בין רחובות מנומנמים בליבה של כפר־סבא, מאחורי בסטות שכבר קיפלו את עמל יומם, מסתתר אחד המיזמים הקולינריים המפתיעים והמצליחים של השנים האחרונות. "חצר השוק" לקחה את המתחם המוזנח שבסמוך לבית העירייה ההיסטורי והפכה אותו למרכז חיי לילה שוקק חיים עם תמהיל מדויק של ברים, בתי קפה, גלידריות וגם מסעדה יוונית אחת בשם זואי.
הגענו אליה בערבו של יום רביעי מלווים בכמה חברים. הסימנים המקדימים הופיעו כבר לפני יומיים, כשבקושי הצלחנו להזמין שולחן. כלומר, אנחנו יודעים שמדובר במקום פופולרי שתמיד עמוס בסועדים, אבל זה עדיין היה מעט מוזר. התשובה התקבלה מייד עם כניסתנו למסעדה – מתברר שאחת לשבועיים עורכים ב"זואי" ערב טברנה. רוצה לומר נגן בוזוקי (שדומה שתי טיפות אוזו ליהודה פוליקר) ונגן אקורדיון מחוייך, מנגנים ממיטב הפנתיאון היווני בקולי קולות ומרקידים חבורות־חבורות של סועדים. גילם של רוב האורחים אומנם גירד את השנתונים הפנסיונריים, אך ללא ספק מדובר בצעירים בליבם.
גם העיצוב של המקום נרתם למשימה: השולחנות לבשו משבצות כחול־לבן, המנות הונחו בכלי חרס אותנטיים והווייב הכללי מנסה להביא את ה"שם" ל"פה", עם שרשראות צדפים ותמונות־גלויות ממוסגרות.
אבל אנחנו פה בכלל בשביל האוכל.
לפני הכול הבנים לקחו אוזו כדי להיכנס לאווירה (לא שהיה אפשר לא להיכנס עם כל מה שהתרחש מסביב) ואילו אנחנו הבנות העדפנו לוותר על האניס ולהתחמם בסנגרייה שהייתה נפלאה, חמימה ומתקתקה עם ריבועי תפוחי עץ קטנים ועקצוץ של ספייסיות.
פתחנו, איך לא, עם סקורדיליה. חוץ מהעובדה שיש לי אובססיה לממרח השום־שקדים הזה, אי אפשר לפקוד מסעדה יוונית בלי להזמין את החומוס של הבלקן. המיזוג בין החריפות של השום הטרי עם המתיקות של השקדים והשום הקלוי מייצר משחק טעמים מענג, וכשהוא פוגש פרוסת לחם טרייה או דג מטוגן, בכלל מדובר בביס מושלם. סלט קוביות הסלק זכה לתיבול מדויק של כמון, כוסברה, שום ופיצוחים, וביחד עם קונפי ארטישוק צלוי השלים סדרת מאזטים מצוינת. דווקא כשהגענו לקציצות הפסקאדו, כדורי דג טחון שהוגשו על תבשיל ירקות וציר דגים, נרשמה אכזבה קלה. הן היו בסדר, אבל ממש לא מעבר.
למנה העיקרית החלטנו לדגום דג ים שלם טרי. באותו הבוקר הדייג העלה בחכתו לברק, ומאחר שאני נגד התעסקות מיותרת עם עצמות (ויסלחו לי הסועדים האותנטיים, אבל אפילו מכנפיים של "על האש" אני בורחת) בחרתי באופציית הפילה המפולט. למרות שהוא הוגש עם רוטב שום־לימון־טימין הוא היה יבש, חיוור וסתמי, וממש לא אפיין את המנות המוצלחות שלא הפסיקו לצאת מהמטבח. בהתחשב בכך שמדובר באחת ממנות הדגל של המקום, מדובר בעניין תמוה עוד יותר. לפחות הפטאטס שנלוו לה היו מעולים, ותובלו בשמן, שום, לימון, אורגנו וגבינת קלפטורי.
סלט שווארמה ים היה מנה גדולה ונדיבה של נתחי טונה אדומה צרובים על מחבת ומונחים מעל הר של סלט ירקות שכלל עלי תרד, חסה, צנונית, מיקס עגבניות ובצל סגול. הטונה דמתה להפליא לשווארמת הודו (לא בטוחה שזו מחמאה), והזכירה לי את המסעדות הצמחוניות שמנסות לייצר חיקויים למנות בשריות באמצעות תיבול דומיננטי שממסך את הטעם הטבעי של חומר הגלם.
אבל הכול נשכח כשהגענו לכנאפה, שהייתה ללא ספק אחד הקינוחים המעולים ביותר שיצא לי לאכול לאחרונה. בסיס של גבינה מתקתקה, דביקה וחמימה ומעליו סלילי בצק דקיקים של קדאיף, מוצפים בסירופ סוכר. הסוד לכנאפה טובה (מלבד הגשתה כשהיא חמה והגבינה עדיין גמישה ונמתחת) היא אטריות קדאיף טריות. אחרי שטעמתם כנאפה טרייה באמת, כבר לעולם לא תוכלו להנות מהחיקוי, ובאמת שאין דבר יותר מבאס מכנאפה תעשייתית יבשושית.
בהיותנו האשכנזים שאנחנו, בתום הבליסה התווכחנו ממושכות בסוגיית היגוי המילה "כנאפה", האם עם סגול בסוף או שמא בקמץ (התשובה הנכונה), ושלא לדבר על האם מדובר בזכר או בנקבה. איכשהו על דבר אחד היה קונצנזוס: זו כנאפה שגורמת לך לבקר שוב במסעדה. נציין גם את המלבי תות החביב שהפתיע ממש, אבל האמת שמול מלכת הערב פשוט לא היה לו סיכוי.
בבואנו לצאת מהמקום, קבוצת הנשים העולזת שישבה בשולחן הסמוך כבר הייתה עמוק בפיזוזים ואף ניסתה לשדל אותנו להצטרף לריקוד רכבת סוער (מה חבל שלא היינו שיכורים מספיק). אז אם אתם פחות מתחברים ליאללה בלגן עדיף שתגיעו בערב אחר (או לבראנץ' המצוין שמוגש פה מדי שישי) אבל בכל מקרה – תמיד תצאו מזואי עם טעם של עוד וגם עם רצון לא מוסבר לשבור צלחת או שתיים.
motzash.food@gmail.com
המסעדה היוונית שלי
