רופא תורן – מעיני הישועה: ד"ר דוד גרין

ד"ר דוד גרין. רופא בכיר, טיפול נמרץ פגים ויילודים

ההורים רצו שאהיה פיזיקאי

נולדתי בטורונטו בקנדה, שם למדתי ועבדתי במשך 15 שנים בבית חולים. רוב העבודה שלי שם הייתה בטיפול נמרץ פגייה, ועסקתי בפגות, בזיהומים, במחלות גנטיות ועוד, ובהמשך ניהלתי את המחלקה והאגף. כבר כשהייתי ילד רציתי להיות רופא, בעיקר בגלל השימוש במוח והעזרה לאחרים ברגעים שהם הכי צריכים. אני מאוד שמח שאנחנו בתקופה היסטורית שבה אפשר להשפיע על התוצאות. אני הראשון במשפחה שלי שלמד רפואה, ההורים שלי בכלל רצו שאהיה פיזיקאי או עורך דין.

להיות חלק מהנס

הייתה פעם אחת שקראו לי ללידה עם סיבוכים. התחלנו לעשות את הפעולות הרגילות, וראינו שלמרות הכול הדופק יורד. התחלנו להשתמש באמצעים מיוחדים ואז התינוק חזר לנשום – מאותו רגע ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי, לנסות להיות חלק מהנס הזה כל יום. לעזור לילדים הכי פגיעים וגם להורים שבתקופה הזאת מלאים בחששות.

מכונה מורכבת

מדי יום אנחנו מקבלים בפגייה החלטות לפי מידע ונתונים ונעזרים בציוד הכי חדש ומתקדם. כולם חושבים שהרופאים עושים הכול אבל אנחנו רק חלק מצוות גדול, שכל אחד בו חשוב כדי שנצליח, כמו מכונה מורכבת, שאם חלק אחד קטן לא יעבוד – זה ישפיע על כל המכונה. זה מראה כמה הצוות כאן מעולה–  יש פה אחיות, רוקחים, דיאטנים, כוח עזר, אנשי ניקיון ורופאים, וכולם ביחד עובדים כדי להצליח, וזה מה שאני אוהב פה.

עלייה חודש וחצי לפני המלחמה

ידעתי שחסרים בארץ רופאים במקצוע שלי ולפני שעלינו לארץ בדקתי כל מיני בתי חולים. בסוף החלטתי לבוא לכאן מכמה סיבות: פגשתי את מנהל האגף לפני שנתיים, וממנו למדתי שמעיני הישועה זה מקום מקצועי, עם צוות שגדל ומתפתח כל הזמן, ותיק ומעודד להתעדכן ולהשתמש בציוד וידע חדשני, וכמובן עם הרבה לידות. הבת הגדולה שלנו רצתה להתגייס לצה"ל אז היא עלתה לפנינו לישראל ונחשבה בהתחלה לחיילת בודדה. אנחנו עלינו אחריה כי רצינו להיות חלק מהמדינה. שישה שבועות אחר כך פרצה המלחמה.

מזוזה

בשנים האחרונות הרגשנו שיש עלייה באנטישמיות בטורונטו. פחות סטודנטים יהודים הגיעו ללמוד רפואה, וכשרואים בקורות החיים שהם התנדבו במד"א במהלך הקיץ שלהם בישראל אז אפילו לא נותנים להם ראיונות קבלה לאוניברסיטה למרות הציונים הטובים ורזומה העשיר. כל שנה קצת יותר קשה ליהודים שם. חודש אחרי שהמלחמה התחילה, סיפרו לי חברים מטורונטו שיש תחושת סכנה ברחובות, והיו כמה מקרים שגם צילמו בתים עם מזוזות ברחבי העיר וזה הפחיד אנשים בקהילה, אז חלק החליטו להוריד אותן. באופן סמלי, קיבלתי בדיוק באותו שבוע חבילה מארגון "נפש בנפש" עם מסמכים, מילון עברי, צעצועים לילדים ומזוזה לכניסה לבית. זה ממש אמר שהמקום שלנו הוא בארץ ישראל. שפה מרגישים בנוח להיות יהודים. חוץ האנטישמיות הסיבה המרכזית שעשינו עלייה, היא כי רצינו להצטרף למדינה, מקום יותר אופטימי ומתרכז יותר בילדים ובמשפחות ובעיקר מעודד את היהדות.

פגייה זה מקום אופטימי

אנחנו עושים כל מה שביכולתנו כדי לעזור למשפחה במהלך האשפוז, וזה חלק בלתי נפרד מהטיפול. המקרים הטראגיים הם נדירים מאוד אבל עדיין קשים כי פגייה זה מקום אופטימי שיותר מ 95- אחוזים מהתינוקות יוצאים ממנו בריאים, ובגלל שהמחלקה הזאת מיוחדת כל כך אז אנחנו שומרים על קשר עם משפחות וילדים שהיום הם כבר בני 10 . המקרים הכואבים קשים גם לצוות, עבורנו יש עובדת סוציאלית שמייעצת ותומכת, ואנחנו נמצאים כאן גם אחד בשביל השני.