1. לוגו. במסיבת העיתונאים ביום האיחוד הלא־מרגש, התייצבה שלישיית הורוביץ־שפיר־ברק תחת הלוגו למטה. ניכר שהוא נולד אצל מעצבי מרצ. הפונט זהה. גם הזווית. שני סטריפים בגוון כחול יחד עם פס ירוק למטה, הצבע המזוהה ביותר עם מרצ.
2. שינוי. לפני שבועיים וחצי השתנה הסמליל והפך לגנרי לחלוטין וחסר אופי. הרשת רחשה בלעג. האם זהו סמל של פירמת עורכי הדין הורוביץ־שפיר־ברק ושות'? או אולי קרן גידור פיננסית, או חברת בנייה מקומית? הציצו ברצף הלוגואים האקראי שמוצג כאן: רובם סתמיים וחסרי אופי. מפלגה חדשה חייבת להבליט את עצמה גם באמצעות הלוגו שלה. כולם יודעים לזהות את ה"ל" המתנפנפת של "הליכוד", את השיבולת של "העבודה" ואת הצבע הירוק המאופיין של מרצ – שבשם האחדות ויתרה על אחד הנכסים החזותיים החזקים ביותר שלה.
3. שוויון. אז מה כן יש לנו כאן? ירוק של מרצ והתנועה הירוקה, שדרכה התחברה אל הרשימה סתיו שפיר, פסי כחול מתנפנפים כדגל – ללא מגן דוד, חלילה – שיוצרים סימן שוויון, וזהו. מהי מהות הדמוקרטיה אם לא שוויון? קצת מצחיק ששוויון הוא סמלה החדש של אליטת המיעוט הישנה, שנאבקת בהכרעות דמוקרטיות לחלוטין של רוב העם ורואה בהן את קץ הדמוקרטיה.
4. תקבולת. המחנה הדמוקרטי השיק ביום שני את הקמפיין שלו. עד עתה הם בעיקר הכבירו בסרטונים צווחניים ואפוקליפטיים על מצבנו תחת "משטר נתניהו", עם נאומים מתחלפים או משותפים של שלישיית הורוביץ, שפיר וברק. עכשיו אפשר לבחון גם את הסלוגן שהם בחרו – "ממשלת אחדות ימנית זה פחדנות, ממשלת שינוי לישראל זה אומץ". נראה שנחוץ ציון גבוה במבחן הבגרות בלשון כדי לנתח את התקבולת הניגודית הזאת. כבר אפשר להכתיר אותה כסיסמה הארוכה ביותר מאז "מאה אלף ישראלים איבדו את עבודתם, למה שהוא יישאר בעבודתו" בבחירות 1999. גם זה היה טיעון של ברק, במסגרת ישראל אחת.
5. היפים והאמיצים. כמו שכתבנו בשבוע שעבר, גם במחנה הדמוקרטי בחרו בדרך ההשחרה: ל"פחדנים" נבחרו תקריבי פנים מפחידים והם עברו עיבוד לצבעי שחור־לבן, ואילו ה"אמיצים" מיישירים מבט נאה ורווי צבע.
6. קרע. וביניהם, חצוי בין שתי האפשרויות, מביט אל על יו"ר כחול לבן בני גנץ. פניו (ונפשו) קרועות בין ימין לשמאל. ממש בחירתו של בני. אך זו גם הדילמה של רבים מבוחרי כחול לבן – גנץ הוא רק הפנים של ההתלבטות – ואליהם פונה המחנה הדמוקרטי. אנשי שמאל שמבינים שמבחינת גנץ הצטרפות לממשלת ימין היא בהחלט אפשרות ששווה לשקול. כעת עליהם לשקול אם לתת את קולם לשמאל הרך או לשמאל הקשה.
7. תכונות. "למדתי שאומץ אינו היעדר פחד", הכריז נלסון מנדלה באמירה המפורסמת המיוחסת לו, "אלא ניצחון הפחד". אומץ ופחדנות הם תכונות אנושיות הופכיות. קמפיינים פוליטיים רבים נוטים לדבר על ערכים, אידיאלים ותפיסות עולם, ולתאר אותם דרך תכונות אנושיות. נתניהו, לדוגמה, עבר הפעם מ"ימין חזק" (תפיסת עולם + תיאור תכונה) ל"מנהיגות מוכחת" (תכונה אישית שלו בלבד).
8. רק לא ביבי. חברי המחנה הדמוקרטי הם הקולות הצעקניים והקיצוניים ביותר בשמאל. נתניהו הרי מוביל אותנו במדרון הפשיסטי אל עידן פוסט־דמוקרטי, ואילו הם ליבו של המחנה הנגדי, המחנה הדמוקרטי. באופן מפתיע, התנגדות לנתניהו דווקא לא מופיעה בסיסמת הקמפיין, ואפילו תמונתו של נתניהו אינה נמצאת שם. מעניין יהיה לראות אם זו החלטה אסטרטגית, והמתקפות נגד נתניהו יצטמצמו.
