מלחמת "חרבות ברזל" נחתה על כולנו כרעם ביום בהיר. בין הראשונים לשלם את המחיר היו הסטודנטים בישראל, שבמקום לחבוש את ספסל הלימודים נקראו בצו 8 לשרת את המדינה. בחלק ממוסדות הלימוד הוחלט לפתוח את שנת הלימודים האקדמית כבר בנובמבר או בדצמבר, אבל הנהלת SCE, בהחלטה ערכית ותקדימית, דחתה את פתיחת השנה ל־21 בינואר, כדי לצמצם את הפגיעה במשרתי המילואים. המכללה גם הציעה מעטפת רחבה למשרתי ומשרתות המילואים, שכללה סיוע לימודי ורגשי והטבות אקדמיות וכלכליות.
רקטור ומייסד SCE, פרופ' יהודה חדד, מספר כי כ־30% מהסטודנטים וחברי הסגל האקדמי של המכללה נקראו למילואים. "זהו מקור גאווה עבורנו", הוא אומר, "וחובתנו המוסרית היא להבטיח תנאי פתיחה שווים לכלל הסטודנטים ולסייע לאלה שמחרפים נפשם ונושאים בנטל. אנו מצדיעים לסטודנטיות ולסטודנטים שלנו, הגיבורות והגיבורים, שניצבים בחזית הלחימה, ומייחלים לשובם במהרה".
שוחחנו עם כמה סטודנטים, שסיפרו לנו על הלחימה בעזה, על האתגרים, הרגעים הקשים והחששות משנת לימודים אבודה, וגם על החיבוק החם מסגל המכללה – שעשו ועדיין עושים המון כדי להבטיח שהנחיתה משדה הקרב אל ספסל הלימודים תהיה רכה ככל שאפשר.
"פתיחת השנה המאוחרת הורידה ממני הרבה לחץ ואפשרה לי להתרכז בפעילות המבצעית"
אלון גשינסקי, בן 28, סטודנט שנה ד להנדסת חשמל ואלקטרוניקה קמפוס באר שבע, משרת בחטיבת חי"ר של פיקוד העורף
כמו רבים, גם אני גויסתי בצו 8 כבר בבוקר ה־7 באוקטובר, ומיד עלה אצלי החשש לגבי מה יהיה עם הסמסטר. היינו לקראת פתיחת שנת הלימודים, ושמעתי שסטודנטים ממוסדות אחרים כבר מתחילים לחזור ללימודים. כשהבנתי ש־SCE פותחת את שעריה רק ב־21 בינואר, זה הוריד ממני הרבה לחץ ואפשר לי להתרכז יותר בפעילות המבצעית. במהלך דצמבר, רוב מוסדות הלימוד חזרו לפעילות. חברים שלי ליחידה נאלצו להתחיל לצפות בהרצאות זום ולהשלים חומר, כדי לא לצבור פיגור. למזלי, אצלנו זה היה אחרת.
שירתי במילואים במשך 89 יום, וכשחזרתי ללימודים הייתה הרגשה מאוד מחבקת מן המרצים והפקולטה. הרגשתי שמתחשבים בנו, המילואימניקים, גם בפעילות השוטפת בקורסים וגם בפרויקטים. השנה אני אמור להגיש את פרויקט הגמר שלי, ועודכנתי שיש כרגע שני מועדים להגנות בסוף השנה, כאשר במידת הצורך חיילי מילואים יקבלו גם מועד שלישי.
נוסף על כך, הגשתי בקשה לקבלת מלגת סיוע בסך 1,500 שקל וניתנו הקלות כמו הארכת זמן של 25% במבחנים ואפילו פטור מקורס בחירה במהלך השנה. זה מוריד את הלחץ למקרה ששוב יגייסו אותי.
"הספקתי אפילו לארגן את החתונה"
איתי כהן, סטודנט שנה ב להנדסת תוכנה בקמפוס באר שבע
שריונר שגויס בצו 8 והספיק להתחתן במהלך הפסקת האש
ב־8 באוקטובר הוקפצנו תחילה לאזור הצפון. לאחר כמה שבועות הורידו אותנו דרומה ובהמשך נכנסנו לעזה. היו לי שתי דאגות על הראש: החתונה – שתוכננה לפני המלחמה, והחשש שאם שנת הלימודים תיפתח כשאני במילואים – לא אספיק להשלים את הפערים ואפספס את השנה כולה. אם הלימודים היו מתחילים מוקדם יותר, הייתי בוודאות מפספס את שנת הלימודים. לפני שנה הייתי במילואים לתקופה קצרה בהרבה, ולקח לי שבועיים להשלים את הימים שהפסדתי.
כשקיבלנו את ההודעה שאצלנו, ב־SCE, הלימודים מתחילים מאוחר יותר, זה הקל עליי מאוד ואפשר לי להמשיך להילחם לצד החברים שלי. הפלוגה שלי עדיין נלחמת ברצועה, כך שהתרחיש שבהמשך השנה שוב יקפיצו אותי למילואים הוא סביר מאוד. העובדה שהמכללה באה לקראתנו עם מעטפת תומכת גם להמשך השנה נותנת הרגשה טובה, שיש מי שמעריך את מה שאתה עושה למען המדינה.
אחרי 96 ימי מילואים, היה קשה מאוד לחזור לשגרת הלימודים, במיוחד כשהפלוגה שלי עדיין נלחמת, אבל החלטת המכללה לדחות את פתיחת שנת הלימודים יצרה את המרווח שנתן לי אורך נשימה, זמן להתאפס על עצמי וגם לארגן דברים לבית. יצא לי לשבת בנגמ"ש, לדבר עם הלהקה והצלם ולסגור את סידורי החתונה בלי להיות מוטרד מנושא הלימודים. החתונה נפלה בדיוק על הפסקת האש, כך שחלק מחבריי לפלוגה הצליחו לחגוג איתנו.
"חברים שלומדים במוסדות אחרים היו צריכים ללמוד תוך כדי לחימה, בין שמירה לשמירה"
אלעד אהרון, סטודנט שנה ד להנדסה כימית בקמפוס אשדוד
בן 30, נשוי +2, גר בקיבוץ חפץ חיים
מפקד במחלקת חי"ר השייכת לאוגדת עזה
בבוקר שמחת תורה רצנו למקלטים בקיבוץ. מצוות הצח"י הגיעו תחילה שמועות, ואחר כך דיווחים על חטופים ועל חדירות לבסיסים. כל זה נשמעו בהתחלה לחלוטין לא הגיוני. מהר מאוד קיבלתי את ההודעה שעליי להגיע ליחידת המילואים שלי. כל היחידה הוקפצה כבר באותה שבת. בסך הכול שירתי במילואים 132 ימים.
לאורך כל התקופה התרכזתי בלעשות את המוטל עליי על הצד הטוב ביותר. פחות חששתי לגבי הלימודים. ייאמר לזכות המכללה שהיא פתחה את שנת הלימודים מאוחר יותר מכל המוסדות האחרים, וזה עזר מאוד. חברים שלומדים בירושלים ותל אביב, למשל, היו צריכים ללמוד תוך כדי לחימה, בין שמירה לשמירה.
הייתי צריך להיבחן על קורס קיץ שלמדתי בקמפוס באר שבע, ושאלו אם אני צריך דחייה. נבחנתי מרחוק, תוך כדי קשר במידת הצורך עם המרצה יותם לוין ועם המכללה.
ראשת המחלקה, ד"ר יוליה פנסו, התקשרה אליי מדי שבוע, שאלה לשלומי, איך מסתדרים בבית, במה ניתן לסייע. כמוה עשו גם ד"ר אייל צור, רכז מילואים במחלקה ומזכירת המחלקה, אלה, ששאלה אם אני צריך סיוע ותגבור. התקשרו גם מאגודת הסטודנטים והציעו שאם המילואים יימשכו, ישלחו לי דיסק־און־קי עם החומר הנלמד. באמת שאפו לכולם.
ב־15 בפברואר חזרתי לספסל הלימודים וזכיתי לקבלת פנים חמה. אני עדיין משלים הרצאות ומטלות ומקווה לסיים את השנה הרביעית כמו שצריך.
"המרצים היו שם בשבילנו, עזרו ותמכו"
תומר ששון, סטודנט שנה ד להנדסה כימית בקמפוס אשדוד
מפקד בחטיבת כפיר
כבר ב־7 באוקטובר הוקפצנו – גדוד של לוחמי דובדבן וכפיר – למילואים באזור יהודה ושומרון. בסך הכול שירתי במילואים 134 ימים.
השירות הממושך ושנת הלימודים שכבר עמדה בפתח לוו בתחושה של חוסר ודאות – מתי תיפתח השנה ואם נשתחרר לקראתה. כשהבנתי שפתיחת השנה נדחית, ירדה לי אבן מהלב. בהמשך עדיין הייתי צריך להשלים את החומר, אבל המרצים היו שם בשבילנו, עזרו ותמכו.
קיבלנו מעטפת תומכת מאוד, שכוללת סיוע בשיעורי בית והקלטות של שיעורים. הגשתי גם בקשה למלגת סיוע של המכללה בסך 1,500 שקל, ובעיקר קיבלתי יחס חם, אוהב ומתחשב מצוות המחלקה להנדסה כימית.
"קיבלתי מעטפת מחבקת"
ליאור יוסף, סטודנטית שנה ד להנדסה כימית בקמפוס אשדוד
בת 32, נשואה, תושבת אשדוד
נגדת משמעת (רס"רית) במילואים
שירתי 52 ימים בגדוד שאחראי על הפזורה הבדואית ועוד 60 יום בחטיבת ביסל"ח. לאורך שירות ארוך כל כך, תמיד חושבים על הבית, על המשפחה, על השנה האחרונה ללימודים – האם אסיים אותה? איך אשלים את הפערים? תודה לאל, לא פספסתי יותר מדי, אבל קשה לחזור ממציאות אחת למציאות אחרת.
קיבלתי במכללה מעטפת מחבקת. יש לי מחלקה מדהימה. הם תומכים, מבינים, מנסים לעזור. המרצים מציעים תגבורים ושעות קבלה ומשתדלים לעזור.
היו איתי מילואימניקים אחרים, לוחמים, ששנת הלימודים אצלם התחילה הרבה קודם, אצל חלקם כבר בנובמבר, כשהם מנותקים, יוצאים ממלחמה לא פשוטה ומתחילים להבין שיש להם בעיה. אין ספק שדחיית פתיחת שנת הלימודים אצלנו עזרה לי מאוד.
הגשתי בקשה למלגה, וזה מדהים, נתנו לנו נקודות זכות שהקלו מאוד את העומס. הידיעה שעשית משהו חשוב ואתה זוכה להערכה מחזקת מאוד. יש במכללה הבנה רבה לכך שיש סיכוי סביר שניקרא שוב למילואים, ואני יודעת שיימצאו הפתרונות גם במקרה כזה. יש שיח ויש אוזן קשבת.
לאורך כל תקופת המילואים, המרצים שלנו היו איתנו בקשר ישיר, הרבה מעבר לדאגה הסטנדרטית, ובמיוחד ראשת המחלקה שלנו, ד"ר יוליה פנסו, וכריסטינה, אחת המרצות. ממש ברמה של הודעה בשבוע. היה חשוב להם לדעת שאנחנו בריאים בנפשנו ובגופנו.
