זו הייתה שנה שלא נשכח. כזו שנספר עליה לנכדים שלנו שיכתבו עליה ספרים ומצולמים בה סרטים שעוד יהפכו לחלק מחומר הלימוד של ההיסטוריה. בכל זאת, המגיפה האחרונה הייתה לפני מאה שנה.

זו הייתה שנה דו קוטבית, מסגר בבתים למחאות בגשרים, חודשים של דממה שהתחלפו במפגני שנאה. מסולידריות ועזרה הדדית להאשמות מכל עבר ואף אחד לא מאמין לאף אחד. כדי להתגבר על הנגיף באמצעות מודל הרמזור אנחנו זקוקים לאמון. הבעיה מתחילה בכלל ביסוד והיא שאנשים רבים מידי לא מאמינים בכלל בקורונה. מתיאוריית ביל גייטס ועד שהכול תוכנית לשתילת שבבים במוחם של אנשים באמצעות G5.

אמון. ממה שלמדנו בקורונה, הציבור נותן קארד בלאנש רחב מאוד כשהוא נדרש אבל ברגע שיש הפרה על ידי המדינה, האמון יורד ממאה לאפס וללא תקומה. שיטת ההפחדות, המודלים שקרסו, התחזיות הנוראיות של יום הדין שמעולם לא הגיע. שיטת השיווק הזו עבדה כל עוד לא היה נדרש להעמיד אותה מול מבחן התוצאה וכל עוד היא לא גבתה מחיר מהציבור.

בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי בחזית הקורונה. חשבתי רבות מדוע האירוע נוהל באופן הזה, מה השיקולים מאחורי קבלת ההחלטות, למי יש את האינטרס לכאן או לכאן ומדוע. אני שומע תיאוריות אינספור לאירוע הבריאותי והכלכלי של המאה, מצד הנבונים באנשים, והגעתי למסקנה שהאירוע הזה, כמו כנראה רוב הדברים שקורים לנו בחיינו, קם ונפל על ידי אנשים והמבנה האישיותי הייחודי להם. וכל אחד מהאנשים שמנהלים את חיינו בקורונה, בין אם בקבינט או באולפני הטלוויזיה, מגיע עם מטען, עם רקע שמאפיין אותו, עם טמפרמנט ובית גידול שממנו צמח וביחד כולם מרכיבים תמונת מצב. אני לא מאמין בקונספירציה, בשיקולים לא עניינים, ברצון הזוי לזרוע הרס או לפגוע במדינה ובעולם בצורה אנושה. הכוונות של כולם היו טובות אבל אצלנו, בישראל, מה שגבר והוביל, זה הקו שמנחה את העם היהודי כבר אלפי שנים: חרדה קיומית ואפילו שואתית. מתוך ההיסטריה מהעתיד לבוא, פספסו את ההווה.

אנשים רבים נחרטו באירוע הזה השנה בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. לאורך השנים עוד נשמע מהם ועליהם באירועי זיכרון לקורונה או כל הנצחה אחרת. אני מאמין שכולם ללא ספק באו לעשות טוב ולהציל את ישראל, כולם רצו לבצע את מלאכתם על הצד הטוב ביותר, וכולם פעלו כמיטב יכולתם בהתאם לאישיות שלהם. האירוע הזה הוא דוגמא לדי אן איי האישיותי של מקבלי ההחלטות בישראל. מצד אחד זהירות ופאניקיסטיות קיצונית, ומנגד חריצות ושאיפה למצוינות. מעניין אם גם מאותה מוטיבציה חרדתית ושואתית הם הגיעו לכיסאות עליהם הם יושבים. אולי

ביבי, ברסי, סדצקי, יולי, מטות, ברבש ורוני, מעטים הכירו אותם, כיום אין ילד במדינה שלא יודע מיהם גיבורי השנה. רבים שואלים השנה את הפוליטיקאים ומנהלי אירוע הקורונה מה הסליחה שהם מבקשים מהציבור. אני לא כועס, לא מבקש סליחה או מצפה להתנצלות. עשיתם כולכם את המיטב שאתם יכולים בהתאם למי שאתם. אני חושב בדיוק להיפך, בעיני, ערב ראש השנה, זה הזמן לומר תודה.

מידת הכרת הטוב היא מהחשובות במצוות ובהתאם אליה גם הצפייה לתיקון מחדש. הקורונה אינה שחור או לבן כמו שנצבעה עד כה. ערב ראש השנה זה הזמן להפסיק עם הקיבעונות ודפוסים מהעבר ולשלב ידיים ביחד בשיקול דעת ומתינות למען העתיד של כולנו. בסופו של דבר, כולנו נשפט במבחן ההיסטוריה. עכשיו השאלה איזו מורשת נשאיר מאחורינו.

הכי מעיק זה להגיע אל הימים הנוראים במחשבה שאנחנו אמורים לסלוח למי שפגעו בנו, ואיננו מצליחים. אנחנו רוצים להגיע נקיים, בלי חשבונות בלתי סגורים בין אדם לחברו. אבל יושבים לנו על הלב הפוגעים האלה, ואנחנו לא סולחים על שהם גורמים לנו להגיע אל ראש השנה ואל יום הכיפורים מבלי שסלחנו להם.

איך נסלח להם? בין שפגעו בנו בגוף ובין שבנפש, הפצע נשאר. בין שפגעו בנו ישירות ובין שבעקיפין, בין שלא התנצלו ובין שכן, אין בנו הכוח למחוק את מעשיהם ואת מילותיהם. איך יסלחו המוּכּה, המושפל, המרוּשָׁש כלכלית, המנוּדה חברתית, למי שהביאו עליהם את הייסורים הללו במו ידיהם, במו פיהם או בעצימת עיניהם? ואיך יסלחו המאמינים במערכת ערכים אחת, למי שרמסו את היקר והקדוש להם בשם אמונתם שלהם במערכת ערכים אחרת? איך יסלחו אנשי "רק זה" לאנשי "רק לא זה", ולהיפך?

אם סליחה היא מחיקה, ריפוי, "כַּבְּסֵנִי מֵעֲווֹנִי וּמֵחַטָאתִי טֲהַרֵנִי", האם אפשר בכלל לצפות מאדם לסלוח לאדם אחר?

האמת היא שלא. כשבודקים במקורותינו, מבינים שרק אדון הסליחות יכול לסלוח. המקרא מלא בסליחה א-לוהית, ואילו סליחה אנושית אינה קיימת בכתובים כלל. הפוגע בחברו חייב בחרטה, בווידוי ובקבלה לעתיד, אבל הוא אינו אמור לבקש את סליחת חברו כי אם לרַצות אותו. לרַצות לא עד שהנפגע יסלח לפוגע כי אם עד שיתרצה לקבל את הפוגע כפי שהוא, עם כל ההיסטוריה שביניהם. עד שיאמר לו "מָחוּל לךָ", שאין פירושו "מָחוּק לךָ" משום שהנפגע אינו יכול ואינו אמור למחוק את הפגיעה, כי אם לכל היותר להבליג עליה ולהסכים לפיוס. ופיוס פירושו השלמה: המתפייס עם מי שפצע את נפשו, אינו סולח לו על מעשיו כי אם משלים איתם, ומשלים איתו, ומקבל על עצמו ללמוד לחיות עם הפצע אשר ידַמם לַעד.

לא נוח לנו להתרצות, וקשה לנו למחול, ודומה שבלתי אפשרי לנו להתפייס. אבל בניגוד לסליחה, שאינה נדרשת מאיתנו, נראה שריצוי, מחילה ופיוס הם מה שעלינו לאחל לנו בימים הנוראים הללו: הלוואי שנצליח לרַצּוֹת ולהתרצות. הלוואי שנזכה לחפור זה אל זה מחילות של מחילה. הלוואי שיהיה לאל ידנו לקבל את עצמנו כפי שאנו ואת הזולת כפי שהוא: לא לדרוש שלֵמוּת כי אם להשלים עם חסרונות, לדון לכף זכות, אפילו לרחם קצת.

אולי בסוף נוכל לעמוד לפני בעל הרחמים בלב שקט. אולי נוכל לכרוע על חוף הסליחה.

זה הזמן לסלוח, זה שם הפרויקט. ואני אמנם אוהבת מאוד את השיר (ידעתם שהלחן הוא בכלל של מוזיקאי ממוצא ארמני בשם ארא דינקג'יאן?) ועוד יותר אוהבת את יואב יצחק שכתב את המילים היפהפיות, אבל פתאום אני לא ממש סגורה על הרעיון הכללי, האם זה באמת הזמן הנכון לסלוח?

תמיד לקראת ראש השנה ויום הכיפורים העיתונים מתמלאים בטורים שקוראים לנו לסלוח. איכשהו מתערבבים שם גם תמות מפוצצות כמו "אחדות" ו"עם ישראל". הפסיקו לפחד מהאחר, כבדו את השונה. כולנו עם אחד. שבט אחים ואחיות. די לריב, בואו נתחבק ונאכל חומוס. בנקודה הזו אני כבר מתחילה להתגרד בכל הגוף. כי מתחת לאווירת ה"יחד לב אל לב נפתח" מסתתרת בקשה לא נחמדה בכלל, אפילו חצופה. ואני אדגים ברשותכם.

לא מזמן ציטטה סיון רהב מאיר בטורה בחור בשם אלירן אוחיון שהביע את דעתו על סוגיית נחל האסי והמאבק בין אנשי הפריפריה לבין הקיבוצים. אוחיון טוען שצריך לפתוח את הנחל אבל מציין שהוא היה נמנע מלבקר בו. "מה שאני מציע נשען על הגישה המזרחית-מסורתית שעליה גדלתי, ולפיה אני צריך לדעת למנוע מעצמי דברים מדי פעם, רק כדי לא לפגוע באחר". ממשיך אוחיון ואומר, "לא גדלתי על שאלות של צדק ופילוסופיה, ולא דיברנו על נושאים ברומו של עולם, אבל תמיד ידעתי שהשלום חשוב יותר מעוד הנאה רגעית שיכולה להיות לי. פשוט כי הביחד חשוב הרבה יותר. הגישה הזו אינה משפטית או אקדמית, אבל כמה היא יכולה להועיל לנו, בכל הסכסוכים בין כל המגזרים. לא למצות את הזכויות שלנו עד תום, אלא להתפשר באמצע. לא לחשוב מה מגיע לי, אלא איך חש האחר בזמן שאני כל כך צודק".

מקסים נכון? בואו נוותר, נתפייסה נתפייס. אלא שבזמן שמר אוחיון מבקש מאנשי בית שאן לסגת ולהתחשב ברגשותיהם של אנשי ניר דוד, הוא לא דורש את אותו הדבר מהצד השני. הם לא מתבקשים לפתוח את השערים לאחיהם בני אותו העם, לארח ברוחב לב כמו אברהם אבינו (כי אם כבר נתלים במסורת אז עד הסוף), למנוע מעצמם את הפריבילגיה המטורפת לגור ליד משאב טבע ציבורי ולגדר אותו כאילו הוא ביתם הפרטי.

תחת המעטה התמים של בקשה לשלום, מסתתרת גישה מסוכנת שמכשירה עוולות היסטוריות, מנטרלת מאבקים חשובים וממסגרת מאבקים מגובים משפטית כמאבקים דווקאיים למען "הנאה רגעית". זוהי גישה שמעזה להיתלות ב"מסורת המזרחית" כדי להצדיק את כל העיוותים האלו, ומקבעת תדמית של המסורת הזו כרופסת ולא עמוקה או אינטליגנטית. איך אומר אוחיון? "לא גדלתי על שאלות של צדק ופילוסופיה ולא דיברנו על דברים ברומו של עולם". אולי אצלך בבית. כי בבית המרוקאי שלי לומדים תורה, משנה וגמרא. על "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ויקרא י"ט) שמעת? מחאות אדירות וחשובות שעסקו גם עסקו בצדק, פילוסופיה ובדברים שברומו של עולם צמחו מתוך בתים מזרחיים בישראל : ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, עוזי משולם. זו לא מסורת מזרחית?

מה מבקשת מאתנו סיון רהב מאיר כשהיא מצטטת את הדברים האלה ועוד מפיו של "אוחיון"? לא למצות את הזכויות שלנו כדי שמישהו אחר ימצה זכויות לא לו עד תום? אני אספר לכם מה יש כאן, מאבק של כוח וכסף. וקטע הנחל הזה שווה לקיבוצניקים לא רק איכות חיים שאף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו, הוא גם מקור הכנסה מכובד מאוד. כמו כן, הוא מאפשר לאנשי ניר דוד להמשיך ולהסתגר מאחורי הגדרות. כשאדם חי חיים שלמים בלי לראות את מה שמעבר לגדר, בלי לחיות עם השונה ממנו ובלי להסתכל לאחר בעיניים, אין פלא שהאנשים בחוץ הופכים בעיניו למפלצות, בבונים, ערסים שרק רוצים להשמיד אותך.

"אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו". זוכרים? בספר הילדים המקסים הזה כתב אפרים סידון על זוג אחים שרבו ובנו ביניהם חומה. דורות על גבי דורות גדלו כשהם לא יודעים מה יש מעבר לחומה ומכאן נוצר מדרון חלקלק של דמוניזציה לצד השני שהלכה והעמיקה עם השנים. בסופו של דבר ילד אחד הציץ מעבר לגדר וגילה שם בני אדם, כמוהו בדיוק. כאלה שלא שונאים אותו בכלל אלא רק רוצים יחסים טובים שבהם שני הצדדים ראויים ושווים, גם בפני החוק.

מאבק לצדק הוא לא גחמה שפוגעת באחדותנו אלא אפשרות לתיקון וריפוי של החברה הישראלית. כשכולנו נהיה באמת שווים, אז ורק אז אפשר יהיה לדבר על אחדות. אבל כל עוד האחדות והסליחה מוחקות אותי ואת הזכויות שלי, הם מזויפות ומשמשות ככלי פוליטי בידי בעלי הכח להמשיך ולהחזיק את כל העוגה בצלחת שלהם. כשתספרו אותי ואת שכמותי, ותתייחסו אלינו כמו שאתם מתייחסים לעצמכם, נוכל לדבר על העובדה שכולנו עם אחד מבלי להתגרד. בינתיים, זה לא הזמן לסלוח.

שלוש מערכות בחירות ידעה מדינת ישראל בשנים 19-20, לפניהן עוד אחת, מוניציפלית. ואם זה לא מספיק אז מיד לאחר כל הבלאגן הזה הגיעה לבקר אותנו הקורונה. אירועים רבים, שהיו יכולים לשמש אותנו להפצת אהבה ואחדו, אבל במקום הם היוו מקדם משמעותי להפצת שנאה. המפיצים שיסו מגזר אחד באחר, איש ברעהו. שק החבטות העיקרי והנוח היה המגזר החרדי. את זה אני אומרת מסקירה קצרה של חוויות אישיות שלי בשנה וחצי האחרונות כאישה מסורתית מתל אביב, במקור ובהווה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה השמאל שונא כל כך את נתניהו?
– אם לא תשנה מסלול, ניו-יורק עלולה להפוך לדטרויט החדשה
– משפחת מרידור, אבטלה איננה בדיחה
הכול בבחירות לרשויות המקומיות היה מוגזם אבל מה ששבר אותי היה  מכתב של מועמד רבע אנונימי בתיבת הדואר בביתי. המועמד סיפר במכתב שהחרדים ממש קרובים להשתלט לנו על העיר. שלא נוכל ללכת ברחובות בבגדים קצרים ושהם מכניסים סייעות מבני ברק לגן של הילדים שלנו. צריך להבין את עומק העניין, אין סייעות בתל-אביב כי אף תל-אביבית לא רוצה להיות סייעת, לכן רובן מגיעות מבני ברק. ובמקום להודות להן על כך שבזכותן לפחות יש סייעת אחת בגנים של הילדים שלנו, המועמד בחר להפחיד אותנו באיומי הדתה והשתלטות.
את המכתב ראיתי בדיוק כשלקחתי את הבן שלי לגן. נכנסתי איתו וחיבקתי את חני, הסייעת החרדית שלו מבני ברק. הודיתי לה שהיא נוסעת בכל בוקר עד תל אביב, בכדי להעניק לבן שלי חום, אהבה וחינוך. ידעתי שכל ההורים מסביבי קיבלו גם הם את המכתב אבל ככל הנראה לא כולם הגיבו כמוני. היה אפילו זוג הורים, ששמע שאני עובדת בקמפיין הבחירות של ש''ס, ולכן לא הסכימו שהבן שלי יבלה עם הבן שלהם.
עברנו את הקמפיינים המוניציפאליים ונכנסנו היישר לבחירות הארציות. יום אחד הלכתי עם מועמד לכנסת, חרדי, בדרך לראיון באחד מכלי התקשורת, ברחוב הברזל בתל אביב. תפסה אותי אישה בערך בת 60, והחלה לצעוק עלי, בפני המועמד, כיצד זה ייתכן שאני מסתובבת עם אוכל חינם, משתמט, גנב, עבריין ופרזיט. הבטתי בו, הבנתי שיכול להיות כאן אירוע ועשיתי את מה שאני לא יודעת לעשות, נשמתי עמוק כמו בשיעור פילאטיס, שתקתי והמשכנו הלאה. אותו מועמד, עד היום מתנדב במילואים, מתנדב בשני ארגוני הצלה, רב קהילה ועוד ועוד. ככל הנראה הוא הספיק לתרום למדינה הרבה יותר ממה מהאדם הממוצע בתל אביב.
לתוך כל הטוב הזה הגיע הקורונה, שהובילה אותנו לעומק הדמוניזציה של התקשורת כלפי החברה החרדית. ממש בתחילת הסגר בבני ברק, שוחחתי עם כל בני ברקי שאני מכירה בכדי לבדוק במה ניתן לסייע. אחת השיחות הייתה עם חברה טובה, חרדית, עם אישור של עובדת חיונית בירושלים שאיפשר לה לצאת מגבולות העיר ולקנות מצרכים לכל מי שהתחנן אליה לסיוע. בתחילת היום היא הגיעה עם משלוח אוכל גדול לבניין מסוים שם ראתה את הילדים עומדים אחד על השני, כמעט נופלים מהמדרגות, ומתחננים אליה לאוכל. כשדיברנו היא בדיוק יוצאה מהעיר והיא סיפרה לי ששני שוטרים נושאי נשק הולכים אחריה, היא כל כך פחדה והחלה לבכות.
הדמות של החרדי הממוצע, כפי שהיא משתקפת בתקשורת וברחוב החילוני רחוקה מאוד מהמציאות ומרחיקה אותנו אחד מהשני. ולכן אני מבקשת מכם, לסלוח ולמחוק את כל מה שהחדירו לכם לראש על-ידי שקרים ומסע תעמולה רצחני כל הגורמים בעלי פוטנציאל הגדילה ברייטינג ובמנדטים. ולא שיש לכם על מה לסלוח, פשוט זה המצב שנקלענו אליו ולכן – תנו לזה צ'אנס. חפשו את החרדי הראשון שנמצא בקרבתכם ותתאמצו מאוד להכיר אותו.
תופתעו לגלות שהוא קרוב לוודאי עובד, ושאם הוא לומד הוא לא באמת מקבל יותר ממאות בודדות של שקלים מהמדינה. תופתעו לגלות שהוא מתנדב בממוצע פי 2.5 יותר מכם (נתונים בדוקים), ואולי אפילו שירת בצבא. חוץ מזה שתופתעו פשוט לגלות חבר מדהים וצדיק. מבטיחה שתופתעו לגלות שיש בלבכם הגדרה חדשה למלח הארץ. היא אמנם לא זהה למה שלימדו אותנו לחשוב, אבל היא בהחלט יפה וטהורה במובן הכי עמוק של המילה.
ועוד דבר חשוב, תפסיקו להקשיב לגורמים פוליטיים קיצוניים שאתם לא באמת מעניינים אותם. כי אם הייתם מעניינים, הם היו מתפנים לחוקק דברים שיסייעו לכם ולא מעלים רק הצעות חוק כנגד האחר

ממה אני מפחד? למה העמידה הזו מול הדלת החסומה משתקת כל כך?איזה דמון מחכה לי שם מעבר לשער?  הדמיון מגדל את המציאות למימדים מפלצתיים.
אני חי בתוך הפיד שלי. פוגש את האנשים שחושבים כמוני, מדבר עם הדומים לי על אלה המקוטלגים בתור "האחר". "הם" חיים בחושך, "הם" מסוכנים לעתיד האומה, "הם". אני חי בתוך ה"אני" או בתוך ה"אנחנו" ופוגש את ה"אחר" מעל דפי עיתון, ברשתות, במסך. כמעט שום נקודת מגע כבר לא קיימת בממשי.
בסוף חודש מנחם אב השנה החלטתי לצאת למסע בתוך החברה הישראלית להמסת הפחדים שלי. הגדרתי לעצמי ארבעים יום, מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים. רציתי שותפים ולשמחתי השר יועז הנדל, שחיפש כבר זמן רב את נקודת המפגש לחברה יותר מפוייסת, התגייס למסע, וביחד עם חבורה מופלאה של אנשים שבחרו לפגוש את נקודות החיכוך ואת פני האחרים, התחלנו ללכת במסע אל העמק השווה. בחרנו תחנות שמסמלות משהו מהשסע החברתי: חברון היהודית, נצרת הערבית, בני ברק החרדית, ישובי עוטף עזה ועוד.
בראש חודש אלול מצאתי עצמי עומד עם יקי הפשטיין (מקור ראשון) ברחבת מערת המכפלה. חברי הפורום הערבים שבאו מהגליל לא הורשו בהתחלה להיכנס. זה לא היום "שלהם".  זה שהישאם שירת בצבא כקצין קרבי לא משנה לחיילי המחסום. ההפרדה כאן היא סם חיים, גדר טובה שתפריד בין מאמינים למאמינים. אחרי התערבות "מלמעלה" נפתרה התקלה.
מנין קורונה סיים ומניין אחר החל להתארגן. אני עומד שם עוטה מסכה ופתאום עובר על פני ברוך מרזל, גם הוא במסכה. את ברוך מרזל לא פגשתי פנים אל פנים מעולם אבל אני "יודע" עליו הכל. איש ימין קיצון, מתסיס ומלבה אש של קנאות לאומנית. התבוננתי בו מן הצד. איש בן גילי. מה אני יודע עליו? כלום. מה הוא מרגיש, מה מדאיג אותו, מה שלום הילדים שלו? ומה החלום שלו? יש לו גם חלום "קטן" שאיתו אני אצליח לחיות בשלום?
ברוך הושיט מפתח לאחד מאנשי המניין שהתקבץ כדי שהלה יוכל לפתוח את ארון הקודש שבתוך המערה. המפתח של המערה, בית קברות אבות אבותי, בידיים שלו, הוא המארח ואני האורח.
תפילת ראש חודש החלה ואני שקוע במחשבות על "אלוהינו ואלוהי אבותינו", על העמידה הזו במקום שאברהם קנה לו לאחוזה ושחיילי משמר הגבול עוטפים כטבעת כדי להפריד בין בני בניו של אברהם. התפילה מתנגנת ואני בתוכה חולם על האפשרות לרקום כאן חלום אחר, שלא טבוע בדם חללי תרפ"ט ובדם חללי תשנ"ד.
המקום הזה טעון. הוא נוגע בשורש הקיום שלנו כאן, על פני האדמה הזו, והוא פוגע בלב הסכסוך הדתי והלאומי שבינינו. אבל בתוך הסכסוך הזה יש אנשים עם לבבות פועמים. אם רק נעז להוריד מסכה, לפגוש עיניים, לשמוע את מיתרי הקול, לחוש את הכאב – נגלה שאנשים אחים אנחנו

יש ברית היסטורית המאגדת מאז מעמד הר סיני את כל חלקי העם היהודי למחנה אחד. תיאור הברית בתורה : "כאיש אחד בלב אחד", משמעו בניחוח חסידי הוא, שכפי שאיש לא יכה בידו האחת את ידו השניה כי יכאיב לעצמו, כך לא יפגע אדם במשנהו כי הוא אבר מאבריו ובשר מבשרו.
ומשבקשה התורה לאחד איש אחד ללב אחד, היא לא המליצה על מוח אחד בו שולטים צלילות, קור רוח והגיון, אלא בקשה לגעת דווקא במקום הרגשי. בלב.
 
התורה ביקשה לייצר רציונל לאחדות הזו שאנו כל כך מתקשים במשך דורות ליישמה ושלחה אותנו להתכנס אל הלב.
מסופר על רבם של האסירים ואוהבם של ישראל רבי אריה לוין שבסמוך לקום המדינה הילך ברחובה של עיר ובמדרכה מולו פסע אחד מלוחמי המחתרות אותו הכיר ערב כ"ט בנובמבר במקום מאסרו. האסיר בדימוס ניסה למלט עצמו ממבטו של רבי אריה, רבי אריה הבחין בו וחצה את הכביש לעברו, ברוח מתנצלת אמר הצעיר "סלח לי רבי שנעלמה הכיפה מקודקודי", ענהמ לו רבי אריה הגדול, שהיה נמוך קומה "אני איש קטן, אני רואה עד הלב".
רבי אריה שקנה שביתה ברבבות לבבות ונערץ על רבים מינים ממינים שונים, חשף במשפט זה את כל תורתו.
הוא ראה את עולמו שלו מבעד לקירות הלב והתבונן לליבו של האחר מבעד לקירות הלב ולכן בקע לבבות רבים כל כך.
בחרתי להתבונן אל עולם הסליחה, המחילה והכפרה, דרך עינו של רבי אריה.
אבי ז''ל שהיה מחנך דגול היה מספר לנו סיפורי חז"ל וצדיקים. העולם הרוחני העיקרי שנותר חקוק בנו הוא הרישום העמוק מהתנהגותם הנאצלת הרכה והסולחת של אבותינו ורבותינו, זאת המאפשרת, המכילה והמוותרת.
קל מאוד להיות צודק, העולם מלא עוולות. המבט שלנו תמיד פונה מבפנים החוצה, לפיכך תמיד נראה את חסרונות האחר במקום את חסרונותינו, תמיד מה שמרגיז אותנו אצל האחר, נוגע בפגמים הכי בולטים שלנו.
כפי שכבר אמרו חז"ל ופירשו גדולי החסידות "כל הנגעים (ש)אדם רואה חוץ, (הם) מנגעי עצמו".
קל לפשפש במעשיו של ההוא, אפילו נחמד להכות על חטא על חזהו של האחר. האדם קרוב אצל עצמו, מאוהב בעצמו, שבוי בפגמיו וברדיפה אחר שלומו וטובתו העצמית. אבל האחר רחוק, זר וקשה להבנה וסליחה.
גדול המוסר רבי אליהו די וידאש מחכמי צפת שחיבר את ספר היסוד המוסרי 'ראשית חכמה' כותב כי כאשר אתה יודע בוודאות שהצדק עמך והנך מוותר, אזי מדובר בוויתור האמיתי.
הסוד האמיתי בסליחה שצולחת, במחילה שאכן מוחקת ובכפרה שעומדת ימים רבים - מותנית בראיית הזולת, הבנת מצוקתו וקבלת סליחתו. מהלב.
אמונות ודעות חלוקות, אינן מצדיקות קריעה בין המחזיקים בהן, ובוודאי לא ריב ומדון. כפי שהיטיב לפרש רבי בונים איגר את מאמר חז"ל בירושלמי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" - כפי שאינך כועס על חברך כי אינו נראה בדיוק כמוך, כך אין מקום לכעס עליו אם דעתו שונה מזו שלך.
אז השנה קוראים יקרים אני מציע, שבמקום לבקש סליחה, בואו פשוט נסלח.
'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'
השלום הוא ראש וראשון לכל הברכות. המדון והמריבה הם אם כל חטאת וקללה.
תכלה שנה ועמה קללת המצה והמריבה.
תחל שנה וברכותיה ה' יברך את עמו בשלום

שנת תש"פ תיזכר כשנה שדחפה את החברה הישראלית היישר למשבר חברתי וכלכלי עמוק , פה ושם יש נקודות אור, פתח לתקווה אבל ללא סולידריות אמיתית. השיח הציבורי מתלהם, לא מכבד או ענייני ועובר תכופות לפסים אישיים. נדמה שכל מפגש, כל עניין או נושא הוא שדה קרב בו חשוב לנצח ולעזאזל המחיר, שישלמו אחרים. במציאות שלנו יש פלגנות מגזרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכנסת ישראל, חרדים, עולים חדשים, ערבים, חילונים ודתיים ותמונת המראה המשתקפת לנו מהמשכן די עגומה, אדם לאדם זאב.

לתקשורת יש חלק לא מבוטל בהעצמת המצב, אנחנו צרכני תקשורת עם הלקאה עצמית, מידי יום אנחנו צופים ונחשפים לשיח תקשורתי מתלהם, הופעה טלוויזיונית טובה היא הופעה שלא ניתנה בה האפשרות לאיש לדבר - קטיעת דברים, הרמת קול  ומראיינים שמעדיפים לשמוע בעיקר את עצמם.

נוסף על כך, הרשתות החברתיות מהוות את אחד האתגרים הגדולים שלנו. בקלות בלתי נסבלת כל אחד מאחורי מקלדת יכול להוציא את דיבתם של אחרים רעה. הכל סבבה, למי אכפת אם זה פוגע ברגשות אחרים, אם זה מלבה שנאה. התחושה היא שאנחנו בקרב אבוד, שכחנו לאהוב.

משבר הקורונה העמיד את החברה הישראלית במבחן, לצד הכעסים, חוסר ההגינות והפגיעה יש מעשים שמחממים את הלב ומזכירים לנו למה כדאי להיות חברה מאוחדת, למרות הכול. אנחנו הרי יודעים להתלכד בזמנים קשים, במלחמות, אז למה לא ביום יום, למה לא להתאחד מול הפחד שמלווה בחוסר אונים?

מלבד זאת, בתחום המדיני יש מקום להכות על חטא, הבטחתו המפורסמת של ראש הממשלה להחיל ריבונות באיו"ש הפיחה תקווה ואחדות, תחושה של הגשמת חלום ליוותה את פתיחת השנה, אולם כעת עם סיומה, נשאר טעם מר של אכזבה. אנשי ההתיישבות מרגישים שהוליכו אותם שולל עם מזימה להקמת מדינת טרור פלשתינית, התושבים עדיין אזרחים סוג ב' מה שמוביל את מתיישבי מצפה כרמים לסכנת פינוי.

זה הזמן לשינוי, לבנות זהות חברתית חדשה, הגיע הזמן לשחרר, לסלוח ולא להתקרבן. בשביל זה צריכה להיות כאן מחויבות ולא מעט הקרבה. זה הזמן להחליט על תהליך של התבוננות וחשבון פנימי על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם המציאות גם אם היא כוללת פירוק של נושאים כבדי משקל בעברנו וניקי של כעסים שהצטברו במשך שנים.

לסלוח למפלגות המגזריות, כי במדינה משוסעת הדרך לדאוג לעצמך פוליטית היא להתבדל. ובו בזמן, לבקש לחשוב על המאחד, להתפשר למען האחר שהרי ישראל ערבים זה לזה.

אנחנו צריכים לסלוח לתקשורת כי זו אמת המידה שלהם להצלחה אחרת הם ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה, ויחד עם זאת לבקש ולדרוש שפה מכובדת, לא לוותר להם או לאלה המגיעים לאולפנים, לא להתפשר.

במציאות של מגיפה, משבר כלכלי וסגר טוב יהיה לזנוח את תרבות השקר, הישראבלוף, התככנות והפלגנות. במקום זה  לחשוב על נעמה, יוסי, רחל ואחרים אנשים עם שמות שזקוקים ליציבות שהתקנות והכללים אמורים להביא, ומתוך כך לגלות אחריות ובגרות.

הבחירה שלנו לסלוח כוללת התמודדות עם מטעני כעס, סטיגמות ועוד. כשנהיה מודעים לכך ונבין את המחיר שאנחנו משלמים ועד כמה הוא כבד, נוכל להשתחרר מאותם מטענים בדרך הסליחה. ביום יום זה לא קורה בגלל התפיסה שסליחה היא תהליך שיש בו כניעה וויתור. אבל ערבות, חיבור ואחריות אישית במצב הזה הם לא כניעה אלא האפשרות היחידה שלנו לבנייה. מתוך הבנה של פגעי החברה נוכל לרפא אותם. עלינו להבין שאם לא נמחל מעט על כבודנו עבור הזולת המצב של החברה הישראלית ילך וידרדר.

כאיש שמאל שכותב טור בעיתון המזוהה עם הימין הרשו לי שלא להפתיע - בימי הסליחות ולקראת הימים הנוראים, בעיני אחת הסליחות הגדולות שאנו כיהודים חייבים השנה היא לחברה הערבית בישראל.

במשך שנים הדירו עצמם האזרחים הערבים של המדינה מהמשחק הפוליטי בישראל. אחוז ההצבעה של הערבים היה הנמוך ביותר. זה לא נבע מחוסר מודעות פוליטית – אחרי הכל, בבחירות מקומיות ביישובים הערבים אחוזי ההצבעה היו דווקא מהגבוהים בארץ. לדעתי זה נבע מתחושה שהם לא באמת יכולים להשפיע, שהם בבחינת זרים במדינת ישראל.

בשנים האחרונות החלה מגמת השתלבות הולכת וגוברת של החברה הערבית בחיי המדינה. יותר ויותר ערבים משתלבים במגוון תפקידים במשק, באים באינטרקציה גוברת עם החברה היהודית על גווניה, וזה מוליד גם תחושת שייכות מתעצמת. לא תוכלו היום להיכנס לבית חולים ולא לפגוש אח/ות או רופא/ה ערבי, בערים רבות בארץ אפשר למצוא שכונות מעורבות, תקופת הקורונה הדגישה גם היא את שותפות הגורל בין כולנו, שהרי, בהגעה לבית החולים איש לא בודק לאום או צבע עור.

השילוב הגיע גם למגרש הפוליטי, וכאן הוא נתקל באתגר משמעותי. בשרשרת מערכות הבחירות האחרונות, הציבור הערבי הושיט יד לציבור הישראלי-יהודי, אבל נענה בכתף קרה בואכה סתירת לחי מצלצת. בבחירות אפריל 2019 ניתן היה לראות את ניצני מגמת ההשתלבות. הסיעות הערביות רצו בשני ראשים, עשרות אלפי מצביעות ומצביעים ערבים הצביעו לרשימת מר"צ, שמצידה הציגה בפעם הראשונה בתולדות ישראל רשימה שבה 40 אחוז מהמקומות הריאליים היו ערבים.

בשתי המערכות הבאות, ראשי הסיעות הערביות הבינו את המסר, התאחדו והפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. יתרה מזאת, הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה גם הציגה קו פרגמטי של השפעה והשתלבות, וכך חברי הסיעה המליצו על בני גנץ לראשות הממשלה, מה שאיפשר לו לקבל פעמיים את המנדט להרכבת ממשלה, דבר לא מובן מאליו כלל מבחינתם בהיותו רמטכ"ל לשעבר.

רבים ניסו לזקוף זאת ככתם שעומד לגנותו של גנץ. אולם, צריך לזכור שהמיעוט הערבי בישראל נמצא במקום לא פשוט. מצד אחד, מדובר באזרחי המדינה, שרוצים כמו כל אדם חיים של רווחה והצלחה במדינה בה הם חיים. מאידך, הם חלק מ"האחר" האולטימטיבי של האתוס הציוני – האומה הערבית, וספציפית בני העם הפלסטיני, שנמצא בלב הסכסוך על הארץ הזאת. אחיהם, ופעמים לא מעטות, בני משפחתם ממש, חיים תחת שליטה צבאית ישראלית ביהודה ושומרון. מסיבות אלה, הדרישות להזדהות חסרת פשרות של אזרחי המדינה הערבים עם האתוס היהודי-ציוני מתעלמת לחלוטין מהמצב המורכב בו הם נמצאים. ח"כ לשעבר עיסאווי פריג' הגדיר זאת כ"קרועים בין אבא לאמא", בין מדינתם לזהותם הלאומית.

הפתרון האידיאלי למשבר הקיומי הזה היה הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, שהיה מאפשר לאזרחי ישראל הערבים לרפא את הקרע הזהותי שלהם. עם זאת, גם בהיעדר הסכם כזה, ניתן להגיע להשתלבות משמעותית הרבה יותר של הציבור הערבי במרקם החיים הישראלי, ובראשו במערכת הפוליטית הישראלית.

זהו תהליך דומה לתהליך שעברה החברה החרדית החל משנות ה -80. גם היום, האתוס החרדי מתנגד נחרצות לציונות, כמרחיקה את הגאולה ומנוגדת לרצון ה'. יחד עם זאת, כאשר הפרגמטיזם החרדי פגש בשותף כמו מנחם בגין ז"ל שהציע להם שותפות בקואליציית המיעוטים שיצר, שהיא המפתח לשלטון הליכוד עד היום, הביאו את החרדים להשתלבות בפוליטיקה – ובשנים האחרונות בתקשורת, בכלכלה ובתחומים נוספים. זאת לצד שמירה על התנגדות מוצהרת לציונות, ותפיסה כי אנחנו עדיין במצב של גלות. לא בכדי, נציגי חב"ד, החסידות הפופולרית ביותר בקרב חילונים בישראל, לא מוכנים להכיר במונח "מדינת ישראל", ומשתמשים רק במונח "ארץ ישראל".

כניסת החרדים, שוללי הציונות, לליבת הפוליטיקה הישראלית לא רק שלא החלישה את המפעל הציוני, אלא אף חיזקה אותו. באותו אופן, גם כניסתם של נציגי הציבור הערבי בישראל למקום משפיע בפוליטיקה הישראלית, לא יפגע אלא רק יחזק את חוסנו ועוצמתו של המפעל הציוני. עלינו להיות מספיק בטוחים בעצמנו.

העובדה שלאחר הצעד האמיץ של עודה, גנץ לא ידע להיות כבגין בשעתו, להתגבר על הפער האידיאולוגי המובנה, ולבנות קואליציה שלכל הפחות נתמכת על ידי חברי כנסת ערבים, היתה סטירת לחי מצלצלת לרעיון ההשתלבות הערבית. העובדה שכולנו – כציבור ישראלי – עדיין לא יודעים לעכל לתוכנו מיעוט החי בתוכנו, מיעוט שרוצה לחיות חיים ראויים, בכבוד, תוך שמירה על זהותו וזכויותיו – היא ציון גנאי גם עבורנו. ראוי שנבקש מהם סליחה.

הכותב הוא מייסד החזית להגנת הדמוקרטיה ויו"ר הנהלת מרצ

חגי תשרי שיבואו עלינו לטובה והשנה החדשה שבפתח הם מתנה גדולה לעם היהודי תמיד, אבל השנה הם מקבלים משמעות נוספת. הזמן שלנו לעשיית חשבון נפש על החודשים הקשים שעברנו בתור חברה ועל הימים שיבואו.
הקורונה חידדה לנו כמה אנו חשובים האחד לשני, כמה העזרה לזולת והערבות ההדדית קריטיים בימים אלה, היא חידדה את הצורך שלנו לפעול בתור גוף אחד מאוחד ושלם. ובמקביל התקשורת שוטפת אותנו בדיווחים על מספרי החולים המאמירים ועל מחאות להחלפת השלטון, שמתערבבים בשיח קשה, אישי, פוגעני ומפולג, אולי זה הזמן לעצור, לחשוב, לנשום ולהתחיל את השנה החדשה ממקום יותר מפוייס. נדמה שיחד עם הבהירות והנחיצות בערבות הדדית הקורונה גם הציפה את המחלוקות שתמיד היו קיימות ונתנה להן ווליום גבוה. אולי כאן קיים הפער הגדול ביותר שלנו כחברה, הרי בסופו של יום, הדיון אם הזכות למחאה עולה על הזכות לתפילה, הוא דיון ישן על המתח שקיים בתוכנו בין היהדות לבין הישראליות.
בסופה של שנה מאתגרת זו, נצטרך להצליח להסיר את המסיכה ולהיכנס פנימה אל בין מחיצות הלב ולבקש סליחה ברמה רוחבית ולפחות בשעת הסליחה ניתן כבוד למבוגרים ונתחיל מהם: סליחה. סליחה דור ותיק שלנו שהבטחנו לכם בליל הסגר שבראש השנה כבר יהיה בסדר, חטאנו אמא ואבא, סבתא וסבא. אתם ביקשתם אל תשליכנו לעת זקנה ואנחנו השלכנו כל הנחיה והקפדה.
הסליחה איתכם אלפי חתנים וכלות שנאלצתם את יום חגכם לחגוג כשירושלים הרחק מראש שמחתכם, הרכנתם ראש וקיבלתם את הדין וביקום מקביל נפרצו השערים ונחגגו אירועים המוניים, שברו כוס ושברו את נהלים.
סליחה ממליוני מתפללים שאינם נמנים על מגזר כזה או אחר, "סתם" מליוני אנשים ונשים "מסורתיים" שמגיעים לבתי הכנסת אחת לשנה בראש השנה, מתחברים לקול השופר, נושאים עיניהם ליושב במרומים.
סליחה ילדי ישראל, אתם שהתרגשתם מילקוט מלא ציוד ותקווה, נאלצתם לראות את פני ההורים בכל בוקר וערב עסוקים במלחמת קיום רק בגלל שבחוץ יש כאלו שחשבו שהם גיבורים במגרש של הילדים ושם מותר להפר הנחיות ולהתקהל.
סליחה ומחילה משפחות השכול, מנענו מכם לבכות על קברי הבנים והבנות ואיפשרנו לאחרים ריקודים והוללות בהפגנות, אויר פתוח, מדינה דמוקרטית ועוד מילים יפות שהופכות את הגרון יבש, מחניק ומוצף דמעות.
סליחה ישראל, שתמיד תמיד אנחנו נושאים את רוח הערבות ההדדית ודווקא עכשיו נתנו לרוחות הקרב להפוך בנו כל חלקה טובה.
רגע לפני שסוגרים כאן את האור, תנו לסליחה להיכנס ולהתנחל בלבבות.
בטקס השלום המרגש וההיסטורי ביום שלישי על מדשאות הבית הלבן, נשא דברים ראש הממשלה בנימין נתניהו וציטט מדבריו של דוד המלך: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
שנזכה לשלום, לבריאות, לחמלה ולפיוס בתוכנו. שנה טובה.