תלמידיהם של הרב אהוד ועירית (שמות בדויים עקב חובת חיסיון) בכיתות י"ב של "ישיבת אמית בלבב שלם" ו"מדרשיית אמית קמה בירוחם", יסיימו בעוד פחות משלושה חודשים את לימודי התיכון שלהם. קשה להעריך אלו תכנים הם יזכרו בעוד מספר שנים מהשיעורים ששמעו בכיתה ממחנכיהם, אבל אפשר להניח שאת הדוגמא האישית שקיבלו מהם, לא ישכחו במהרה.
בני הזוג מגדלים קרוב לחמש שנים, בנוסף לארבעת ילדיהם הביולוגיים, שני ילדי אומנה – אח ואחות. בשנה שעברה הרב אהוד תרם כליה באמצעות "מתנת חיים" לאישה שאינו מכיר. עירית עברה גם היא תהליך לתרומת כליה, אך נפסלה לתרום באחד השלבים האחרונים. בקיץ האחרון, חודשים ספורים לאחר תרומת הכליה, נוסף למשפחה ילד אומנה שלישי, אחיהם הקטן של שני הראשונים.
את הרב אהוד ועירית אני מכיר מקרוב. הם חברים טובים, מודל לחיקוי, וגם שכנים למעלה מעשרים שנה, בשלוש שכונות שונות בהן נדדנו בירוחם. את ביתנו הנוכחי בנינו יחד, עם קיר משותף, ללא הפרדה בין החצרות. כשהעורך ביקש ממני לראיין אותם לגיליון הנוכחי, אני שמחתי אבל הם היססו. לא נוח להם עם החשיפה. הסכמתם בסופו של דבר נבעה רק מרצונם לעודד אחרים לעשות מעשים טובים. זמן קצר לפני פטירתו של הרב ישעיהו הבר, יו"ר עמותת "מתנת חיים", הוא ביקש מהרב אהוד שיתראיין לעלון של העמותה ויספר על תרומת הכליה שלו. "הוא הסביר לי שהחשיפה מעודדת אחרים לתרום. אחרי שהוא נפטר הרגשתי שזו הייתה מעין צוואה שלו, ולכן הסכמתי".
הרעיון לקחת ילדי אומנה נולד אצל עירית תוך כדי סדנה שהכינה לתלמידות שלה. "תמיד היה לי חלום לאמץ ילד", היא מספרת, "לפני כשבע שנים, כשהנושא השנתי של משרד החינוך היה 'האחר הוא אני', חיפשתי סרטונים לסדנה שהכנתי לקראת עבודות חקר של התלמידות בנושא, ואחד הסרטונים עסק באומנה. צפיתי בו יחד עם הבת שלנו, ואמרתי לה – 'בואי נאמץ ילד'. היא מיד התלהבה, וכששאלתי את אהוד הוא לא התנגד". יום למחרת עירית כבר חיפשה עמותות שמלוות משפחות אומנה והגיעה למכון סאמיט, המלווה ומייעץ למשפחות אומנה באזור ירושלים והדרום. הרב אהוד ועירית החלו בתהליך ארוך של מספר חודשים, שכלל מילוי טפסים, מפגשים, בדיקות של המשפחה והסברים, ולבסוף קיבלו את האישור המיוחל שלפיו הם ראויים לצרף ילדי אומנה למשפחתם. המחשבה הראשונית הייתה על ילד אחד, אבל ההצעות שהגיעו לפתחם היו על שני ילדים. "כבר לאחר כחודש הציעו לנו שני אחים, אבל הם היו קרובים מדי בגילם לבן הצעיר שלנו שהיה אז בן שמונה. בפעם השנייה הציעו לנו תינוקת בת שנה וילד בן ארבע וחצי ונתנו לנו כמה ימים לחשוב. מכיוון שכבר חיכינו הרבה זמן והרגשנו בשלים, חזרנו אליהם אחרי רבע שעה עם תשובה חיובית".
צילום: יונתן זינדל פלאש 90
משבר קטן וזה חולף
הילדים, שגם שמם כמובן לא יוזכר מטעמי חיסיון, הצטרפו למשפחה שבוע לפני סוף שנת הלימודים. באותו שבוע נסעו בני הזוג ארבעה ימים ברצף כדי להכיר את הילדים ששהו באופן זמני אצל משפחה באריאל. "זה היה בשבוע של חלוקת תעודות סוף שנה", מספר הרב אהוד, "בכיתה שלי באותה שנה לא הצלחתי לקיים שיחות אישיות כפי שאני רגיל לעשות, לקראת חלוקת התעודות. כפיצוי, המשכתי עם אותם תלמידים כמחנך במשך ארבע שנים". כדי שהילדים ייקלטו היטב, עירית החליטה לקחת שנת שבתון. "למרות שהודעתי על כך רק בסוף השנה, המנהלת שלי אישרה לי מיד שבתון. כך יכולתי להתפנות לכל הטיפולים שנדרשו עבור הילדים בפיזיותרפיה, קלינאות תקשורת ועוד. ילדים שהוצאו מהבית הם במקרים רבים ילדים שעברו טראומה. חלקם סובלים מעיכוב התפתחותי ודורשים הרבה התפנות".
איך הגיבו האחים? הם מן הסתם משלמים מחיר.
עירית: "כולם שמחו ורצו שהם יהיו אתם בחדר. הגדולים הבינו שזה מעשה חסד חשוב. הבן הקטן שמח לקבל אחות קטנה ולא להיות יותר הכי קטן בבית. אחרי חודשיים היה לו משבר, כשפתאום הבין שתפסו את המקום שלו – אבל זה עבר. אני מניחה שהם משלמים מחיר מסוים. אחד מהם למשל אמר שהוא לא מביא חברים לשבת בחצר של הבית, כי הקטנים צועקים".
כאמור, לפני פחות משנה נוסף עוד ילד אומנה למשפחה, אבל עוד קודם לכן, רגע לפני פרוץ הקורונה, תרם הרב אהוד כליה. את ההשראה הראשונית למעשה הוא קיבל לפני מספר שנים מהעלון שעמותת "מתנת חיים" מוציאה לאור פעמיים בשנה, ובו מופיעים סיפוריהם של תורמים. השראה נוספת קיבל מחברו, מנהל ברשת אמית, שלמד אתו יחד בישיבה התיכונית נתיב מאיר ולאחר מכן במחזור השני של ישיבת ההסדר בירוחם. "בגלל תהליך האומנה התעכבתי עם זה קצת, אבל לפני כשנה וחצי הרגשנו שהעניינים התייצבו והחלטתי שאני רוצה להתחיל את התהליך. כשסיפרתי לעירית, תגובתה הייתה שגם היא רוצה. החלטנו שכדי לא לפגוע בילדים לא נתרום באותו זמן אלא בהפרש של מספר חודשים. עדכנו את ראשי המוסדות שבהם אנו מלמדים ואת רכזי המערכת, והם מאוד פרגנו והציעו כל עזרה שנדרש לה. הם אמרו – 'תנו גם לנו להיות שותפים במצווה'".
הרב אהוד ועירית החלו יחד את תהליך בדיקות ההתאמה לתרומה, שהתקיימו בבית החולים בלינסון. לקראת השלב האחרון עירית התבשרה שהיא נפסלה לתרומה. "הסבירו לי שהייתה התלבטות והוחלט בסוף שלא לאפשר כי יש חשש שבגלל מבנה הכליה שלי היא לא תיקלט אצל מי שאתרום לו. קיבלתי את זה ברוח טובה כי נכנסנו לתהליך בראש פתוח", היא מספרת. הרב אהוד היה אמור לתרום את הכליה שלו לחולה בן שישים מנתניה, אך בשלב מסוים התבקש לתרום לחולה צעירה יותר שבמשך זמן רב לא נמצא לה תורם מתאים. הוא עבר שוב בדיקות התאמה, ונמצא מתאים. את העיתוי לתרומה תיאם עם לו"ז שנת הלימודים. "ביקשתי לקיים את התרומה אחרי שאסיים מסע משמעותי של חמישה ימים שאנחנו מקיימים מדי שנה עם כיתות י"א. תכננתי זאת כך שהחודש שבו אעדר מהכיתה בעקבות התרומה יהיה חודש אדר, שבו ממילא לא לומדים הרבה, כדי שהתלמידים שלי ייפגעו כמה שפחות. חילקנו תעודות מחצית ביום חמישי וקבענו את התרומה ליום ראשון שלאחריו. תכננתי להודיע לתלמידים פנים אל פנים, אבל בסוף זה לא יצא. ערב לפני התרומה, במוצאי שבת, שלחתי לתלמידים והוריהם סרטון שהכנתי, והם הגיבו בהתרגשות".
שבוע וחצי לפני תרומת הכליה, בעיצומן של ההכנות לתהליך המורכב, נודע לרב אהוד ועירית שהאח הקטן שנולד לשני ילדי האומנה שברשותם, הוצא מהוריו על ידי שירותי הרווחה, וממתין גם הוא למשפחת אומנה. המחשבה הראשונית לצרף גם אותו למשפחתם עלתה אצלם כבר בקיץ לפני כן, כששמעו שהאם עומדת ללדת ילד נוסף. "זה העסיק אותנו. חשבנו שאם הוציאו מהמשפחה את שני הילדים שנמצאים אצלנו, אולי יוציאו גם את הילד שעתיד להיוולד. אמרנו לאנשי מכון סאמיט שאם במקרה יוציאו אותו מיד לאחר הלידה, יש סיכוי שניקח אותו. לאחר שהוא נולד, שירותי הרווחה החליטו לתת להורים הזדמנות לגדל אותו. זה קצת טלטל את הילדים אצלנו. כל הזמן אומרים להם שההורים לא יכולים לגדל אותם, ופתאום נולד אח שכן אפשר לגדל אותו". התינוק הוצא לבסוף מהוריו בגיל שמונה חודשים, כאמור, ימים ספורים לפני תרומת הכליה של הרב אהוד. "במכון סאמיט שידרו לנו בהתחלה שלא רלוונטי שניקח גם אותו, ושנרפה מהרעיון. הם התלבטו אפילו אם לאסור עלינו לקחת אותו. בסופו של דבר לא הייתה להם עמדה מקצועית ברורה בעד או נגד, כי לא היה להם תקדים של משפחה שצרפה אח שלישי אחרי שכבר היו להם שניים", מספרים בני הזוג.
עירית: "חיפשתי סרטונים לסדנה שהכנתי לתלמידות, ואחד הסרטונים עסק באומנה. צפיתי בו יחד עם הבת שלנו, ואמרתי לה – 'בואי נאמץ ילד'. היא מיד התלהבה, ואהוד
לא התנגד"
הרב אהוד: "ילדי האומנה וגם תרומת הכליה גורמים לך להודות על כל הטוב שיש לך בחיים, אפילו על הדברים הקטנים. ככל שאתה נפגש יותר עם החוסר, אתה לומד להעריך את מה שיש לך"
עירית: "התחנכו לכך שלעשות מעשים טובים זו אפשרות, אבל מאז שלקחנו את ילדי האומנה התחלנו להרגיש שזו מחויבות, ושאם טוב לנו אנחנו חייבים לעשות טוב לאחרים"
בינתיים פרצה הקורונה, והדיונים בבית המשפט על עתידו של התינוק הוקפאו למשך מספר שבועות. כשהדיונים התחדשו, הבינו במשפחה שאם יבקשו, התינוק יצטרף למשפחתם. והם ביקשו. "היו הרבה שיקולים", משתפת עירית. "שאלנו את עצמנו האם זה יהיה טוב לשני האחים שלו שנמצאים אצלנו, האם זה יהיה טוב עבורו, וגם האם יש לנו כוחות לגדל ילד נוסף. לגורמי המקצוע לא היו תשובות חד משמעיות לגבי השאלות הראשונות, ובנוגע אלינו הרגשנו שיש לנו את הכוחות".
אחרי שני ילדי אומנה ותרומת כליה, לא עברה לכם בראש המחשבה שאולי עשיתם מספיק?
עירית: "אחד הדברים שהתחדדו לנו מאז שנכנסו לתהליך האומנה הוא היחס לחסד ועשיית מעשים טובים. התחנכו לכך שלעשות מעשים טובים זו אפשרות, אבל מאז שלקחנו את ילדי האומנה התחלנו להרגיש שזו מחויבות, ושאם טוב לנו אנחנו חייבים לעשות טוב לאחרים. כשאתה רואה את הכאב של הילדים הללו מול העיניים ומבין כמה לך טוב, אתה מפנים שלעשות טוב זו לא רק אופציה אלא יותר מכך. כמובן שלא צריכים דווקא לתרום כליה או לקחת ילד אומנה. אנחנו מבינים שזה נחשב 'אקסטרים' וגם לא מתאים לכל אחד. מספיק שאנשים ישתדלו להיות אנשים יותר טובים. יש הרבה דרכים לעשות טוב בכל מקום שנמצאים בו".
הרב אהוד: "באחד המסעות שלי עם התלמידים לפולין, אחרי ביקור בתאי הגזים של מיידנק, אמר לי אחד התלמידים: 'אף פעם לא הערכתי כל כך אוויר'. ילדי האומנה וגם תרומת הכליה גורמים לך להודות על כל הטוב שיש לך בחיים, אפילו על הדברים הקטנים. העובדה שגדלתי במשפחה שבה אהבו אותי ושלחו אותי לחינוך טוב נתפסת תמיד כמובנת מאליה, ופתאום אתה מבין שגם זה לא מובן מאליו. ככל שאתה נפגש יותר עם החוסר אתה לומד להעריך את מה שיש לך. עד לפני שנתיים לא ידעתי מה בדיוק הכליה עושה בגוף שלנו, מה זה אי ספיקת כליות ומה עושים בדיאליזה. אחרי התרומה, פתאום אתה מבין שהעובדה שהגוף שלך מסנן את כל החומרים בצורה נורמלית היא פלא עצום ולא מובן מאליו. אם הקב"ה זיכה אותנו בטוב, זה יוצר איזו שהיא מחויבות. סבתי בת ה־96, היא ניצולת אושוויץ. ביום ההולדת ה־80 שלה היא אמרה לנו שלושה דברים: תהיו אנשים טובים, תאהבו כל אדם, ואל תעשו רע".
השראה – גם אם בלי כוונה
וכך, בקיץ האחרון, הצטרף למשפחה תינוק נוסף. ביום־יום רוב ילדיהם הביולוגיים של הרב אהוד ועירית אינם נמצאים בבית. בנם הבכור משרת בצה"ל, הבת בשירות לאומי, ובן נוסף לומד בישיבת "בלבב שלם" שבה מלמד אביו. בשנה הבאה גם הבן הצעיר ילמד בישיבה. כבר היום, מי שנכנס לביתם בשעת ארוחת הערב, מוצא אותם יושבים לשולחן עם משפחה כמעט חדשה.
באופן טבעי, האומנה מקרינה גם מחוץ לבית, על תלמידיהם ותלמידותיהם. "לא לקחתי ילדי אומנה כדי שהתלמידים שלי יתחנכו לחסד, אבל ברור לי שזה משפיע עליהם", אומר הרב אהוד. "אני לא אוהב מילים גדולות כמו השראה, אבל בסופו של דבר, בשבתות ישיבה למשל, המשפחה שלנו באה לישיבה והתלמידים באים אלינו הביתה לעונג שבת ורואים את הילדים. אנחנו גם אנשים שמשתפים את התלמידים בסיפורים, תוך שמירה על הפרטיות של הילדים, אז בסך הכל התלמידים שלנו נחשפים לאתגר".
"התלמידים שלנו יודעים שאנחנו מעריכים את מי שעושה טוב ומעודדים עשייה כזו", מוסיפה עירית. "בקורונה ראיתי שתלמידות שניצלו את הזמן כדי לעשות דברים טובים עברו את התקופה יותר טוב ולכן גם מאוד עודדתי את זה. אני גם משתמשת לפעמים בסיפור האומנה כדי לתת פרופורציות לתלמידות שמקטרות על דברים קטנים. גם לי האומנה העניקה פרופורציות. כיום, האתגרים שלי בעבודה נראים לי קלים מאוד לעומת ההתמודדויות בבית".
שני המוסדות בהם מלמדים בני הזוג חרתו על דגלן עשייה חברתית. לפני שנתיים, כשהרב אהוד חינך כיתה י', החליטו הוא ומחנך הכיתה השנייה לנסוע עם תלמידיהם מדי יום חמישי להתנדבות בכפר השיקומי נחלת ערן־עדי נגב, הסמוך לאופקים. "זה היה קצת משוגע כי מדובר בשעה נסיעה מירוחם להתנדבות לא ארוכה, אבל זה היה עדיף בעינינו על התנדבות חד־פעמית. לא חייבנו את התלמידים לבוא, אבל יותר מחצי מחזור הגיע, כולל תלמיד שמתגורר באילת שהנסיעה להתנדבות גרמה לו לחזור הביתה רק בתשע בערב. היו תלמידים שנרתעו בהתחלה ולא רצו להיכנס לכיתות בכפר, והיו גם הורים שחששו, אבל בסוף השנה רבים מהם אמרו שזה היה אחד הדברים הכי משמעותיים עבורם באותה שנה". שנה לאחר מכן, כשהתלמידים היו בכיתה י"א, יזמו הרב אהוד ושותפו פרויקט התנדבות בשם "פנק חייל". בימי שישי של שבתות ישיבה התלמידים אספו מוצרי מזון לחיילים המשרתים בבסיס הצבאי הסמוך לירוחם. בתקופת הקורונה, התלמידים סייעו למחלקת הרווחה של ירוחם בחלוקת מצרכים לקשישים ולמבודדים. בין הסגר הראשון לשני התגייסו תלמידי הישיבה לבניית פינות זולה עבור ילדי מועדוניות רווחה בישוב. "היינו צריכים כאלפיים שקלים לצורך בניית הפינות הללו. כתבתי על כך בקבוצת הווטסאפ של ההורים, ובתוך שעה גויס סכום גבוה יותר, שהספיק גם לרכישת משחקים עבור ילדי המועדוניות".
גם תלמידותיה של עירית במדרשיית קמה מגויסות לעשייה חברתית. "בשונה מהישיבה אנחנו לא תיכון עם פנימייה, אבל הבנות מתנדבות הרבה. הן אופות עוגות ועוגיות ושולחות לחיילים, היו שותפות לחלוקת מצרכים למבודדים בקורונה, ואחת הכיתות אצלנו ארגנה בת מצווה לילדה ממשפחה שמטופלת ברווחה. אני מרגישה שההתנדבות 'מרימה' את הבנות. העיסוק בעשייה חברתית עוזר גם לתלמידים עם קשיים רגשיים. הוא גורם להם לעסוק פחות בעצמם, ובקשיים שלהם. יש לי תלמידה שהייתה במצב נפשי מאתגר ומיד כשהתחילה להתנדב, החלה גם לפרוח. זה עשה לה רק טוב".
הכתבה נעשתה בשיתוף רשת אמית
