העמותה המקומית שנעשתה לרשת חינוכית ארצית

כשהרב יגאל אריאל הגיע לגולן לפני חמישים שנה, הוא עוד כונה "הרמה הסורית". היה זה אזור שעתידו לוט בערפל, וסוגיית החזרתו במסגרת הסכמי שלום עדיין עמדה על הפרק. המתיישבים הדתיים, הוא מספר, האמינו שחשוב לתפוס את קו הגבול והקימו את יישוביהם בעומק השטח, ואילו החילונים התיישבו על הרכס הצופה אל הכינרת.

"טיילנו ברמה אחרי מלחמת ששת הימים, הגענו לנחל דליות וזה לקח יום שלם", מספר הרב אריאל. "לא הייתה כאן נפש חיה וגם כבישים לא היו. הרגשנו כאילו האדמה צועקת בעלבונה שיבואו להפריח אותה. אחרי מלחמת יום הכיפורים והסכמי ההפרדה, הגולן הפך למקום השקט ביותר בארץ שאפשר לטייל בו בלי חשש. הכול היה יפה כל כך. שמחנו מאוד ביישובים שהקמנו, אבל לאט לאט חדרה אלינו ההכרה שהחזית האמיתית אינה כאן אלא בתל־אביב, בלב הארץ. בשנות המאבק שלטה הסיסמה 'העם עם הגולן', אבל בשלב מסוים הבנו שהגיע הזמן שהגולן יהיה עם העם".

האמירה הפכה למעשה. בשנת 1983 הוקמה עמותת "רוח הגולן" ביוזמתו של הרב אריאל (76), אז רב היישוב נוב, והיא שמה לה למטרה להקים רשת של מוסדות חינוך בכל אזורי ההתיישבות בארץ. את השם "רוח הגולן" נתנו לה מייסדיה ובהם אברהם ליפשיץ, לשעבר ראש מִנהל החינוך הדתי וכיום מנהל החינוך והפדגוגיה בעמותה, השופט אשר קולה, היום סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, מוטי שקלאר שהיה מנכ"ל רשות השידור, והרב יהודה מאלי, מרצה לתנ"ך.

היום חולשת העמותה על 17 מוסדות הפזורים ברחבי הארץ אבל ראשיתה הייתה מִצְער. תחילה הקימו המייסדים את מדרשת הגולן ליהדות וציונות, ואחריה את הישיבה התיכונית וחטיבת הביניים בחיספין, עם מחזור של חמישה תלמידים בכיתה ז'. הרב אריאל שימש ראש ישיבה.

"הישיבה לא נועדה רק לתושבי הגולן אלא לתלמידים מכל הארץ", הוא אומר לנו. "אין לנו כאן ציבור מספיק גדול שמצדיק הקמת מוסדות בהיקף נרחב. אבל באותה תקופה הרמ"ים בישיבות התיכוניות – נחלים, המדרשייה ועוד – היו חרדים, ואנחנו רצינו להקים ישיבה ברוח אחרת, ציונית. בהמשך החלו לקום ישיבות רבות אחרות ברוח הזאת. המדרשה הפכה להיות המנוף הכלכלי ומוקד להפצת המסר של הגולן לכל מקום".

הרב יגאל אריאל, ראש המוסדות: "בגולן יש סוג של טוהר, ראשוניות, חיבור לאדמה, לארץ, למדינה ולשורשים – כתורת חיים, לא כתיאוריה. מי שבא לגולן חש בכך מיד"

ואחרי שהחלו לומר "כי מהגולן תצא תורה", הגיע הזמן לברר למה דווקא מכאן.
"הגולן בהחלט יכול להיות זה שנושא את המסר", מסביר הרב אריאל. "בגולן יש סוג של טוהר, ראשוניות, חיבור לאדמה, לארץ, למדינה ולשורשים – כתורת חיים, לא כתיאוריה אלא כמעשה. מי שבא לגולן חש בכך מיד. זה דגם התורה שאנחנו נושאים כאן. בהתיישבות הוותיקה הרבנים הגיעו אחרי שכבר קמה ההתיישבות, ואילו כאן חשבנו שהתורה צריכה להיות מחוברת לעצם הקמת היישובים. זו לא רק סימבוליקה. כשחיפשנו ראש ישיבה לישיבת הגולן שאלתי את אחד המועמדים לדעתו על הגולן. הוא ענה: 'בשביל תורה יוצאים גם לחוץ לארץ'. אמרתי לעצמי שיהודי כזה לא יכול להיות ראש ישיבה בגולן. הוא לא מבין את המשמעות של השהייה שלנו פה ובוודאי לא יכול להוביל אותה".

לא לדתיים בלבד

"יש בגולן רוח מיוחדת", אומר לנו גם גבריאל (גבי) חמו (58), מנכ"ל העמותה. "זו לא רק מליצה. האוויר והאווירה בגולן יוצרים אנרגיות טובות. תושבי הגולן הם אנשי התיישבות אידיאליסטים שאיכפת להם מהמדינה, שמעוניינים לתת מכוחם וממרצם לטובת אחרים. זה נשמע פומפוזי אבל זו האמת. אנשים רבים אומרים לי שכאשר הם עוברים את צמח ומתחילים לטפס לגולן, הם כבר מרגישים טוב יותר בנשמה. משתלט עליהם מין רוגע, והלחץ העירוני יורד מעל כתפיהם. אולי זה משהו בנוף הפראי, במרחבים, במזג האוויר. אני לא יודע להסביר".

בעצם אתם פוטרים את המדינה מלמלא את תפקידה לספק חינוך לאזרחיה.
"המדינה אינה מקימה מוסדות חינוך, רק עמותות עושות זאת", אומר חמו. "אנחנו נכנסים לכל יוזמה שיש בה חשיבות לאומית וחברתית, שבה היתרון שלנו על פני אחרים יכול לבוא לידי ביטוי. אין לנו עניין לדאוג רק לילדים שלנו ברמת הגולן אלא לכל ילדי ישראל. אנחנו מקבלים ילדים מכל הארץ".

רק דתיים?
"מסגרת המוסדות היא דתית, אבל לא כל התלמידים דתיים. בנינו מכללה להנדסאים לאוכלוסיית פריפריה, גאוגרפית וחברתית, ולא כולם שם דתיים. גם לא כל הבנות בכפר הנוער שלנו ביונתן הן דתיות. יש פרויקט חמש־שנתי שמשותף לנו ולמשרד הביטחון, בשם 'ברקאי', והוא מיועד לחרדים. בשנה הראשונה הם לומדים במכינה – משלימים לימודי ליבה ומסיימים 14 יחידות בגרות, עיונית ומעשית, שלוש יחידות מתמטיקה, אנגלית והנדסה. בשנתיים הבאות הם לומדים להיות הנדסאים ומתגייסים לשירות של שנתיים נוספות. כיום לומדים בפרויקט כ־150 חניכים. הביקוש רב, כ־400 מדי שנה, והוא רק הולך וגדל".

כעת מתוכננת בנייתה של קריית חינוך בביה"ס להנדסאים מול מדרשת הגולן, ובתוכה קמפוס לחרדים. במכללה לומדים גם 180 חניכים מהפריפריה, יוצאי אתיופיה ובוגרי כפרי נוער. "הרעיון הוא לטפל באוכלוסיות שיש להן יכולות, אבל נתוני הקב"א והדפ"ר (מדדי המיון הראשוני למועמדים לשירות צבאי, מ"ט) כה נמוכים שהם נשלחים מיד להיות נהגים או טבחים וכדומה. לנו יש עניין לדחות את הגיוס שלהם בשנתיים, ורק אחרי שהם משלימים לימודי הנדסאים הם נשלחים לשירות של שלוש שנים בחיל האוויר. ההסכם שלנו עם חיל האוויר הוא שכל מי שמסיים מתגייס למערך הטכני כהנדסאי, בכל היחידות. החבר'ה האלה מבוקשים, הם יודעים ללמוד ואין נשירה כלל".

בהמשך פעילותה הקימה "רוח הגולן" מוסדות ייחודיים כמו חברות נוער ברמת־מגשימים וביונתן. "בשנת 1998 בנינו ארבעה מוסדות חינוך שנותנים ביטוי לילדים עם צרכים מיוחדים", מפרט חמו. "המוסדות באלוני־הבשן לבנים ובנוב לבנות, נועדו לתת פתרונות לילדים עם בעיות קשב וריכוז ולאו דווקא לאוכלוסיות חלשות. הרעיון והמדיניות הם לתת ביטוי לשכבות אוכלוסייה שונות, לא רק לאולפנות ולישיבות. המסגרות הוקמו אמנם למטרות חינוך אך גם מתוך רצון לחזק את ההתיישבות בגולן, ולכן הם נמצאים דווקא ביישובים מעוטי אוכלוסייה. חשבנו שכך נעזור בקליטה, שכן לכל מוסד יש מספר לא קטן של עובדים. כך למשל, בכפר הנוער הטיפולי ביונתן עובדים 70 איש. חיספין, שבה היו יותר מ־150 יחידות דיור ריקות, צמחה וגדלה והיום מחצית מתושבי היישוב עובדים בעמותה".

גבי חמו, מנכ"ל רוח הגולן: "חוץ מהמועסקים ישירות יש ספקים, אנשי תחזוקה ונותני שירותים. כך שנוסף על התרומה החינוכית, יש כאן עוגן משמעותי לתעסוקה בגולן"

המוסדות השונים נמצאים בבעלות העמותה, והיא משלמת את שכרם של 650 העובדים והמורים. "זה המפעל הגדול ביותר באזור", אומר חמו. "חוץ מהמועסקים ישירות יש ספקים, אנשי תחזוקה ונותני שירותים שמתפרנסים ממוסדות העמותה, כך שנוסף על התרומה החינוכית יש כאן עוגן משמעותי לתעסוקה בגולן". העמותה מנהלת את המשא ומתן עם היישובים וחולשת על הצדדים החינוכיים והכספיים, והיא עושה זאת בתקציב לא גדול העומד על 140 מיליון שקל, רובו ממשרדי ממשלה וחלקו מתרומות.

בדרך כלל מנכ"לי עמותות אוהבים להתלונן שהתקציב אינו מספק וכי המפעל שלהם מקופח בהשוואה למגזרים אחרים, אך בשיחה עם חמו הקול הזה לא נשמע. "זה מספיק, אנחנו מסתדרים. אנחנו לא עומדים בתור לקבל כספים קואליציוניים. אין לנו צורך בזה. המוסדות שלנו הם פורמליים ומתוקצבים מראש. בדרך כלל אין לנו בעיה ואנו מקבלים מה שמגיע לנו". צדק מי שאמר לי מראש שחמו הוא אדם שהצניעות מאפיינת אותו.

טוריה היא הריטלין החדש

בראש מנהל החינוך והפדגוגיה של העמותה עומד אברהם ליפשיץ, עד לא מכבר ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך (החמ"ד). הוא עוסק בהקמת מוסדות חדשים, ליווי מנהלים, השתלמויות וסדנאות. חמו מספר כי הצליח להחזיר את ליפשיץ לגולן, אך זה היה כרוך במאמץ רב. "הוא אדם נמרץ ובעל חשיבה אסטרטגית רחבה, ואנו שמחים שהוא איתנו".

עם מפעלי העמותה נמנים גם שבעה מוסדות "רגבים" – בתי ספר חקלאיים ברמה גבוהה שתלמידיהם מקדישים את רוב שעות הלימודים לעבודה בחקלאות.

אם היית צריך לבחור מבין 17 המוסדות שלכם את "גולת הכותרת" של הפעילות, במה היית בוחר?

"קשה לומר", משיב חמו, ובכל זאת נוקב בשמו של  פרויקט רגבים, "שנועד להחדיר את ערך ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל ואת החיבור לאדמה. המוטו שלהם הוא כמו שכתב אורי צבי גרינברג: 'שמיום ששבו לאדמה הפכו לקרובים יותר לשמיים'. הרעיון הוא שהעבודה החקלאית היא הריטלין החדש לילדי ה'היפר'. במקום כדורים ניתן להם טורייה. מדובר בחבר'ה מצוינים. בית הספר בטירת־צבי נבחר למוסד מצטיין. הם עובדים מ־7:00 עד 12:00 בחקלאות, ואחר הצהריים לומדים כמה שעות לבגרויות, ומשלימים בגרות מלאה בהצטיינות. המרחבים הלימודיים החדשים מוכיחים את עצמם, זה עושה טוב לנשמה ולנפש. תלמידי רגבים מתחנכים לאחריות ורצינות".

ואז הם רואים בטלוויזיה שחקלאים מיואשים משליכים עגבניות בצמתים וזועקים שאין עתיד לחקלאות בישראל. מה זה עושה לחינוך החקלאי שלהם?

"אנחנו עובדים בשטח. בכל יום יוצאים 500 בני נוער לעבוד בשדה, והחלטות של שר כלשהו שהיום פה ומחר יבוא מישהו במקומו – אני לא מאמין שישפיעו על החקלאות. יש עתיד לחקלאות. היישובים החקלאיים ברמת הגולן מתפרנסים יפה, ואני אומר לך את זה גם בתור יו"ר עסקי של רמת־מגשימים. יש לנו תוצאות חקלאיות מדהימות. אנחנו מגדלים לולים ורפת לחלב ובקר לבשר, יש לנו מטעים סובטרופיים – מנגו, ליצ'י ואבוקדו. בדרום רמת הגולן יש גידולי שדה וכרמים, בצפון דובדבנים, נקטרינות, אגסים, משמש. הכול לשווקים בארץ. ואל תשכח שאנחנו גם הבעלים של מלון כינר, שאני יו"ר ההנהלה שלו".

חמו רואה במוסד איילת השחר מוסד ייחודי. מדובר בכפר נוער לבנות מכיתה ט' עד י"ב, הזקוקות למסגרת שתעניק להן יחס אישי רגשי מיוחד. כיום יש שם 95 בנות, והצוות עושה עבודת קודש מרשימה. גם הם זכו בפרס הצטיינות, הוא אומר.

עוד ועוד מוסדות פונים לעמותה בבקשה שתקבל על עצמה את ניהולם, והיא נדרשת לבחור בפינצטה. השנה פרשה העמותה את חסותה על בית ספר בקעת כינרות ועל אולפנת נוב לבנות. אבי רואה, יו"ר מועצת יש"ע בעבר, ביקש מרוח הגולן להקים עוד מוסד בשרשרת "רגבים" ביישוב מצפה־דני שבבנימין – ונענה אף הוא בחיוב.

"אנחנו נושאים עיניים לעתיד, לפתח את מוסדות החינוך של רגבים ולפתוח בכל שנה עוד שניים־שלושה", מספר חמו. "בימים אלה אנו מקימים בחיספין, עם קק"ל ועם רשת 'אופן ואלי' מיסודו של נשיא אלביט לשעבר יוסי אקרמן, מרכז חדשנות ויזמות להייטק בשטח 1,000 מ"ר. נביא מנטורים וניתן את כל מה שצריך מבחינה לוגיסטית כדי שילדים יוכלו לשבת ולפתח. מכאן יצמח ממציא המובילאיי הבא".

ישיבה מחוברת לסביבה

בשנים האחרונות נכנסה העמותה לניהול ישיבת "אורות שאול" בתל־אביב, שהיא למעשה המשך של ישיבת פתח־תקווה בראשות הרב יובל שרלו והרב דוד סתיו. היה זה אחרי שרשת אמי"ת החליטה להתמקד בחינוך תיכוני בלבד. "ביקשו מאיתנו להיכנס לתמונה, ואני התניתי זאת בכך שהישיבה תעבור ממזכרת־בתיה לשכונת שפירא בתל־אביב", מספר חמו. "רצינו שתהיה לה חשיבות חברתית ולא רק תורנית, כי חשוב לנו שיוקמו ישיבות קהילתיות שיהיו מעורבות עם הסביבה שבה הן נמצאות. הגרעין התורני בשכונה כמעט התפרק, משפחות רבות עזבו בגלל השתלטות העובדים הזרים האריתריאים והסודנים, וכעת יש תנועה של 'כוללניקים' שהפיחו רוח חיים בשכונה. בישיבה לומדים כעת 170 תלמידים, והשנה נרשמו עוד 80 לשיעור א'".

הקריירה החינוכית המרשימה של חמו כוללת הקמת מוסדות חינוך בעיקר לנוער נושר, כמו המוסד באלון־מורה וההוסטל בטבריה. גם מפעילות ציבורית הוא לא משך את ידו, ובין היתר שימש סגן ראש מועצת הגולן. כבר 35 שנה הוא מתגורר ברמת־מגשימים, שם החל כחקלאי ועבד בענפי הבקר, הלול וגידולי השדה. הוא נולד בתל־אביב ובמהלך חזרתו בתשובה למד במכון מאיר בירושלים. היום הוא אב לשישה.

הכול בעבודה שלך הולך חלק, או שיש גם תסכולים?
"אין לי תסכולים. יש אתגרים – אני לא קורא להם קשיים – אבל אנחנו מנצחים אותם. למשל אם פעם היה שר חקלאות שתמך ברגבים, היום התמיכה לא בטוחה. חילופי השלטון התכופים הם בעייתיים. עד שאתה מסכם עם מנכ"ל משרד החינוך על הקמת מוסד של רגבים, בא מנכ"ל אחר שאותו זה לא מעניין. כך גם במשרד החינוך – עד שיש לשר מדיניות והוא מסכם אותה עם אנשיו, הוא מתחלף והולך למקום אחר. מסובך מאוד לתכנן כך לטווח הארוך. זה אתגר גדול לא רק לנו אלא לכל מערכת ציבורית חינוכית שניזונה ממשרדי הממשלה. בסוף תמיד יש פקידות ובירוקרטיה.

"הקמה של מוסד חינוך היא אתגר מסובך מאוד. אתה לא יכול לפתוח מוסד בלי שיש לך כל האישורים והרישיונות, ומצד שני כל עוד אין לך תלמידים ומוסד אתה לא יכול אפילו להגיש בקשה. זה המלכוד, אבל בסוף מסתדרים איכשהו. למדתי שאם אתה עושה משהו טוב, גם הפקידים וגם משרדי הממשלה השונים נוכחים להכיר בתרומה החשובה ומצטרפים ליוזמה. המדינה אינה יוזמת אלא משמשת רגולטור בלבד. במקרה הטוב היא לא מפריעה".