"כשהתחלתי ללמוד סיעוד במרכז האקדמי לב, היינו 40 תלמידים בכיתה של גברים. היום יש כיתות עם 70 תלמידים ויותר. השוק הזה נפתח לבנים", מספר אמיר גולדשטיין (37), תושב ראשון לציון, שבימים אלה מתכונן למבחן הממשלתי שיכשיר אותו להיות אח מן המניין במערכת הבריאות.
גולדשטיין, נשוי ואב ל־3 עסק בעבר בתחום רפואת החירום במד"א, וכשרצה לבנות לעצמו מקצוע לחיים ראה במקצוע של רעייתו דבר שיכול להתאים גם עבורו. "אשתי עובדת כאחות", הוא אומר, "וחשבתי שזה יכול להיות מקום בו גם אני אתפתח".
בסביבתו הוא זכה לתמיכה אך גם להרמת גבה מדי פעם. "יש כאלה שרואים בזה מקצוע נשי, שלא מתאים לגברים, מקום שאין בו פרנסה כמו שצריך. כשהגעתי ללימודים ראיתי שזה שונה. קודם כול יש כיתות לגברים ובמרכז האקדמי לב יש מסלול מיוחד לגברים. רואים את זה לא רק במוסדות לסטודנטים דתיים או חרדים, אלא גם במגזרים אחרים. הסטיגמה שזה מסלול רק לנשים הולכת ופוחתת".
למרות העיסוק בעבר בהצלת חיים וסיוע למי שצריכים, גולדשטיין חש כי הלימודים מקנים לו היכרות מעמיקה הרבה יותר עם תחומי הבריאות. "הרחבתי את הידע שלי באופן ניכר, כולל תחומים שבעבר בכלל לא נגעתי בהם", הוא אומר. "למדנו על עולם הפסיכיאטריה, ליווי אדם מבוגר, יחס למטופל ועוד דברים. הכיוון ההתחלתי שלשמו באתי היה פרנסה ועבודה, ומעבר לכך שליחות והצלת חיים. היום אני חושב ללכת לכיוון עבודה בחדרי הניתוח. זה עולם שעניין והעסיק אותי עוד במד"א בתקופות פיגועים ואירועי חירום שאליהם הוקפצנו כמתנדבים".
אכן, הכשרת האחים והאחיות, כפי שאמר גולדשטיין, היא לא רק בתחום הידע, אלא גם בבניית האדם הראוי לתפקיד ולעבודה מול חולים.
עירית סורק, אחות ורכזת בכירה בבית הספר לסיעוד בהדסה, עובדת גם בצוות בת עמי במרכז האקוטי לטיפול בקורבנות אונס בחדר המיון בהדסה עין־כרם. את ניסיונה רב השנים והמיומנויות שרכשה היא מבקשת להעביר לתלמידיה.
"חשובים לי שני דברים עיקריים בהכשרת הדור הבא של האחים והאחיות", היא אומרת. "כמי שמרכזת את תחום התקשורת הבין־אישית אני רוצה ללמד את האחים והאחיות לעתיד להקשיב למטופלים בפתיחות וללא שיפוטיות, לשאול את השאלות הנכונות, ולעבוד מולם ממקום של חמלה, קבלה והקשבה.
"הדבר השני הוא לפתח להם עמוד שדרה מקצועי, כמובן על בסיס ידע, שבו יוכלו לעמוד מול המטופל ולהיות המתווך המקצועי ביותר בינו ובין המשפחה לבין הצוות הרפואי והפארא־רפואי שמטפל בו. אחיות אצלנו עוברות הכשרה גם להיות אחות מוסמכת, גם להיות אחות אקדמית וגם להיות מומחית פנימית, ועל בסיס הידע הזה הם צריכים לבנות את תוכנית הטיפול של המטופל שלהם ולהתאים לו את אנשי המקצוע שהוא זקוק להם במסלול הטיפול שלו בבית החולים – את הפיזיותרפיסטית, את הדיאטנית, את המרפאה בעיסוק ואת הרופא – כך שהמטופל פשוט יקבל את הטיפול הנכון, המדויק והטוב ביותר עבורו.
עירית סורק: "בהכשרת אחים בנים יש משהו שונה מאחיות בנות. בנים שבוחרים במקצוע הזה הם אנשים עם יכולת אמפתית גבוהה, אנשים רגועים"
דורות של אחיות ואחים עברו תחת ידיה. סורק מרגישה סיפוק בעבודתה, ומספרת על רגעים מיוחדים ומרגשים. "יש לי סטודנטית שסיימה עכשיו את בית הספר לסיעוד, בחורה שגדלה בחסידות גור, יצאה בשאלה ועזבה את מוסדות החסידות עם הבת שלה. היא התקבלה ללימודים על סמך מה שלמדה ביידיש במוסדות החסידיים, בלי לימודי ליבה, בלי מתמטיקה, ובלי היסטוריה וספרות. היא הגיעה אלינו במצב נפשי מעורער שכלל עליות וירידות במצב הרוח וביציבות נפשית. בסופו של דבר אחרי שבע שנים, במקום ארבע, היא סיימה את הלימודים בהצלחה. לקח הרבה זמן ומאמץ, אבל בסופו של דבר היא עשתה את זה. ולא רק היא. הבת שלה, שעתידה להתגייס לצבא, התקבלה למסלול להכשרת אחיות בעתודה צבאית והולכת גם היא בדרך הזאת. זה רגע מיוחד".
גם בין תלמידיה של סורק יש גידול ניכר באחוז הסטודנטים הגברים בשנים האחרונות. "בהכשרת אחים בנים יש משהו שונה מאחיות בנות", היא מודה, "לא במסלול ובתוכן הלימודי, אלא בעבודה ובמהות. בנים שבוחרים במקצוע הזה הם אנשים עם יכולת אמפתית גבוהה מאוד, אנשים רגועים. לא סתם הם בחרו באופן לא הכי מצוי במקצוע הכי יפה בעולם. במקצוע שנוגע ברגעים הכי משמעותיים, בעבודה שבה הופכים להיות חלק מהחיים של אנשים ונעשים לדמות הכי חשובה עבורם ברגעים כאלה. זה מדהים".
על פי נתוני משרד הבריאות, ב־2016 רק 12% מבעלי הרישיון לעסוק בסיעוד היו גברים. לעומת זאת, ב־2021 שיעורם עמד כבר על 18%, מתוך כ־80 אלף אחים ואחיות שעובדים כיום במערכת הבריאות.
מוריה ריזה, המרכזת את מסלול הסבת אקדמאים בבית הספר לסיעוד בשערי צדק הבחינה גם היא בשנים האחרונות בפנים החדשות שהגיעו גם למסלול שבריכוזה. "מסלול ההסבה לוקח אנשים שיש להם כבר תואר ומקצוע אחר והם רוצים לעבור לעבודה בסיעוד, בניגוד למסלול הרגיל שבו לומדים 4 שנים תואר ותעודה, כאן אנחנו לומדים רק תעודה ותוך מסלול מקוצר של שנתיים וחצי מגישים את התלמידים למבחן רישוי ממשלתי. זה מקצוע שבעבר נתפס כנשי, היום יש לי בכל כיתה 8־10 תלמידים גברים. בדרישות הלימודיות אין ממש הבדל, אבל רואים את השוני בדברים אחרים. בדרך כלל הגברים יותר שואפים למסלולי ניהול וקידום בהמשך מאשר הנשים, זה אולי טבעי". את השיחה איתנו מוריה עושה ביציאה ממשמרת ערב במחלקת אשפוז יום המטולוגי. "כבר הרבה שנים אני מכשירה אחים ואחיות, אבל אני משתדלת לא לעזוב את השטח ופעמיים בשבוע לעשות משמרות. זה משאיר אותי כשירה ומחוברת לעשייה, וגם נותן דוגמה אישית לסטודנטים. אני לוקחת אותם איתי למחלקה, מראה להם הלכה למעשה איך לגלות רגישות ואנושיות ובכך מנסה להכשיר אותם על הצד הטוב ביותר".
יוסף דעדוש הוא סטודנט בבית הספר לסיעוד שבבית החולים "שערי צדק". דעדוש שירת בצה"ל כחובש וקצין בחיל הרפואה, ולמד תואר בניהול מערכות בריאות באריאל, אך בחר להסב את עתידו המקצועי לעולם הסיעוד ולעבוד בהמשך חייו כאח. "בתקופת הקורונה לא עבדתי, חיפשתי מה לעשות עם עצמי. בלשכת התעסוקה הציעו לי לעשות הסבה לסיעוד, ומשם נולד הרעיון. ביררתי עם חברים שעובדים בתחום והחלטתי ללכת במסלול הזה.
"זו הייתה החלטה נכונה. אומנם אני עדיין לא במקצוע עצמו, אבל במה שאני חווה מהלימודים אני רואה שזה מקצוע מעניין שכולל הרבה תחומים. בתי חולים, מרפאות, קופות חולים, חברות הייטק שעוסקות בפיתוח תרופות, עולם עסקי וטיפולים פרטיים. יש הרבה מקומות שאפשר להגיע אליהם, התחום מגוון מאוד ומושך מאוד. היום אני חושב שתחום חדרי הניתוח מעניין אותי, אבל אני פתוח לחשוב על עוד הרבה דברים ומתנסה בהכול. ההתנסויות הן החלק המהותי בלימודים, לאחרונה היינו בבית החולים הגריאטרי הרצוג, במחלקת מונשמים. זו הייתה חוויה גדולה מאוד בשבילי. לבוא ולטפל באנשים מבוגרים בבית חולים עם תפיסה אחרת, ממרכזים רפואיים אחרים. שם זה היה כמו בית. אנשים לא באו לקבל טיפול ולחזור, אלא במשך חודש וחצי אף אחד לא שוחרר ולא באו מטופלים חדשים. אלה אנשים שחיים שם וזו הייתה חוויה חזקה וממלאת מאוד".
בשבועות האחרונים עלתה לתקשורת תופעת האלימות נגד צוותים רפואיים. "יש שיחות בנושא האלימות נגד צוותים רפואיים, זה עולה", דעדוש מודה. "יש חששות, כמו כל דבר שאדם נכנס אליו מבלי לדעת מראש מה יהיה. אבל אני בחור יציב וחזק ולא מאמין שתהיה לי בעיה גדולה עם זה".
גם הוא יודע שעדיין לא כולם מורגלים לראות גבר שהולך ללמוד סיעוד. "זה לא מובן מאליו לכל אחד", אומר לנו דעדוש, "אנשים מביעים כל מיני תחושות ודעות. זה מתחלק בעיקר לשניים. יש תגובות של 'וואו כל הכבוד, איזה בחירה מעניינת' ויש מנגד כאלה שאומרים 'מה הלכת להחליף טיטולים?!', אבל אני רוצה מאוד לעזור לאנשים. תמיד יש מי שצוחק ומזלזל".
פרופ' אורלי תורן היא ראש החוג לסיעוד בקריה האקדמית אונו זו השנה השלישית. במכללה ישנן תוכנית ארבע שנתית ללימודי סיעוד ותוכנית להסבת אקדמאים. "לטרנד של שילוב גברים שהולך וצובר תאוצה בעשור האחרון יש שני גורמים. האחד הוא הדימוי של המקצוע שהולך ומשתנה. בעיני רבים זה כבר לא מקצוע נשי, אלא מקצוע לשני המגדרים. יש גם מיילדים גברים וגם כניסה של מגזרים נוספים לעולם הסיעוד. ערבים, דרוזים ודתיים".
לדברי תורן, "אנחנו מתקרבים היום ל־20% גברים במקצוע. בשיעורים כבר לא מדברים בלשון נקבה בלבד, אלא פונים לתלמידים ותלמידות כי הגברים שם. המועמדים הגברים מגיעים אלינו מכל הקשת החברתית, ואין הבדל בין גבר לאישה לא בקבלה למסלול ולא בתוך הלימודים. איכות השירות וההשכלה לא שונה בין גבר לאישה ושני המינים יכולים ללמוד את המקצוע באותה מידה. אני שמחה שיש גיוון.
"תפקיד האחות והאח קיבל שינוי תדמית בתקופת הקורונה", מסכמת פרופ' תורן. "אחות צריכה להיות עם יד חמה ורחומה, אבל גם עם הרבה ידע ויכולת לקבל החלטות קריטיות. אנחנו מלמדים את האחיות לחשוב, לתכנן לגבש החלטות ולמעשה להציל חיים. לאחות יש משקל אדיר בכל המחלקות. אחרי כל יום עבודה הולכים עם תחושת סיפוק גדולה מאוד, הצלחנו לגעת באנשים, בבריאות שלהם ולא פעם להציל חיים. זה מקצוע שאני לא מבינה מי לא רוצה ללמוד אותו. מקצוע שכיף לעסוק בו".
