אצבע על הדופק
ישראל כיכבה בשבוע שעבר בכותרות בעולם בעיקר בגלל הזווית הפוליטית, ממש כמו אצלנו. "בית משפט ישראלי קובע שנתניהו יכול להקים ממשלה", נכתב בגרדיאן ובדר שפיגל, בטיים ובאל ג'זירה. תמונות פופולריות שליוו את הדיווחים היו לא צילומי מסך מהדיון הארוך בבית המשפט העליון, או מבט על ההצבעה המתגלגלת בכנסת, אלא דווקא שלטי בחירות מתקלפים, שממחישים את העובדה המפליאה שיהיו כאן שני ראשי ממשלה מקבילים – יצור ישראלי מוזר שלא מקובל כמעט בשום מדינה אחרת בעולם.
דיווחים אחרים שהיו קשורים לישראל: התקיפה המיוחסת לישראל בסוריה ("ישראל מסיימת את 'הפסקת האש של הקורונה' במתקפה על איראן ובנות בריתה בסוריה" – אל פאיס), החדשות על פיתוח הנוגדן לקורונה ("שר ישראלי טוען ל'פריצת דרך' בפיתוח נוגדן לווירוס הקורונה" – אינדיאן אקספרס), או התוכנית לבדוק 100 אלף איש בבדיקות נוגדנים הנרחבות ("חסינות עדר או גל שני גדול? בדיקות הנוגדנים של ישראל מקוות לגלות" – ניו יורק טיימס).
מבט אחד
עלמה וכליל, שתי תאומות בנות שבע מירושלים, הופיעו ב-4 במאי בשער הוושינגטון פוסט, בתצלום ענק של הצלם דוד ועקנין. בכתבה עצמה סיפר סטיבן הנדריקס לקוראים האמריקנים על החזרה ללימודים בישראל, על המתח של הילדים, ההתלבטויות של ההורים והקשיים של המורים, וסיכם שכולם רוצים לחזור לשגרה.
"בבית הספר היסודי הנרייטה סולד, משפחת מיכֶל לא מצאה את ההמולה הרגילה", הוא מתאר את הפרידה מהבנות בשער בית הספר בשכונת טלביה. "רק כמה מכוניות עצרו כדי לפזר למדנים ממוסכים קטנים. מתי מילא טופס שבו התחייב למדוד לילדים חום בכל בוקר.
"עלמה נכנסה בשער. כליל הלכה בעקבותיה, ואז חזרה שוב החוצה, עיניה מבוהלות מעל המסכה שלה. 'זה משוגע', אמר אביה. לפתע, אמה הצביעה וכליל ראתה איש צוות מחלק קרטיבים בצד השני. היא נכנסה, ואחרי כמה רגעים הם ראו אותה נכנסת לבניין, מובלת בידי המורה לכיתתה החדשה".
האיש שלנו שם
השף אלון שעיה הוא הבעלים של מסעדת ספתא בדנוור, קולורדו, ומסעדת סבא בניו-אורלינס. בגיליון בלומברג ביזנסוויק השבוע (4 במאי) הוא נתן לקוראים את מתכון השקשוקה שלו. המליץ גם על הסחוג של טריידר ג'ו.
ביקורת טלוויזיה
העיתונאי חוסיין אייביש סקר באתר בלומברג את תוכניות הטלוויזיה החדשות של ימי הרמדאן במזרח התיכון, שהשנה מעוררות דיון סוער על יחסי העולם הערבי עם היהודים.
למשל, הוא סיפר על הסדרה "אום הָארוּן" שמשודרת בערב הסעודית והופקה בידי חברות מכוויית ומאיחוד האמירויות – ומבוססת, ככל הנראה, על קורות הקהילה היהודית בכוויית. היא מספרת על קשריה עם השכנים הערבים ב-1948, כשהקמת מדינת ישראל מעוררת פרעות רצחניות נגד היהודים. "במקום ללהק את ישראל והיהודים כגורמים עוינים שיש לגרשם מהמזרח התיכון, היא מביאה קריאה מעודנת יותר של ההיסטוריה המודרנית והמציאות הנוכחית. זהו דיוקן אנושי מלא הזדהות של היהודים בעולם הערבי, דין וחשבון עגום של מה שאבד לכל הצדדים כשהקהילות עזבו לישראל".
המונולוג הפותח את הסדרה, מצטט אייביש, נאמר בעברית: "לפני שעקבותינו ייעלמו וחיינו יהפכו לזיכרון, ונאבד בזמן: אנחנו יהודי המפרץ שנולדו בארצות המפרץ".
סדרה סעודית אחרת, "מחרג' 7", היא קומדיה שאינה עוסקת ישירות ביהודים או בישראל, אבל יש בה אזכורים ל"נורמליזציה" של הקשרים המסחריים והפוליטיים עם ישראל, ואחת הדמויות מתלוננת על כפיות הטובה של הפלסטינים כלפי מדינות המפרץ.
אייביש לא מזכיר – אך הג'רוזלם פוסט הישראלי כן, ועיתונים אחרים בעולם בעקבותיו – את סדרת המד"ב המצרית "הסוף" ("אל נהאיה"), שעלתה גם היא ברמדאן. הדיסטופיה מתחוללת בשנת 2120, אבל ישראל כבר לא קיימת (וגם ארה"ב מפוררת). גיבור הסדרה הוא מהנדס שחי בעולם מוצף רובוטים, ובפרק הראשון מורה מספר לתלמידיו על המלחמה לשחרור ירושלים בשנת 2048, שבסיומה היהודים גורשו. "אנחנו מפיקים תוכנית. זה בידור", אמר עמר סמיר עטיף, התסריטאי של הסדרה, לוושינגטון פוסט. "להקצין את זה עד לבעיה פוליטית – זה מוזר. הם עושים עניין משום דבר". הוא גם טען שישראל מוזכרת רק במשפט יחיד מפיה של דמות שולית אחת.
