ענבר היימן, בת 27 מחיפה, נחטפה מהמסיבה ברעים
ענבר הכירה את בן זוגה נועם אלון במהלך הלימודים לפני כמעט שנתיים. החודש הם היו אמורים להתחיל את שנתם הרביעית בלימודי תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה. "נהיינו חברים מאד טובים ומהר מאד גם בני זוג", מספר נועם. "היא נכנסה לי עמוק לחיים כבר מהפעם הראשונה שפגשתי אותה, וזה קצת בלתי נתפס לחשוב על זה עכשיו, כמה זה רחוק.
"אנחנו עכשיו במאבק להחזיר אותה ואת כל החטופים, אבל לפעמים אני פשוט מתגעגע, היא חסרה לי ביום-יום. אני מוקף באנשים, במשפחה ובחברים שלה, אבל היא אדם הכי קרוב אלי בעולם. עברתי כל הרבה דברים ולפעמים בא לי פשוט לספר לה, להתקשר אליה".
ענבר ואלון הם אמני רחוב – שניהם אומני גרפיטי. אלון מספר על ענבר שהיא "יוצרת סופר מוכשרת, ציירת ואמנית. נמשכת לעולמות של וידאו וצילום, פיסול ויצירה. היא גם אוהבת לעשות דברים מסוכנים ומרגשים".
הוא נזכר בשיחה שניהלו על האמונות והפחדים שלהם, שמלווה אותו מאז השביעי באוקטובר: "היינו מציירים במקומות לא שגרתיים, זה דבר מסוכן לטפס לגגות ולמקומות לא יציבים, ויצא לנו פעם לדבר על זה – מה יקרה אם חס וחלילה אחד מאתנו ייפצע וייפול. אמרתי לה בביטחון מלא שלא משנה מה יקרה – אני אהיה איתה, וגם אם היא תהיה בכיסא גלגלים אני אגלגל אותה כל החיים לאן שהיא תצטרך. אף פעם לא תארנו משהו כזה הזוי ומנותק כמו חטיפה".
בשבת בבוקר, עם הישמע האזעקות, ענבר וחברותיה הסתתרו מתחת לבמת מסיבת הנובה אליה הגיעו ביום שישי. הן רצו לשדות כשהמחבלים התקרבו אליהן, אבל אחרי כמה שזמן היא התפצלה מהן יחד עם עוד שני בנים. לאחר ריצה ארוכה ומתישה, הצליחו המחבלים לתפוס אותה, בעוד הבחורים שהיו איתה הצליחו להינצל. שני מחבלים העלו אותה על האופנוע וחטפו אותה לעזה.
נועם ישן כבר 11 ימים באוהל ברחבת מוזיאון תל אביב, המכונה כעת גם כיכר החטופים. "אנשים שעוברים בכיכר שואלים אותי אם הייתי במסיבה. אז לא הייתי כי אני לא אוהב מסיבות, אבל ענבר מאד אוהבת". גם היום, הוא מאחל לה שתמשיך ללכת בעתיד למסיבות. "היא אוהבת את זה. היא הייתה מספרת לי על תחושת האופוריה וההתרגשות שחוותה במסיבות שהלכה אליהן. היא אפילו ניסתה לשכנע אותי פעם לבוא איתה, אבל זה לא הקטע שלי, ואמרתי לה שתלך עם חברות שלה. לצערי המסיבה הזו הייתה שונה מכל דבר אחר, חלק מהחברים שלה לא חזרו".
מה שמחזיק אותו זו החשיבה על היום שאחרי. "ענבר בחורה נורא חזקה, שמחזיקה את הבית, דואגת להורים, לאח שלה ולאחרים. היא העוגן הכי משמעותי של כל מי שקרוב אליה. אני באמת אוהב אותה ומאוד דואג לה, אני רק רוצה שהיא תחזור במצב טוב", משתף נועם. "לא משנה כמה נורא זה יהיה, אנחנו נתמודד עם הכל. אני רק רוצה שהיא תחזור – לראות פיזית שהיא שרדה, ואז נוכל להתחיל לשקם את החיים שלנו". עם זאת, הוא מציין שיש דברים שכבר לא יוכל לחוות שוב כמו בעבר: "יש סיטואציות שהיו רגילות ופתאום הן הפכו למבהילות, כמו לקבל שיחת טלפון ממספר לא מוכר".
מה המסר שלך למנהיגים שלנו?
"להסתכל בתמונות של החטופים ולזכור כמה אחריות יש להם כממשלה, ולפי זה לקבל את ההחלטות. ההחלטות שהם יקבלו יקבעו מי יחיה ומי ימות, כמה מהחטופים יחזרו חיים או מתים, זה בידיים שלהם".
הוא קורא לעם ישראל להגיע ולהשתתף באירועים שמארגן מטה החטופים. "באותה מידה שאנחנו נקלענו למצב הזה, זה גם יכל היה להיות אתם, הילדים או ההורים שלכם. אנחנו בני אדם אמתיים, לא פרצופים בפוסטר. בת הזוג שלי שנחטפה, אבל גם בן של מישהו, סבתא או אחות של מישהי. הסיפור הזה לא פוליטי, לא תלוי עדה או גיל, זה פשוט עניין אנושי.
"אם זה היה הפוך ואני הייתי במקומכם – הייתי עוצר את החיים שלי, תולה שלטים, מצטרף לצעדה ומגיעה לכיכר החטופים, זה מה שאני מצפה מכל העם. הדבר הכי חשוב זה לדאוג שהם לא יישכחו, לדבר על זה, לכתוב ברשתות החברתיות. כל אחד יכול למצוא את המקום שבו הוא משפיע".
