אולפנה מסביב לעולם

המעבר בין המדשאות לבניינים בקמפוס הגדול של אולפנת בני עקיבא אמנה בכפר־סבא שונה מאוד מזה של אולפנה טיפוסית. בצד אחד קבוצת בנות ישובות במעגל ומדברות בספרדית, נערה נוספת דוברת אנגלית עם מבטא אמריקני מלווה את חברתה הישראלית שעונה לה בעברית, וצעירה נוספת מדברת בטלפון – ככל הנראה עם הוריה – בצרפתית.

כמאה בנות מתוכנית "נעל"ה" של משרד החינוך מעשרות מדינות מרחבי העולם מגיעות לאולפנת בני עקיבא אמנה מדי שנה. הן לומדות לימודי קודש וחול, מכירות את ישראל, מסיימות בגרות – ורובן עולות לארץ.

דבי גוגנהיים (16), מציריך שבשווייץ, החלה את לימודיה באולפנה בשנה שעברה, כשהייתה בכיתה ט'. "יש לי אחות, נעמי, שלומדת בתוכנית שלנו בכיתה י"ב", היא מספרת, "ראיתי איך כיף לה, שהיא לומדת ונהנית מכך שהיא גרה בארץ. שנים רציתי לעלות, וידעתי שיום אחד אגור בישראל – אז למה לא להתחיל עכשיו? המחשבה של אחותי ושלי היא שבתקווה יום אחד ההורים שלנו יעלו בעקבותינו".

ניכר על דבי שהיא לא בדיוק ה"אולפניסטית" הרגילה. היא עונדת שרשרת פנינים על צווארה, ומתנהלת באופן אלגנטי ואירופי מאוד. היא אדיבה, מנומסת ואינטליגנטית מאוד לגילה.

לגוגנהיים יש כאמור אחות גדולה, וגם שלושה אחים קטנים. אמה היא אמריקנית שבצעירותה חיה בישראל ואביהן גדל בשווייץ. "יש לנו המון משפחה בארץ", היא מספרת, "לפני הקורונה היינו מבקרים בישראל כמעט בכל חג, ויש לנו כאן דירה". היא מספרת שהייתה חניכה בבני עקיבא בציריך, ושהחיבור לארץ הוא דבר טבעי בעיניה: "יהודים ישראלים לא מבינים כמה יותר קל להיות יהודי בארץ, החיים כאן הרבה יותר טובים עבורנו". היא למדה בבית הספר היסודי "נועם" בשווייץ, אבל כעת חברותיה לומדות בתיכון שאינו יהודי כיוון שאין מסגרת תיכונית המתאימה להן בקהילה היהודית. "בכל פעם שאני חוזרת לשווייץ הבנות אומרות לי 'איזה כיף לך שאת חיה בישראל, ושאת חווה חוויות שיהיו איתך לכל החיים'", היא אומרת, "הן גם מספרות לי עד כמה קשה להן בבית הספר. הרי בשווייץ אין עניין חברתי או חווייתי בתיכון. זהו מקום שמגיעים אליו כדי ללמוד נטו. חברות שלי לומדות בבית ספר עצום בגודלו, והן מספרות שהמורים לא באמת מתעניינים בהן, ורק מבקשים מהן ללמוד ולהכין עבודות. אני מאוד מעריכה את החינוך בישראל, שמאפשר הרבה מעבר לזה".

דבי גוגנהיים: "בכל פעם שאני חוזרת לשווייץ הבנות אומרות לי 'איזה כיף לך שאת חיה בישראל, ושאת חווה חוויות שיהיו איתך לכל החיים'"

גוגנהיים הגיעה לישראל בין הסגרים שהוטלו בעקבות מגפת הקורונה, ששינתה את כל הדרך שבה אנחנו יוצאים מישראל או נכנסים אליה. "אחותי הגדולה טסה הביתה הרבה במהלך השנה, אבל כל זה השתנה", היא אומרת, "בגלל הקורונה חשבתי שאחזור הביתה בפסח בשנה שעברה, אבל לבסוף אמא שלי ואחיי הגיעו לארץ – אבי נאלץ להישאר בשווייץ כיוון שהוא היחיד שאינו אזרח ישראלי. חזרתי הביתה רק בקיץ. היה לי מאוד קשה בהתחלה, הרי הייתי לראשונה בלי ההורים שלי, ומחוץ לבית, אבל למזלי, כאמור אחותי הגדולה פה והיא עזרה לי הרבה. השנה אני כבר מחוסנת, כך שאוכל לטוס יותר".

את שיחתנו אנחנו מנהלים בעברית, וכאשר אני שואל את גוגנהיים מהיכן רמת העברית הגבוהה, היא מודה שבית הספר שבו למדה ביסודי הוא זה שהכשיר אותה לכך, וכמובן גם הלימודים כעת בארץ.

ויקי טרונלן, תלמידת כיתה י"א, הגיעה ל"אמנה" ממקסיקו סיטי, והתחילה את לימודיה בתחילת כיתה י'. עד אז למדה בבית הספר היהודי "אור החיים" בעירה. "שנים שאבא שלי מדבר על עלייה לארץ", היא אומרת, "זה משהו שהוא רצה מאוד לעשות. ברגע ששמעתי שיש לי חברה שמתכוונת ללמוד בנעל"ה, החלטתי להצטרף אליה. רציתי מאוד לראות איך החיים בישראל – ואני שמחה על ההחלטה הזו".

בכיתה של טרונלן לומדות 32 בנות נעל"ה, מספר גדול יחסית לכיתה של תוכנית זו: "יש לי חברות בכיתה מקולומביה, ונצואלה, ארגנטינה, צרפת, ארה"ב, קנדה, הודו, הונג־קונג, אוסטריה, גרמניה וברזיל", היא משתפת, ומנסה להיזכר בכל המדינות, מתייעצת עם חברה כדי לדאוג שלא שכחה מדינה של אף אחת מהבנות. "אנחנו מדברות בינינו בעיקר אנגלית, אבל יש גם את הבנות שמדברות ספרדית – אז עוזר שאני יודעת גם ספרדית וגם אנגלית".

במחזור של טרונלן יש שלוש כיתות, ומתוכן כיתת י"א 3 היא "כיתת נעל"ה" ובה לומדות הבנות מחו"ל. אני מנסה להבין אם יש קשר בין הבנות ה"חוצניקיות" לישראליות, והיא משיבה שמדובר בשתי קבוצות שלא כל כך מתחברות – "למרות שאני חייבת להגיד שהשנה אנחנו יותר מכירות ישראליות מאשר בשנה שעברה".

לטרונלן אחות גדולה ואחות קטנה במקסיקו. כעת היא לומדת לקראת בגרות במגמת פסיכולוגיה.

איך היה לעזוב את ההורים?
"היה קצת קשה בהתחלה, כי בגלל הקורונה לא יכולנו לצאת מבית הספר. הגעתי בפעם הראשונה לארץ ורציתי לראות ולהכיר אותה. במקום זה הייתי תקועה בפנימייה רוב השנה, אבל אחרי זה למדתי לראות את הארץ לא רע", היא אומרת בסיפוק. טרונלן מספרת שהיא מתקשרת עם המשפחה בבית בעיקר דרך 'פייס־טיים' באייפון: "בפסח לא חזרתי הביתה ונשארתי פה, זה היה לא פשוט עבורי. בחג החנוכה הקודם, כשהייתי בכיתה י', הייתי חולה בקורונה יחד עם חצי מהכיתה שלי ולא יכולנו לצאת בכלל". היא הייתה חולה א־סימפטומטית, ורק איבדה למשך זמן מה את חוש הטעם והריח. גם טרונלן מצליחה להתבטא בעברית, אך לעיתים מתקשה עם מילה פה ושם. זה הגיוני, היא הרי דוברת שלוש שפות; ספרדית, אנגלית ועברית. גוגנהיים מדברת "כמעט" ארבע שפות – גרמנית שווייצרית, אנגלית ועברית. ויש גם חמישית: "למדתי צרפתית בבית הספר במשך ארבע שנים – אז מה שנשאר מזה יש לי. אני רוצה לעשות בגרות בגרמנית או בצרפתית", היא מוסיפה.

הרב יוסי כהנא: "זו אומנם תוכנית שלא עולה להורים כסף, אבל היא תובענית ומתאימה רק לבנות עם יכולות גבוהות. זו מתנה אדירה שמשמשת תמריץ לעשות מהלך לא טבעי של מעבר למדינה אחרת"

כמעט מאה אחוזי היקלטות בישראל

לשיחה מצטרפת רותי בינס, מנהלת תוכנית נעל"ה באולפנת בני עקיבא אמנה, שמסבירה כי "הבנות מגיעות לארץ כתיירות ועולות רק במהלך כיתה י"ב, אז הן מקבלות תעודת זהות ואת הזכויות שלהן כעולות חדשות. אחרי זה הן מתחילות את התהליך של גיוס לצבא, שירות לאומי או לימוד במדרשות".

יש כאלה שלא עולות?
"מי ששורדת את כיתות ט' ו־י' לרוב תישאר בארץ – זה המצב בקרב 99 אחוז מהבנות. היו שנים של 100 אחוז שנשארו, ואת אלה שחוזרות למדינות שלהן אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. יש תמיד שתיים או שלוש בנות שביחד עם ההורים אנחנו מחליטים שלא יישארו בתוכנית בשנתיים הראשונות של התיכון. תמיד היו ויהיו בנות שהגיעו לתוכנית ואז הבינו שהיא לא בשבילן, ועזבו".

איך הביקוש לעומת ההיצע?
"היינו צריכים השנה לומר לנעל"ה שיעצרו את ההרשמה כיוון שאין לנו עוד מקום בפנימייה. עשינו השנה שיפוצים כדי ליצור עוד חדרי פנימייה, ויש אצלנו – וגם בכיתות הרגילות לישראליות – ביקוש עצום. בכיתה י"ב יש לנו 25 תלמידות ובכיתה י' 33 בנות. אנחנו משתדלים מאוד לשמור על כיתות קטנות כדי לתת לכל אחת תשומת לב. כעת יש רשימת המתנה לשנה הבאה".

הקורונה אתגרה ללא ספק את כל תוכניות נעל"ה, אך ברוב המקרים התלמידים והתלמידות היהודים מהעולם דווקא נשארו בישראל. "יש לנו כמה תלמידות שנשארו פה שנתיים ברציפות בלי לחזור הביתה", אומרת בינס, "אני מסירה את הכובע בפני המשפחות שאירחו חלק מהבנות בתקופות של סגרים – עוד לפני שהיו חיסונים. היה גם מאתגר מבחינה טכנולוגית, לדאוג שלכל אחת יהיה חיבור אינטרנט ומכשיר שדרכו יוכלו ללמוד. כאשר היינו עם חצי כיתה חולת קורונה הן היו ביחד בפנימייה אחת, והמחצית השנייה של הכיתה היה בפנימייה אחרת – כל נערה הייתה בבידוד לבד כדי שלא ידביקו זו את זו. לחלק מהבנות זה היה טראומטי. אל תשכח שיש לנו גם בנות שחוזרות מחו"ל וצריכות עדיין להיכנס לבידוד".

גוגנהיים מספרת שהיא מעודדת את חברותיה לנסוע הרבה לשבתות וחגים לסבא, סבתא ולדודים שנמצאים בישראל. "עכשיו אני מבינה עד כמה משפחה גדולה זה דבר משמעותי ומדהים", היא אומרת ומסבירה: "לאבי יש רק אחות אחת שלא התחתנה, כך שיש לי מהצד הזה בשווייץ רק דודה, סבא וסבתא. בארץ יש לי המון משפחה והעובדה הזו ממש הצילה אותי בשנה האחרונה. אני נוסעת גם לבית של חברה מנעל"ה שהמשפחה שלה עלתה". לטרונלן אין משפחה בישראל, אלא רק חברים של הוריה. "אני נוסעת לחברים של הוריי או למשפחה המאמצת שלי בכפר־סבא, אני איתם עוד מהשנה שעברה. זה כיף כי הבת שלהם גם לומדת באמנה", היא אומרת.

בואו נדבר גם על הדברים החשובים, אני אומר לבנות בחיוך, איך האוכל באולפנה? טרונלן צוחקת: "לא כל כך טעים, אבל בסדר". גוגנהיים מוסיפה: "את ארוחת הערב אני קצת פחות אוהבת, אבל דווקא נהנית מארוחות הצהריים. תמיד יש משהו שאני אוהבת. ברור שאני מתגעגעת לאוכל של אמא, אבל אלה החיים. באנו ללמוד בפנימייה – זה מה יש".

רותי בינס: "היינו צריכים השנה להגיד לנעל"ה שיעצרו את ההרשמה כיוון שאין לנו עוד מקום בפנימייה. אנחנו מאוד משתדלים לשמור על כיתות קטנות כדי לתת לכל אחת תשומת לב"

גוגנהיים עוד צעירה מכדי לגבש עמדה לגבי השירות הלאומי המדויק שתרצה לעשות, אבל יש לה כבר כיוון: "מעניין אותי לשרת במשרד החוץ. אני מדברת כמה וכמה שפות, וגם אחותי חושבת בכיוון הזה. היא מאוד רוצה להיות שם, ובעקבותיה גם אני חושבת על זה".

טרונלן עוד לא יודעת מה תרצה לעשות בשנים שאחרי התיכון, אבל מודה שהיא נמשכת יותר לשירות לאומי מאשר לצבא: "אני מקווה מאוד לעלות לארץ. אחותי עלתה בקיץ האחרון, ואנחנו מקווים מאוד שההורים שלנו יעלו בעקבות כך", היא אומרת.

כולן באותה הסירה

נעל"ה (נוער עולה לפני הורים), היא תוכנית של ממשלת ישראל ללימוד לקראת תעודת בגרות ישראלית המיועדת לבני נוער זכאי חוק השבות מרחבי העולם. "נעל"ה מאפשרת לצעירים וצעירות יהודיים מרחבי העולם ללמוד במשך שלוש עד ארבע שנים בתיכונים בישראל ולקבל תעודת בגרות ישראלית", נכתב באתר התוכנית, "התוכנית בנויה כך שאין כל צורך בעברית כתנאי מקדמי ללימודים בה, והיא במימון מלא של משרד החינוך הישראלי ולכן היא בחינם למשתתפיה".

המימון למשתתף כולל כרטיס טיסה לתוכנית (מכל יעד בעולם), מימון מלא של הלימודים, ספרים, מחברות כלי כתיבה, ביטוח רפואי, לינה בתנאי פנימייה, דמי נסיעה בישראל, דמי כיס, תקציב ביגוד, כרטיס חיוג ועוד. בוגרי התוכנית זכאים למימון שנתיים של לימודים אקדמיים בכל אוניברסיטה בישראל. עזיבת התוכנית מותרת ואפשרית ללא כל חיוב במהלך כל התוכנית.

נועה פופר (17) מטורונטו שבקנדה היא תלמידת כיתה י"ב והגיעה לאמנה בכיתה י'. היא לומדת במגמת פסיכולוגיה. "למדתי באולפנה של בני עקיבא בטורונטו, הנחשבת בית ספר ציוני מאוד, אבל לא לימדו שם בעיניי מספיק על ישראל", היא מספרת, "אבא שלי ישראלי, וממנו שמעתי כל כך הרבה סיפורים עד שרציתי להגיע לארץ ולראות את הכול. תבין, כשהגעתי לנעל"ה זו הייתה בסך הכול הפעם השנייה שלי בארץ – למרות שאבי ישראלי. עניין אותי והגניב אותי לשמוע שיש נערות מכל העולם שילמדו איתי ממדינות כמו שווייץ או הפיליפינים, אז הלכתי על זה".

לא פחדת?
"ברור שפחדתי. בהתחלה היה ממש קשה, התגעגעתי לחברות שלי, להורים ולבית. אחרי חודש הבנתי שהבנות שאני גרה איתן הן המשפחה שלי עכשיו, ואנחנו עוזרות אחת לשנייה. אני כמובן עדיין מתגעגעת, ואין לי קרובי משפחה קרובים בישראל – רק בני דודים של אמא שלי שגרים רחוק יחסית מכפר סבא".

מה לגבי משפחות מאמצות?
"כשהייתי בכיתה י' חיברו אותי למשפחה מאמצת, והייתי אצלם כמה פעמים אבל לא רציתי 'ליפול' עליהם בכל שבת. בכיתה י"א כבר נסעתי בקביעות לבתים של חברות שלי ואני מרגישה שם ממש בנוח".

כשהייתה באמצע כיתה י' פרצה הקורונה, ופופר לקחה קשה את היותה לבד. "טסתי הביתה לפסח ואז לא חזרתי למשך כמה חודשים", היא אומרת, "למדתי מרחוק בזום, למרות שזה היה מאתגר עקב הפרשי השעות".

מה החלק הכי מאתגר מבחינתך בנעל"ה?
"להיות בלי המשפחה. בהתחלה הרגשתי ממש לבד, אבל צוות המדריכות ואנשי מקצוע נוספים התגייסו לעזור. מצד שני, ברגע שהבנו שכולנו באותה הסירה, כולנו עברנו את זה. בהתחלה היה לי קשה גם עם הפרשי השעות לטורונטו, הם שבע שעות אחרינו. הייתי מתקשרת להורים חמש פעמים ביום".

יש הבדלים מנטליים בין חברותייך בקנדה לחברות בישראל?
"החברות שלי בקנדה גרות בבית, אז הן פחות עצמאיות. בארץ לומדים איך לעשות הרבה דברים לבד כמו כביסה, לנקות או לנסוע ממקום למקום. אני צריכה לתכנן כל שבוע איפה אהיה בשבת, ולקבוע לבד את התור לרופא אם צריך".

פופר מספרת שדווקא במחזור שלה יש חיבור טוב מאוד בין הבנות הישראליות לבין הצעירות היהודיות מהעולם: "בשכבה שלנו הבנות הישראליות ממש אוהבות את בנות נעל"ה; הן באות לחדרים שלנו, מדברות איתנו, ואנחנו אצלן בשבת". היא מסבירה ש"זה מאוד תלוי בשכבה. יש מחזורים שבהם רוב הבנות לא מדברות עברית ולכן התקשורת קשה יותר, אם כי הדבר משתפר עם השנים. במחזור שלי היינו הרבה בנות שדיברו עברית מהבית – ולכן היה קל יותר להתחבר".

מהן התוכניות שלך לשנה הבאה?
"אעשה שירות לאומי, אני רוצה להתנדב עם עולים. אחרי שהייתי בנעל"ה שלוש שנים, אני מרגישה שאוכל לתרום הרבה לעולים חדשים. אני מקווה להתנדב בגופים כמו 'נפש בנפש' או משרד הקליטה. התחלתי מיונים ובדיקות – ואני מקווה לטוב".

תרומה משמעותית לציונות

ראש האולפנה, הרב יוסי כהנא, נמצא בעת פגישתי עם התלמידות בטיול שנתי של אחת השכבות. בשיחת טלפון שקיימנו לאחר מכן הוא מספר שתוכנית נעל"ה פועלת באולפנת אמנה מזה 11 שנה, כאשר שנים רבות קודם לכן היו מגיעות תלמידות ממדינות חבר העמים ללימודים במוסד. "אנחנו משווקים את התוכנית הזו בחו"ל כתובענית, כזו שלא מתאימה לכל אחת", מקדים הרב כהנא, אך באותה הנשימה, באתר המושקע המקדם את התוכנית, גם נכתב שמדובר בתוכנית חינמית לכל דבר הממומנת על ידי ממשלת ישראל. "זו אומנם תוכנית שלא עולה להורים כסף, אבל היא תובענית ומתאימה רק לבנות עם יכולות גבוהות", מתעקש הרב כהנא, "העובדה שהתוכנית לא עולה להורים כסף נותנת מענה למחיר הגבוה מאוד של החינוך ברוב הקהילות היהודיות בעולם. זו מתנה אדירה, על כך אין ויכוח", הוא אומר, "שמשמשת תמריץ לעשות את המהלך הזה, שהוא הכי לא טבעי בעולם. וזה עובד – ב'אמנה' לבדה יש כבר כ־250 בוגרות נעל"ה, כשכמעט 100 אחוז מהן גרות כיום בישראל".

איך התוכנית תורמת לאולפנה?

"הרמנו את דגל העלייה, מה שנותן תחושת עשייה ועיסוק במשהו משמעותי. זה לא שאנחנו עוסקים בנושא שהוא לכאורה חיצוני אלינו, אלא התלמידות מהתפוצות נמצאות בתוכנו, ובעיניי העיסוק בכך תורם בממדים גדולים לציונות ולגאולה בכלל".