ד"ר טיבריו שולימזון, מומחה בכיר ברפואת ריאות, מנהל מכון הריאות
מחלוצי התחום
למדתי רפואה ברומניה, ואת הסטאז' עשיתי בישראל, ב־ 1984 , שנה אחרי שעליתי ארצה לבדי. התמחיתי ברפואה פנימית, טיפול נמרץ וריאות במרכז הרפואי שיבא – בית החולים שבו המשכתי לעבוד במשך 40 שנה. פתחתי את תחום הפולמונולוגיה הפולשנית – רפואת ריאות שדורשת התערבות וחדירה פנימה. זה תחום שנעשה חשוב יותר במשך השנים, כי היכולת שלנו לזהות בעיות בריאות השתפרה. יחד עם כמה חברים ביססתי את המושג בישראל ולפני עשור פתחתי את יחידת הפולמונולוגיה הפולשנית הראשונה בארץ.
שדות הכותנה
אני בן יחיד להורים ניצולי שואה שהיו במחנות עבודה ברומניה. הסנטימנט האנטישמי של העיר שבה גרנו, יאסי, היה גבוה. אבא שלי נלקח למחנות כבר בגיל 13 ומי שהציל אותו היה הצבא האדום. מאז הוא חשב שהקומוניזם הוא הפתרון האידיאלי לבעיות העולם, עד שסטלין מת. במשך השנים קרובי משפחה שלנו עלו לישראל, 2. וכשהייתי בן 16 הגעתי לביקור אצלם וזכיתי לצאת מוקדם בבוקר, כשהשמש בקושי יצאה, כדי להשקות את השדות שלהם במושב נווה־ירק. נשארנו ברומניה כי ההורים שלי רצו שקודם אסיים את הלימודים שם.
התאהבות איטית
בהתחלה לא חשבתי להיות רופא, אין שום רופא במשפחה שלי. בתיכון בכלל אהבתי פיזיקה, מתמטיקה וכימיה, ובגלל זה גם הייתי בכיתה מיוחדת. החלום שלי היה להיות מהנדס אווירונאוטיקה, אבל בימים ההם היה תנאי שכל יהודי שלמד את התחום היה צריך להתחייב שלא יעזוב את המדינה במשך 30 שנה. לא הסכמתי לזה אז החלטתי ללמוד משהו אחר. לא רציתי משהו תיאורטי אז פשוט עברתי על תוכנית הלימודים וזיהיתי שבמבחני הרפואה אני כבר יודע את רוב הנושאים, כי זה מה שלמדתי ואהבתי בתיכון. אז ניגשתי למבחנים והצלחתי. זה היה במקרה, אבל לאט־לאט התאהבתי. בהמשך רציתי להיות קרדיולוג אבל "נפלתי" על שני רופאי ריאות דגולים בהתמחות שלי, והם השפיעו עליי מאוד. בעקבותיהם בחרתי בתחום הזה. אני שמח שאני פה ולא הייתי בוחר אחרת.
אני עוזר לעם שלי
לא אשכח שבאחד הקורסים האחרונים בלימודי הרפואה ברומניה, המרצה אמר לנו שתפקיד הרופא הוא לעזור לעם שלו. אני רציתי אז לעזוב, והשמועה הזאת הגיעה גם לשירותי הביטחון של רומניה, שזימנו אותי לחקירה ושאלו אותי למה אני עוזב. עניתי להם שאני רק מיישם את מה שהמרצה אמר לי, והולך לעזור לעם שלי.
הקשר האישי קובע
בשנים האחרונות יש שתי בעיות עיקריות אצל רופאים: מחסור בכוח אדם מקצועי והישענות יתר על מכשירים וטכנולוגיה. שכחו שרפואה היא קודם כול הקשר עם החולה, ובלי זה – זה לא עובד. אני מאמין בקשר אישי, בשיחה של ארבע עיניים. מדברים על בינה מלאכותית שתחליף את הרופא. יש מקומות שזה בסדר, אבל לדעתי אף מטופל לא יסכים לזה כי רוב האנשים שפוגשים אותי שמחים שמישהו אנושי רואה ושומע אותם. נכון, יש פער דורות לטוב ולרע – הרופאים הצעירים חכמים מאיתנו, בלי ספק, ויש התפתחות טכנולוגית גדולה, אבל בקשר האישי עם המטופל הדור שלי טוב יותר. ולראיה, כיום מלמדים בפקולטות לרפואה איך לנהל שיחה עם מטופל.
שפות ואופרה
יש לי שני תחביבים עיקריים – אופרה ומוזיקה קלאסית. אני הולך להופעות רבות ומזמין את המשפחה שלי לבוא איתי. תמיד חלמתי להגיע לאופרה במילאנו, אז הלכנו לשם ביחד. האהוב עליי הוא פברוטי. אני יודע לא מעט שפות, וגם מבין את המילים באופרה. אני דובר אנגלית, גרמנית, צרפתית, רומנית ועברית, וכל השפות האלה עזרו לי לא מעט בחיים, בעיקר כשהייתי בהשתלמויות בעולם.
