אלון שמריז, בן 26, מקיבוץ כפר-עזה
אלון שחזר מטיול בדרום אמריקה לפני כשנה, היה צריך להתחיל לימודים בהנדסת נתונים בתחילת השנה האקדמית. במקביל גם תכננן להמשיך ולעבוד בעסק המשפחתי של האחים, לפתרונות אריזה מעץ של משטחים וארגזים מיוחדים לשינוע סחורות בקיבוץ סעד.
לו ולשני אחיו, עידו ויונתן, קשר אדוק ובאותו בוקר כשהתחיל מטח הטילים, כתב להם בקבוצה המשותפת ש"שום טיל לא יעצור בדרך לחמין של אמא".
"יש לנו קטע שכל שבת אנחנו כולנו מתאספים אצל אמא. ובאותו היום, הם עצרו אותו בדרך לסיר", משחזר עידו. "זה יושב עלי שבזמן שאני נלחמתי בכיתת הכוננות בכפר-עזה, אח שלי נחטף מהדירה שלו".
בעסק המשפחתי מתפקד עידו כנהג המשאית. "הוא היה יד ימיני באולם ייצור והיינו יום יום יחד. נפגשים אחרי העבודה וגם בסופי שבוע", מתאר עידו. "אני, אלון ויונתן מעבירים הרבה זמן ביחד, יש לנו הרבה תחומי עניין משותפים ומתגעגעים מאוד לזה. הוא בחור מבריק חכם, מצחיק, חד ושנון. אוהב מאוד לכתוב ויש לו המון ידע כללי".
אלון, מעידים קרוביו, מחובר מאוד לכפר-עזה. "אוהב מאוד את הקיבוץ והחברים שלו. הוא לוקח חלק בקהילה ותורם בכל מה שאפשר. היינו מארגנים יחד את 'פורים חברים' – מסיבה של הקיבוץ. הוא ניהל יחד אתנו את הפאב של הקיבוץ".
מי תומך ומעודד אתכם בימים האלה?
"אנחנו מנסים לחזק אחד את השני בתוך המשפחה, להתראיין כמה שיותר ולהעלות את המודעות לדחיפות שבעניין שחרור כל החטופים, מהצעיר עד להכי מבוגר. שהעולם יבין מי מחזיק במשפחות שלנו, איזה אנשים מתועבים מחזיקים בהם ולמה זה כל כך דחוף לשחרר אותם כל כך מהר. אנחנו מרגישים שהסבלנות שלנו פקעה".
לאחרונה נסעו למשלחת לוושינגטון. "דיברנו שם עם חברי קונגרס וסנאטורים בניסיון לשקף להם מה הם יכולים לעשות ולהסביר להם את הדחיפות שבדבר. עבר מספיק זמן, לא קבלנו שום מידע מגורם חיצוני על מצבו. אנחנו מבקשים מהאו"ם והצלב האדום לנקוט בפעולות יותר אגרסיביות לקבל מידע על היקרים שלנו, מבקשים מכל הגורמים העולמיים שיתעקשו להיכנס לשם ולדרוש בשלומם, מספיק לעצום עיניים, עברנו מספיק".
