירה בידיה. הכיתובים על חולצתה הם "יהודים בואו ורשו את הארץ" ו"אני בוער לארץ ישראל השלמה". היא מגיעה לכאן מגבעת גאולת־ציון בגוש שילה בבנימין, לשם באה כנערה בסוף כיתה ח'. "באתי ל'קומי אורי' בעיקר בשביל החקלאות", היא מספרת, "רציתי להיות במקום תורני שלא רק לומדים בו אלא עושים גם דברים נוספים". אנחנו מסתובבים בין ערוגות הירק במשק. אחרי שנת פעילות אינטנסיבית של זריעה ונטיעה, יעל עדיין לא יודעת מה בדיוק תעשה במשק בשנה הקרובה. "נעשה רק מה שמותר, וזה לא הרבה. אולי אדריך את בתי הספר שיבואו לכאן".

להעניק לבנות מקום לגדול בו

מי שמנהלת בפועל את המשק החקלאי היא רותי סגל, תושבת פתח־תקווה שעובדת כבר שנים רבות כרכזת תוכניות לימודים בחווה החקלאית לחינוך חקלאי ולימודי סביבה בעיר. עד לפני שנה בנות "קומי אורי" היו מגיעות מדי שבוע אליה לחווה כדי ללמוד לשתול ולזרוע, וגם כדי לדעת יותר על יחסי הגומלין בין החי והסביבה ולבצע עבודות חקר. לפני כשנה התבקשה סגל להגיע לאולפנת בני עקיבא רעות כדי לסייע להקים במקום משק חקלאי חדש. "הייתה פה חורבה עם עץ אחד חי ועץ אחד מת וכמה ערוגות של גינת ירק מזערית שהייתה מלאה בעשבים", מספרת סגל. היא בנתה תוכנית מפורטת למשק, קיבלה אישור ממשה בר־חיים, מנהל התקציב של האולפנה, ויצאה לדרך. "כל הפעילות יצאה מנקודת הנחה שאנחנו מתכוננים לשנת שמיטה", היא אומרת, "דאגנו שעד ט"ו באב כמעט כל העצים יישתלו, ויש בידי רשימה של העצים הבודדים שנשתלו לאחר תאריך זה. הבנות היו שותפות בכל התהליך וחלקן עבדו פה לילות כימים בהכנת השטח לשמיטה. בימי סגר נעזרנו בילדי הצוות של האולפנה כדי להשלים את ההכנות, והכול נעשה בליווי צמוד של מכון התורה והארץ".

במשק יש היום גן ירק, בוסתן עם צמחים מכל העולם כולל ארבעת המינים ושבעת המינים, צמחי תבלין, בושם ומרפא, פרחי קטיף וענפי קישוט, צמחים חסכוניים, גידולי מים, גן טרופי וחממות. כחלק מהתוכנית, בנות "קומי אורי" ילמדו גם קורס בשזירת פרחים אומנותית ויקבלו תעודה שתאפשר להן לעסוק בכך בעתיד. לסגל, שמלמדת חקלאות במספר מוסדות דתיים בפתח־תקווה, יש כבר ניסיון עם הוראת חקלאות בשנת שמיטה: "בשנה הזאת נתרכז בעיקר בחממות ונגדל שם ירקות וצמחי תבלין, בושם ומרפא וכן גידולי מים. כל הגידולים בחממות נעשים על מצע מנותק ובנוסף, יש לחממות כיסוי כפול".

ראש המסלול, אדווה קקון, אינה חקלאית. היא באה מעולמות החינוך, המחול והתנועה. יש לה תואר בחינוך מיוחד והיא תרפיסטית בתנועה, ואת "קומי אורי" הקימה קודם כול עבור הבת שלה שלומדת שם היום בכיתה י"ב. "חיפשתי מקום לימודים עבור הבת שלי שלמדה באולפנה טובה בצפון אבל לא היה לה שם מספיק טוב", היא אומרת, "ניסיתי לשכנע את אנשי האולפנה ההיא להכניס גם לימודי אמנויות ולא רק לימודים רגילים, אבל הם סירבו". קקון יצאה עם בתה למסע חיפוש אחר אולפנה תורנית שיש בה גם מסלולים אמנותיים ויצירתיים, ולדבריה, לא מצאה את מבוקשה. "החלטתי שאם אין כזה מוסד, צריך להקים אותו. בהתחלה חשבתי לגייס קבוצת בנות, למצוא חווה חקלאית שבה הן יעבדו בבקרים ויוציאו מרץ, יקבלו חוגים באמנות, ואת הבגרות יעשו באופן עצמאי". ללא כל פרסום החלו לזרום לקקון פניות רבות של בנות והוריהן, שהביעו עניין בהתארגנות. היא כבר קיבלה הצעה ליישם את הרעיון באתר בצפון השומרון, אבל הבינה שללא גב כלכלי לא תצליח להקים את המסגרת. מי שפתחה עבורם את הדלת הייתה אולפנת בני עקיבא רעות, מוסד חינוכי ותיק עם פנימייה שהוקם בשנת 1960 ועבר מאז גלגולים רבים. כשקקון נשאלה על ידי אנשי האולפנה כמה בנות מעוניינות במסלול, היא דיווחה על שבעים שכבר פנו אליה. ביום הפתוח שהתקיים ללא פרסום, הגיעו כבר מאה בנות, והמסלול עצמו נפתח בשנת הלימודים תש"ף עם כיתות ט'־י"א.

"העניין שלנו הוא חיבור לשורשים", מסבירה קקון. "הנוער היום מחפש יציבות וחיבור, וגם רוצה להפעיל את עצמו.החיבור לשורשים יכול להיות דרך האדמה ועבודה חקלאית, באמצעות מוזיקה אותנטית ואתנית שמנוגנת בכלים עתיקים שניגנו בהם בבית המקדש, וגם בעזרת מלאכות קדומות כמו קליעת סלים וקרמיקה. הרעיון הוא שהבת תקום בבוקר לעשות דברים שהיא אוהבת". רוב הבנות ב"קומי אורי" מגיעות מיהודה ושומרון, אבל יש בנות גם ממקומות אחרים בארץ. "יש פה בנות מחוננות לצד בנות עם לקויות למידה, ומה שמאפיין את כולן הוא קושי עם המסגרות הרגילות שקשוחות מדי עבורן", מסבירה קקון, "אין פה בנות שמוגדרות כנוער בסיכון ואנחנו לא מוסד טיפולי. המטרה שלנו היא לקחת בנות לפני שהן נושרות מהמסגרות ומוגדרות כבנות בסיכון, ולתת להן רפואה מונעת. אנחנו מנסים לבנות להן מסגרת שתואמת לצורכיהן כדי שלא נראה אותן חלילה ברחוב".

חיים משמיטה לשמיטה

לאחרונה חנכו בנות "קומי אורי" בית מדרש חדש – "אור אהוביה" – על שמם של הנער אהוביה סנדק ז"ל שנהרג במהלך מרדף משטרתי אחר נערי גבעות, ובת השירות הלאומי אורי אנסבכר ז"ל שנרצחה על ידי מחבל בעין־יעל. "זהו מסלול חסידי ארץ־ישראלי", מזכירה קקון, "הבנות לומדות את תורת הבעש"ט, רבי נחמן, חב"ד והרב קוק בשיעורים ובהתוועדויות". לבנות המסלול פנימייה משלהן, אבל בחלק משיעורי התיכון הן לומדות יחד עם שאר בנות אולפנת בני עקיבא רעות שמגיעות מכל הארץ. "השילוב הזה חשוב לנו כי הוא גורם לבנות קצת לצאת מהקופסה שלהן, ולפגוש עוד בנות".

הרב אלחנן שטיגליץ:  "צריך לחשוב איך מחברים את השמיטה לימינו. אם הרלוונטיות של עבודת ה' שלנו בשמיטה תתבטא רק בפח שמיטה, אז פספסנו את כל הסיפור"

הצוות של "קומי אורי" מודע לכך שהעיסוק של התלמידות בחקלאות הוא במידה רבה הליכה נגד כיוון התנועה בחברה הישראלית, שהחקלאים בה הולכים ומתמעטים. ובכל זאת, הרב אלחנן שטיגליץ, רכז התיכון של "קומי אורי", סבור שדווקא מהבנות שלומדות במסלול יש סיכוי טוב שיצאו חקלאיות: "הן יהיו חלק מהאחוז וחצי באוכלוסייה, של החקלאים. הבנות כאן מחפשות עבודות פיזיות, ולצד הפיזיות, יש פה גם קשר הדוק לקודש. ממש תורה ועבודה". שטיגליץ שמח שב"קומי אורי" אפשר לחוות מעט את השמיטה במובן המקורי שלה, בלי להתאמץ למצוא תחליפים: "יש כאלו שאומרים 'בואו נעשה שמיטה מסמארטפונים', אבל אני לא חושב שזה הכיוון הרצוי. צריך לחשוב איך מחברים את השמיטה לימינו. אם הרלוונטיות של עבודת ה' שלנו בשמיטה תתבטא רק בפח שמיטה, אז פספסנו את כל הסיפור. אחד הראשונים כתב שאדם צריך לחשב כמה שמיטות יהיו לו בחייו, ובכל שמיטה לבחון כיצד התקדם מהשמיטה הקודמת. אנחנו בדרך כלל נזכרים בשמיטה רק חצי שנה לפניה, ובסופה שוכחים ממנה עד השמיטה הבאה. מה יקרה כשתהיה שמיטה מדאורייתא? מה נעשה אז?"

לחבר את העירוניסטים לקרקע

לא רק באולפנת רעות אפשר למצוא שטח חקלאי ערוך לשמיטה. גם בקריית החינוך "הראל בני עקיבא" בחולון יש גינה ללימוד הלכות שמיטה. הגינה הוקמה כחלק מ"פרויקט שמיים וארץ", שבו עוסקים התלמידים בחינוך סביבתי־מדעי מתוך השקפה תורנית. "כשהקמנו את הפרויקט לפני כשנה ישבנו וחשבנו מהם הערכים החינוכיים שאנחנו רוצים לתת לילדי חולון העירוניים", מספר הרב איתמר רוזנפלד, מנהל הקרייה. "רצינו שהתלמידים ילמדו על אחריות כלפי הסביבה, וגם על אחריות כלפי בעלי החיים". במסגרת המיזם, בכל שנה מתמקדים התלמידים בנושא סביבתי אחר ולומדים אותו גם בהיבט התורני, וגם בהיבט המדעי־חקלאי. בסוף שנת הלימודים הקודמת, לקראת שנת השמיטה, הקימו התלמידים, בליווי "מכון התורה והארץ", מרחבי גינון בתוך הקריה החינוכית שמדגימים את ההלכות התלויות בארץ ואת הלכות השמיטה. כל שכבה בתיכון קיבלה אחריות על אזור מסוים בגינה שעליה לטפל בו לאורך השנה, ודרך הטיפול תוכל ללמוד את הלכות השמיטה. פרויקט שמיים וארץ, מספר הרב רוזנפלד, מתבטא במקצועות שונים ומגוונים. את הנושאים ההלכתיים לומדים בשיעורי ההלכה ותושב"ע, את הנושאים המדעיים בשיעורי המדע והגיאוגרפיה, וטקסטים שעוסקים בנושא השנתי נלמדים גם בשיעורי הלשון והאנגלית. קריית החינוך הראל בני עקיבא כוללת קרוב ל־400 תלמידים בכיתות ז'־י"ב שלומדים בשני מסלולים, ישיבה תיכונית ותיכון דתי. לכל מסלול מאפיינים וייחודיות משלו, אך בפרויקט שמיים וארץ משתתפים כל התלמידים.

אדווה קקון: "הנוער היום מחפש יציבות וחיבור, וגם רוצה להפעיל את עצמו. החיבור לשורשים יכול להיות דרך האדמה ועבודה חקלאית"

הרב רוזנפלד מודה שלא פשוט לקיים מיזם סביבתי־חקלאי בתוך עיר. "האתגר שלנו הוא איך לחנך לחיבור לאדמה ולקדושה של אדמה תלמידים שגדלים בעיר ולא כל כך מחוברים לאדמה. כדי להתמקד בחקלאות עירונית יצרנו קשר גם עם עמותת 'שבועת האדמה' הפועלת לקידום חקלאות עירונית בת־קיימא. התלמידים אמורים לגדל השנה ירקות בבתיהם כדי להתחבר לאדמה גם כעירוניסטים. לצד זה הם יקימו בחודשים הקרובים במרחבי הגינון שבבית הספר גידולים הידרופוניים על מצעים מנותקים וילמדו על כך גם מההיבט ההלכתי של השמיטה וגם מההיבט של הקיימות והאקולוגיה. הם ילמדו להבחין בין מלפפון שיש לו קדושת שביעית למלפפון שאין לו קדושה, ודרך זה יעסקו בשאלה מהי אותה קדושה. במהלך החורף אנחנו מתכננים להקים גם אזור מִחזור עם קומפוסטר, פתרון נהדר גם לשמיטה. הדרך הכי טובה היא להשתמש בשאריות של ירקות עם קדושת שביעית לצורכי דשן טבעי".

הרב רוזנפלד מבהיר שמיזם שמיים וארץ לא יסתיים עם שנת השמיטה, אלא יימשך גם בשנים שאחריה. אחת התוכניות לעתיד היא שתלמידי כיתה י' יפעילו לאחר שנת השמיטה גינה קהילתית בשכונת ג'סי כהן בחולון, הסמוכה לקריית החינוך. "אחרי לימודים בתוך בית הספר בכיתות ז'־ט', המטרה היא שבכיתה י' התלמידים כבר יקבלו אחריות על גינה קהילתית מחוץ לבית הספר, במסגרת המעורבות החברתית שהם עושים בשנה הזאת", אומר הרב רוזנפלד.

לעצור, להתבונן, להתכנס, להקשיב

אצל הרב יהונתן זומר, ראש ישיבת בני עקיבא במירון, החיבור בין התורה לעבודה החקלאית הוא דבר טבעי, שלא בא לידי ביטוי רק בשנת השמיטה. זומר הוא חקלאי בעצמו, שמגדל זיתים וגפנים ליין ביישוב נוב שגולן, שם הוא מתגורר. את האהבה לחקלאות והשילוב שלה עם חינוך הוא ירש מאביו, הרב אורי זומר ז"ל. ברוב השטח החקלאי יש לו שותפים, אבל לצד השותפות יש לו גם עשרה דונם של זיתים וגפנים שאותם הוא מטפח בעצמו בימי שישי ובחופשות, בסיוע בני המשפחה.

ישיבת בני עקיבא מירון הוגדרה כישיבה טכנולוגית. כשהרב זומר הצטרף לישיבה לפני כשנה, הוא קיים תהליך חשיבה עם הצוות החינוכי, שבסופו נוסף למסלול הטכנולוגי מסלול סביבתי־חקלאי־גלילי. "הישיבה יושבת בלב הגליל, על כפר מירון הקדום מימי בית שני, בתוך השטח שלה מצאו בית בד", מספר הרב זומר, "חשבנו שלא יכול להיות שלא נתייחס לממד הזה. החיבור לגליל מתבטא קודם כול דרך השורשים היהודיים – לומדים את תורת התנאים שצמחה בגליל ומכירים את קברי התנאים באזור, אבל החיבור הוא גם דרך הטבע. אנחנו מקיימים סיורים וסדנאות של ארבעה ימים ברחבי הגליל, וגם מתנדבים אצל חקלאים באזור".

העיסוק בחקלאות נכנס גם לתוך הישיבה. כל כיתה קיבלה בשנה שעברה תחת אחריותה שטח כדי לפתח בו חקלאות. "הוקמה גינת צמחי תבלין ונשתל בוסתן עצי פרי, ועכשיו עלו שאלות שקשורות לשמיטה – כמו למשל איך מותר לגזום את העצים בבוסתן. בנוסף, קיבלנו ממועצת ענף הזית חלקה בתוך חווה חקלאית שיש להם בסמוך לישיבה. התחלנו לעבוד שם בשנה שעברה ומכיוון שהשטח לא נמכר בהיתר מכירה, השנה כמעט אין שם מלאכה שמותרת לעשות. גם זה חלק מההתמודדות של התלמידים עם השמיטה".

הרב זומר מדגיש שהשמיטה נלמדת בישיבה לא רק בפן המעשי: "התחלנו תהליך של לימוד על השמיטה גם בהיבטים הרוחניים, ואחת לשבוע אנחנו מקדישים זמן ללימוד ישיבתי בנושא. אם שבת עוברת ולא שמת לב, ברור לכולם שזה דבר מאוד מצער. באותה מידה, גם השמיטה ברמה הלאומית היא דבר גדול, ולא יכול להיות שהיא תעבור לידנו. השמיטה אמורה לחבר אותנו לסביבה שאנחנו נמצאים בה ולפתח אצלנו אחריות לשמור על הטבע ועל האדמה. חלק מהרעיון של השמיטה הוא גם לתת לאדמה לנוח, דבר שמאפשר גם לנו לעצור, להתכנס, להתבונן ולהקשיב. אנחנו מביאים את הפן הזה לידי ביטוי גם ב'סדנת הגליל' שאליה נצא בקרוב. אם בשנה שעברה רצינו להספיק כמה שיותר בסדנה וללכת הרבה קילומטרים, השנה החלטנו שנקצר את ההליכה ונאפשר לתלמידים לחוות תהליכים קבוצתיים ואישיים. התלמיד יחשוב עם עצמו מה קורה לו כשהוא הולך בשביל, ומה קורה לו כשהוא מכין את המאהל בשטח עם הקבוצה. גם העצירה להתבוננות היא אחד מערכי השמיטה, חלק מהותי מהעבודה שלנו. יש לה ערך לא פחות מהפעולה".

הרב יהונתן זומר: "בדומה לעשייה החקלאית, גם בחינוך יש עניין לראות את התהליכים ואת ההתפתחות, ולהאמין בכוחות החיים שקיימים בתוך העץ גם כשהוא ניצב בשלכת"

 

כמו הרב שטיגליץ מאולפנת בני עקיבא רעות, גם הרב זומר סבור שאי אפשר להסתפק ביישום ערכי השמיטה רק בתחומים אחרים: "הייתי נוכח בשיחה של ראשי מוסדות על השמיטה, ומישהו שם דיבר על השמיטה כדבר שלעתיד לבוא כל אחד יישם בתחום העשייה שלו, גם אם זה בתחומים טכנולוגיים. הוא אמר את זה בגלל התמעטות העוסקים בחקלאות, אבל אני חושב שהחיבור לאדמה ולחקלאות הוא ערך חשוב שצריך להימשך. הקשר של האדם עם האדמה, השורשים, הצמחים והעצים, הוא הרבה יותר מאשר לספק אוכל ופרנסה. העיסוק בחקלאות בונה משהו חשוב בנפש".

את הקשר בין חקלאות לחינוך זומר מוצא לא רק בשנת השמיטה: "אני לא יכול שלא להביא איתי לישיבה את החיבור לטבע ואת החקלאות. בדומה לעשייה החקלאית, גם בחינוך יש עניין לראות את התהליכים ואת ההתפתחות, ולהאמין בכוחות החיים שקיימים בתוך העץ גם כשהוא ניצב בשלכת. גם כשמחנך נדרש להציב גבולות, יש הבדל אם הוא רואה את עצמו כבנאי או כחקלאי. כשאתה בונה יש לך תוכנית מסודרת ואתה מניח לבנה על גבי לבנה. לעומת זאת, חקלאי שגוזם עץ, מבין ומאמין שיש בעץ כוחות חיים שלא הוא מנהל ולא הוא יוצר. הוא רק מעצב ועוזר לעץ, ומכוון אותו. גם מידת ההתערבות של מחנך שתופס את עצמו כחקלאי תהיה רק בהתאם למה שמאפשר לתלמיד לצמוח ולגדול, ולהביא את כוחות החיים שלו לידי ביטוי. בחינוך כמו בחקלאות, צריכים גם סבלנות לתהליכים. אתה מתחיל תהליך של נטיעה עם תלמיד בכיתה ט' ויודע שאת הפירות תאכל רק אחרי ארבע שנים. אנחנו לא מחפשים לראות את התוצאות כאן ועכשיו".