ד"ר אנדרה וייסמן עסוק מאוד בימים אלה: במו ידיו הוא מנסה לחולל מהפכה גלובלית. זו מהפכה שתצלול לתהומות העמוקים ביותר של הקיום האנושי, אל הנרקומנים המוטלים ברחובות ואיש אינו חושב להושיט להם עזרה; תציל אינספור בני נוער שהחלו להתנסות בסמים, ועלולים בעוד רגע לעלות על נתיב ללא מוצא; ותגיע גם אל רבים מאנשי האלפיון העליון, שמכורים לתרופות ולמשככי כאבים, והרופא שלהם רק מספק להם עוד תרופות ועוד משככי כאבים, עד לסוף המר והידוע מראש.
כדי לשנות את גורלם של כל אלה, ד"ר וייסמן משוטט כעת בעולם, ופותח עשרות קליניקות גמילה משלו. שיטת הטיפול שפיתח, לדבריו, מרפאת כל מכור בתוך יום אחד, בלי תופעות לוואי. תחת ידיו כבר עברו 24 אלף איש, ובהם נשיאים, פוליטיקאים בכירים, מלך אחד, שחקנים ומוזיקאים מפורסמים. "הלוואי שיכולתי לנקוב בשמות, אבל החיסיון הרפואי מונע ממני", הוא אומר. "הייתי בקשר פעמים רבות גם עם איימי ויינהאוס, אבל בסוף לא הייתי מוכן לטפל בה, מסיבה שאני לא יכול לפרט".
לפני כחודש ניתנה לו הזדמנות להשמיע את קולו באחת הבימות הבינלאומיות המרכזיות ביותר, כשהוזמן על ידי הוועדה לזכויות האדם של האו"ם לשאת דברים בפניה. "לפני שנה הוועדה קיבלה החלטה האומרת שההתמכרות לחומרים אופיאטיים (משככי כאבים – ק"א) היא מגפה גלובלית. התופעה הזו אחראית להרבה מאוד קורבנות בנפש, למחלות זיהומיות כגון הפטיטיס ואיידס, וגם לנזק כלכלי. האו"ם החליט להוביל מהלך ולהקים ועדה שתנסה למצוא פתרונות, וסנגל ופקיסטן הזמינו אותי להופיע שם. אני מתחיל עכשיו לקיים קשר עם משרד החוץ הישראלי, כי בעיניי זה מגוחך שהוא לא יהיה מעורב. אני בהחלט מבין שישראל לא מרגישה נוח בוועדה לזכויות האדם, אבל בנושא הזה אנחנו ראש החץ בעולם. הבשורה באה מכאן, ולכן אני צריך לשבת באו"ם בגאון עם דגל ישראל כנציג המדינה, ולא כאורח של סנגל. בשבועות הקרובים אפגוש את השגריר הישראלי בניו־יורק, ונקדם את הנושא הזה. כרגע מתבשלת יוזמה שלפיה בעוד שלושה חודשים אדבר באספה הכללית של האו"ם, כי הנושא יגיע לדיון גם שם".
עם כזו הכרה בינלאומית, מדוע אתה צריך להפיץ את שיטת הגמילה שלך כמיזם פרטי, ולא להציע אותה כתוכניות לאומיות ברחבי העולם?
"כי נמאס לי לדבר לאוזניים שלא רוצות לשמוע. מי שאחראי על התחומים האלה, גם בארץ וגם בעולם, מושקע בפתרון שלא עובד. הבנתי שהשינוי יבוא מהשטח. אני פותח מרכזי הדרכה והעברת מידע בחמישים ערים באמריקה ובעשרים ערים באירופה, כדי שאנשים יוכלו לקבל מידע רפואי ומדעי מבוסס, ויוכלו לדרוש טיפול טוב מזה שהם מקבלים עכשיו. הם ידעו מה מגיע להם ומה הרפואה מסוגלת לתת, על סמך הניסיון שצברתי. יש כבר מרכזי ההדרכה שפועלים בבתי חולים בשוויץ ובפלורידה, אחד נוסף מתוכנן בדאלאס, ומתקיימים דיונים עם בתי חולים חשובים אחרים. יש קליניקה בגיאורגיה, שבזמן הקרוב נמיר אותה למרכז הדרכה לרוסיה, אוקראינה ומדינות אחרות באזור. מרכז דומה אנחנו רוצים לפתוח בטורקיה, בתמיכה ממשלתית, וקיבלנו בקשות פורמליות מסנגל, מפקיסטן ומקונגו. בעוד שישה חודשים גם אוציא ספר בנושא. כך אני עוקף את הפוליטיקאים ובעלי התפקידים, את אלו שיושבים ברשות למלחמה בסמים או במרכז להתמכרויות במשרד הבריאות, ואת כל אלו שרק שומרים על הג'ובים שלהם".
לתת סמים למסוממים
כדי להיפגש עם ד"ר וייסמן לשיחה כאן בארץ, צריך לתפוס אותו בשדה התעופה, בין הטיסות. ברקע קולו של גלעד עדין, המזהיר שחל איסור לשאת נשק בכל אולמות בית הנתיבות, וצווחותיה של משפחה מרובת ילדים שמאחרת לטיסה, ואנחנו יושבים ומדברים על המגפה של העולם, ועל הטיפול מי שסובלים ממנה – עניים מרודים ובני אצולה גם יחד.
אנדרה וייסמן (60), נשוי ואב לשישה, מתגורר כיום במושב גיאה הסמוך לאשקלון. במשך 14 שנה ניהל בבית החולים ברזילי יחידת ANR – ויסות עצבי מואץ, שיטת הגמילה שפיתח. לפני שלושה חודשים הודיע על סגירת היחידה והעתקת פעילותו לארה"ב.
הוא נולד בברזיל ושם גם למד רפואה. בתקופת הלימודים היה סוציאליסט פעיל, ונשאר כזה גם כשחבריו לספסלי הפקולטה נעלמו בשל דעות פוליטיות דומות שהביעו. "הייתי שם דמות מרכזית בהרבה מאוד מערכות, העתיד שלי היה מובטח, ובכל זאת הרגשתי שאני צריך לבוא לישראל", הוא מספר. "המילה ישראל מכילה בתוכה את כל הדברים שמהותיים בשבילי, אני חלק מהקונספט הזה שנקרא ישראל. היה טבעי לי לעלות לארץ, והיה טבעי לי להתגייס לצבא ולשרת ביחידות ששירתי בהן".
הוא קיבל את תפקיד הרופא החטיבתי בגבעתי, ובהמשך התגייס למשטרה כדי לשרת בימ"מ. "זה היה ב־89', התקופה שבה החל שימוש בנשק חם ביש"ע. פנו אליי וסיפרו לי שבימ"מ אין רופא. זו יחידה שעובדת צמוד לשב"כ, ומתברר שגם לשב"כ לא היה מערך רפואי מסודר בשטח, ולא הייתה יכולת לתת טיפול משמעותי בזמן פעילות וקרב. כשהיו צריכים לפנות פצוע למקום אחר כדי לטפל בו, הם הבינו שיש כאן בעיה. הציעו לי את התפקיד כי בנוסף להיותי רופא הייתי גם 'מורעל', ומבחינה פיזית לא נפלתי משום חייל. מיד התגייסתי למשטרה".
במאי 92' הוא השתתף במבצע יזום ללכידת מחבלים. במקום התפתח קרב, ואחד מלוחמי הימ"מ ספג כמה כדורים. "הגעתי אל הפצוע במהירות, ותוך כדי הקרב פתחתי לו את בית החזה וטיפלתי בו", מספר וייסמן. על תפקודו באירוע הזה הוענק לו עיטור המופת. "בעוד האש העזה נמשכת, ולמרות החשכה, ביצע וייסמן טיפול כירורגי בפצוע ובכך הציל את חייו. במעשהו הפגין תושייה, מקצועיות, עוז רוח ואומץ לב הראויים לשמש מופת לכלל המשרתים במשטרת ישראל", נכתב בנימוקים לקבלת העיטור.
איך כירורג־לוחם מגיע לתחום הטיפול בהתמכרויות?
"זה קרה אחרי שנתקלתי בחיילים שעברו ניתוחים והתמכרו לנרקוטיקה – חומרים אופיאטיים המבוססים על אופיום. בבתי החולים מילאו אותם בחומרים האלה, וכשהשתחררו משם – הם השתחררו מכורים. דבר שני, בזמן תהליך ההכשרה במשטרה, הייתי אחראי על עצורים במגרש הרוסים, ושם נפגשתי עם מכורים להרואין. ציפו שאתן להם מתדון, כלומר – סם סינתטי, שימנע מהם להיות בקריז".
במה זה שונה מלתת להם הרואין?
"ההבדל הוא שהרואין אינו חוקי, ומתדון יצא מבית חרושת לתרופות. נותנים להם את זה כדי לשלוט עליהם, אבל זה גם מחזיק אותם מכורים, ואפילו מביא אותם להתמכרות קשה יותר. לא אהבתי את הגישה, וחיפשתי פתרונות. אם מופנה אליי בן אדם שסובל, מקיא, משלשל, יש לו בעיות בקצב הלב, ולמצב הזה הוא הגיע בגלל הסם – אני כרופא לא אתן לו עוד סם.
"היו לי שם מאבקים קשים מאוד, כי לא רציתי לתת לעצירים מתדון, אלא לטפל בהם כמו רופא. ככה נכנסתי לתחום הזה, שלא חלמתי שאגיע אליו. כשחקרתי את הנושא, הבנתי שלא חשובה הסיבה שבגללה אדם הפך למכור – אולי הוא נולד בקריז כי אמו הייתה מכורה, אולי הוא עצמו רצה להתמסטל, ואולי הוא בכלל גיבור ישראל, חייל שנפצע בקרב ומילאו אותו בנרקוטיקה. כל זה לא משנה. ברגע שנוצר המפגש בין הסם למוח, נגרמת המחלה, שהיא התלות".
תמיד?
"לא בפעם הראשונה, אבל אם אתה עושה את זה פעם אחר פעם – זה ייצור תלות. אצל כל אחד. וברגע שאדם מפתח את התלות, אין בשבילו טיפול נגיש, אפקטיבי ואנושי".
מהו התהליך שיוצר את התלות? מה מתרחש בגוף?
"הגוף באופן טבעי מייצר אנדורפין – חומר אנטי־דיכאוני, נוגד חרדה, מווסת נוזלים וטמפרטורה, שדואג לשינה ולמצב הרוח. זה חומר שעושה המון דברים. זה כמו הרואין טבעי. קיימות דרכים להעלות את רמת הייצור של האנדורפינים: תזונה נכונה וטובה, פעילות גופנית וגירוי אינטלקטואלי. אגב, מכל הגירויים האינטלקטואליים, האהבה היא החזקה ביותר. לעומת זאת אדם שנמצא כל הזמן בבית, לא עושה פעילות גופנית, אוכל בצורה לא טובה ולא מגרה את המוח – רמת האנדורפינים שלו נמוכה, ומן הסתם לא טוב לו. הוא חשוף יותר לדיכאונות ולתנודות במצב הרוח. כל אחד יכול לשפר את הפרופיל הנפשי שלו, אם ידאג לדברים האלה.
"במוח יש רצפטורים, קולטנים, שרגילים לקבל את האנדורפינים. כמות האנדורפינים שגוף האדם מסוגל לייצר נמדדת במיקרוגרמים. כשלוקחים סם כבר מדובר במיליגרמים, סדר גודל של פי אלף. כשכמות כזו נקלטת ברצפטורים עוד ועוד, הגוף מבין שאין לו צורך לייצר עוד מהחומר, ואז יש קריסה של מערכת הייצור. מאותו רגע האדם תלוי בסם החיצוני כדי להרגיש נורמלי. כי בינתיים, בגלל הכמות הגדולה של האנדורפינים שנכנסה, המוח התחיל לייצר עוד ועוד ועוד רצפטורים חדשים. ככל שיהיו יותר רצפטורים, כך האדם ירגיש שהכמות מהעבר כבר לא מספיקה לו, ויצרוך יותר סם. עד שבסוף הכמות שהוא חושב שהוא צריך היא זו שהורגת אותו".
ואיך התקבל הטיפול השגוי בבעיה, לשיטתך?
"גיליתי שמי שאחראים על הטיפול באנשים האלה, ומי שחתומים על כל המאמרים בתחום, הם עובדים סוציאלים, נרקומנים 'נקיים', פסיכולוגים וכמה פסיכיאטרים בודדים. אבל למעשה, אדם שסובל מהקאות, שלשולים, גלי חום וקור, דופק מהיר ולחץ דם גבוה לא סובל מבעיה התנהגותית או חברתית. זאת בעיה רפואית לגמרי. לא פלא שבגלל ההרגשה הזו הוא יחפש סם בכל מחיר. הבעיות הפסיכו־סוציאליות של האנשים האלה הן תופעות משניות למחלה הבסיסית, שבה לא טיפלו.
"דמייני שאת מקבלת מכת פטיש חזקה בברך. מה יקרה? תתחילי להתנהג כמו משוגעת, תהיי מאוד לא נחמדה. זה אומר שאת צריכה פסיכיאטר? לא, את צריכה אורתופד שיתקן לך את הרגל. בן־אדם שדרסו לו את הרגל והוא הולך עקום ונראה משוגע, או מי שכואבות לו השיניים, צריך פסיכולוג? לא, הם צריכים רופא. ככה גם בתחום ההתמכרות – אדם משנה את ההתנהגות שלו בגלל בעיה רפואית, אבל במקום לטפל במחלה עצמה, מטפלים בשינוי ההתנהגות. אני שומע אלפי אמהות אומרות שני דברים מנוגדים: או 'אבל הוא היה כזה ילד טוב, ופתאום הוא נרקומן והוא גונב', או 'ברור, הוא היה שובב כל הזמן'. גם אני הייתי שובב. זה לא קשור, לא לזה ולא לזה".
תגדיר את עצמך
בשנות השישים, מתאר ד"ר וייסמן, כשבעיית ההתמכרות לסמים הפכה למשמעותית, הטיפול באמצעות תחליפים הפך לנפוץ. "הבינו שחייבים לעשות משהו – אבל לרפואה עדיין לא היו הכלים לפענח את התהליך שעכשיו הסברתי. בהיעדר תשובות רפואיות, בודדו את האנשים האלה כדי שלא יזיקו לחברה יותר מדי. אמרו 'בואו נשלוט בהם. ניתן להם סם סינתטי, ולא חשוב מה זה יעשה להם, העיקר שלא יפגעו באחרים. בואו ננתק אותם מהחברה ונקרא לזה 'טיפול'. נשים אותם בכלא ונקרא לו 'כפר גמילה'. ניסו לחנך אותם מחדש, ניסו כל מיני גישות שלהן ולרפואה אין דבר במשותף.
"ובינתיים, משנה לשנה הבעיה הולכת ומחריפה. אז מה עושים הפוליטיקאים? משחררים עוד כסף, שמושקע באותה דרך – ומגלים שצריך עוד תקציבים, כי הבעיה נעשית יותר קשה. אחרי ששמת כל כך הרבה כסף, אתה כבר מושקע ברמה כזאת שאתה לא יכול לסגת. יש מרכזים, יש משרות לאנשים שעובדים בזה, ואתה כבר מחויב".
כלומר, יודעים שהשיטה לא עובדת, אבל לא יכולים להודות בזה.
"בדיוק. ואז בא ד"ר וייסמן לפני שלושים שנה ואומר, 'חבר'ה, אתם מסתכלים בכיוון הלא נכון. הנה, זה שם'. אבל מי כבר רוצה להסתכל לשם? אף אחד. כי האנשים שצריכים להחליט כבר מקבלים תקציבים, ועושים יענו־מחקרים שלא מקדמים במילימטר את רמת הטיפול בחולה.
"מתדון פותח בזמנו בידי הנאצים, והיום הוא משווק ומסופק על ידי ממשלת ישראל. הטיפול באמצעותו הוא כמו לובוטומיה כימית. זה לסמם אנשים למוות, אבל זה לגיטימי כי אין רפואה בתחום, וכל הקריטריונים והפרמטרים שחלים על כל סוג של רפואה או טיפול לא חלים כאן. בתחום הזה – הכול מותר. משרד הבריאות הישראלי עושה דברים שבעיניי הם פשע נגד האנושות. המניע הוא אמנם בורות, אבל המעשה הוא פשע" (ממשרד הבריאות לא נמסרה תגובה עד לסגירת הגיליון).
וייסמן מצביע על בעיה נוספת ביחס העולמי למגפת ההתמכרות. "דיברתי על כך גם באו"ם: ברגע שמגדירים את המחלה הזאת ככרונית, זה מונע חיפוש של פתרונות. כך נוצר קיפאון מחשבתי, והבעיה נשארת בידיים של אנשים שאין להם הכשרה בסיסית או יכולת להבין במחלה. מה מבין פסיכולוג ברצפטורים? כלום. זה לא התחום שלו. ועובד סוציאלי, ודאי שלא. אבל אלו האנשים שמטפלים, ואלו האנשים שקובעים מדיניות בתחום. עכשיו, אם תחשבי טוב, יש סוג של רופאים שכן מתעסקים יום־יום עם הקולטנים הללו".
מרדימים?
"מרדימים. כשאת עוברת ניתוח, את מקבלת מורפיום. אם המורפיום עובד שש שעות והניתוח נמשך שעה, איך המרדים מעיר את המטופל? הוא נותן חומר נוגד שמשחרר את המורפיום מהמוח, שוטף אותו. זאת טכניקה שרופאים מרדימים משתמשים בה כל הזמן. אני לא המצאתי כלום, רק פיתחתי טיפול על בסיס רפואה קיימת".
ומה שאתה עושה זה לשטוף את הנרקוטיקה מהמוח?
"אני שוטף אותה בבת אחת, וכך אני יוצר את הטריגר לגמילה. זה לא תהליך הדרגתי שבו הסם צריך לאט־לאט להתפרק. אני פשוט שוטף החוצה. הקולטנים העודפים נחסמים על ידי חומרים אנטגוניסטים".
אם הגישה שלך כל כך הגיונית ומובנת מאליה, איך אף אחד לא קלט את זה עד עכשיו?
"השאלה שלך לא לעניין. אני קלטתי. תשאלי שאלה אחרת: איך זה שאתה צועק כמעט שלושים שנה ולא מוכנים להקשיב לך? איך זה שאתה מנהל יחידה בבית חולים של משרד הבריאות הישראלי, אתה בתוך המערכת שלהם, והם לא עושים עם זה כלום?"
מה אתה מצפה שיעשו עם זה?
"את מה שהחוק מחייב: לטפל בבני אדם כמו בני אדם. אפילו אם מחבל זורק מטען ועפות לו האצבעות, ינסו לחבר את האצבעות שלו ולא משנה כמה זה יעלה, כי יש חוק זכויות החולה. הבעיה היא שהכנסת צירפה לחוק הסמים תקנונים שמאפשרים לבעלי מקצוע ליטול מבני אדם את כל הזכויות שלהם. ישבתי בזמנו עם היועץ המשפטי של הכנסת ואמרתי לו: נרדמת בשמירה, כי כאן לקחו מבני אדם את הזכויות שלהם. התקנונים של משרד הבריאות נוגדים חוקי יסוד. אם יש אדם שסובל מהקאות ומהפרעות בקצב הלב, אתה לא יכול למנוע ממנו לגשת לחדר מיון".
וזה מה שקורה היום?
"בוודאי. אם יגיע נרקומן בקריז לחדר מיון, יגידו לו צא מפה, לך למרכז גמילה, מה אתה רוצה מאיתנו. ייקח להם בדיוק חמש דקות להעיף אותו משם. עכשיו בואי נגיד שהטיפול שפיתחתי מוכר על ידי משרד הבריאות, הוא לא פרטי. מגיע נרקומן לחדר המיון, אומר 'שלום, התמכרתי לסמים קשים, אני בקריז'. מפנים אותו אליי ואני אומר לו – ערב טוב, בבקשה, תשכב במיטה, קודם קח נרקוטיקה שתהיה רגוע, ועכשיו אני אעביר אותך תהליך שדורש הרדמה כללית. אם אתה נרקומן רק שלושה חודשים, זה ייקח שעה וחצי עד שעתיים, ואז תנוח ותלך הביתה בריא. אם אתה נרקומן עשרים שנה, זה ידרוש ארבע שעות בהרדמה ויום וחצי אשפוז. וזהו, אחר כך תעשה מה שתרצה. מערכת הייצור של האנדורפינים קרסה, אבל היא יכולה לשקם את עצמה".
ומה עם הרצפטורים העודפים שכבר נוצרו, כמו שתיארת?
"האדם אמנם עובר בגללם קריז, אבל במקום שזה יימשך שבועות – זה לוקח ארבע שעות, שבהן הוא בהרדמה. ואז בתנאי טיפול נמרץ אני ממתן ומווסת את התגובות שלו, כדי שהוא יעבור את זה במינימום סטרס. ומה עם הדחף, הכמיהה לסם? הבנתי שכדי להסיר את הכמיהה, אני חייב לא לנסות לעשות די־טוקס, לא לשבור קריז. בגלל עודף הרצפטורים, האדם לא נהנה מהאנדורפינים של עצמו, ולכן יש לו דחף. לקח לי הרבה שנים למצוא את הדרך לחסום את הרצפטורים המיותרים, ולאזן מחדש בין האנדורפינים והרצפטורים הנחוצים. כשנוצר האיזון, האדם יכול להרגיש טוב עם עצמו. הוא יכול שוב להרגיש אהבה, והוא גם יכול להגדיר את עצמו. כי עד אותו רגע החברה הגדירה אותו ושכנעה אותו שיש לו אישיות חלשה, אישיות מתמכרת, ולכן הוא יישאר ככה כל החיים. בסוף הוא עצמו קיבל את זה בהכנעה. אני אומר הפוך: אתה רצית להתמסטל, וכך גרמת למחלה. עד היום לא היה לך צ'אנס להחלים ממנה, כי לא טיפלו בך. עכשיו אני מטפל בך, ומרגע זה אתה תגדיר מי אתה רוצה להיות".
אחרי הליך כזה, למטופל שלך ולי יש אותו דחף ללכת לקנות סם?
"כן. אם מגיעה אליי בחורה שבמשך עשרות שנים עסקה בזנות, יהיה לה קשה מאוד לבנות מחדש את הכבוד העצמי שלה, את הביטחון העצמי שלה, את המקום שלה בחברה. חיים רגילים לא יהיו לה, והיא צריכה לחיות ממשכורת מינימום בעבודה שהיא תמצא. להגיד לך שכולן מצליחות לעמוד בזה? לא. אבל ככל שהאדם מגיע מהר יותר לטיפול – כך יהיו לו פחות נזקים מהמחלה. זה כמו שיגלו פתאום את הפתרון לסוכרת: מי שחי עם המחלה הזו שנה אחת, יחלים ולא תהיה לו בעיה. אבל מי שסובל מסוכרת 35 שנה, וכבר אין לו כף רגל אחת, אף טיפול לא יצמיח אותה מחדש".
פתאום העולם התעורר
לא רק מכורים לסמים מוצאים מזור בטיפול שמציע ד"ר וייסמן, אלא גם אזרחים תמימים ושומרי חוק, שהפכו בעל כורחם לקורבנות למחלת ההתמכרות. "לפני 15 שנה הגדירו את הכאב לא כסימפטום אלא כמחלה בפני עצמה", מספר וייסמן. "בהתאם לכך, פתחו 'מרפאות כאב' בכל רחבי הארץ. מה עושים במרפאות האלה? לא משנה מה הבעיה – נותנים לחולה נרקוטיקה. באופן מיידי זה משפר את איכות החיים שלו, עד שהוא מפתח תלות, ואז הוא צריך כמות גדולה יותר של משככי כאבים. ונותנים לו. בשלב הזה מגיעות תופעות הלוואי – חוסר תפקוד, חוסר שינה. ואז נותנים לו תרופות לשינה, והוא נכנס לדיכאון. אז הוא מקבל תרופות אנטי־דיכאוניות, וכתוצאה מזה יש לו אימפוטנציה. וכן הלאה. כך בסופו של דבר מגיעים אליי אנשים שהם כמו סמרטוט רצפה. זה הרס להם את החיים.
"מעל לשבעים אחוז מהחולים שלי היום מגיעים ממרפאות הכאב. בואי נהיה כנים, לא בגלל הנרקומנים העולם התחיל להתעורר עכשיו לנושא ההתמכרויות. מה שקרה הוא שלמעגל ההתמכרויות נכנסו מספרים אדירים של אנשים שבעיני המתבונן הם נורמטיבים. אי אפשר להגדיר אותם כבעלי 'אישיות מתמכרת', כי הכול התחיל בגלל כאב. זה בלבל את כל המושגים".
אז מה עושים האנשים האלה אם אתה מטפל בהתמכרות שלהם, אבל עדיין כואב להם?
"לגוף יש מנגנון טבעי לשיכוך כאב – האנדורפינים. לאנשים האלה יש בעיה, אבל לא טיפלו בבעיה עצמה אלא רק בכאב הנובע ממנה, ואז הם התמכרו למשככים ואיבדו את המנגנון הטבעי. אני אומר הפוך: אם לאדם הזה יש כאב כרוני, דווקא לו אסור לתת נרקוטיקה, כי הוא יזדקק יותר מכל אחד אחר לאנדורפינים שלו. כדי שיהיו לו בגוף נוגדי דיכאון ונוגדי חרדה, הוא צריך את המנגנון הזה פיקס. יש הרבה דרכים להתמודד עם כאב, אבל אם אתה חושב שהכאב של החולה הזה יימשך לאורך זמן – אל תיתן לו אופיאטים.
"לפני ארבעה חודשים הרציתי בכנס בתל־אביב, בהשתתפות כל מנהלי מרפאות הכאב בישראל. אמרתי להם: יום יבוא ומישהו חכם יתבע אתכם, ישים את כולכם בבית הסוהר. כי ברמה המדעית אסור לתת לסובלים מכאב כרוני את החומרים שאתם נותנים. לפי חוק זכויות החולה, כשאתה נותן לו תרופה אתה חייב להגיד לו מהן תופעות הלוואי, להסביר לו הכול. ואני, כמי שטיפל באלפים שיצאו מהקליניקות שלכם, יודע שאף אחד לא אמר להם: 'זה יעזור לכאב אבל יהרוס בגוף שלך את המנגנון של שיכוך כאב, יהרוס את המנגנון של אנטי־דיכאוניים, יהרוס את מנגנון השינה'. לא, אתם לא אומרים את זה".
אז איך צריך לטפל בכאב?
"למשל בעזרת ויטמינים. מי שסובל מכאב, בדרך כלל יש לו הפרעות בתזונה שגרמו לתת־תזונה מוחית. אבל זאת רק דוגמה, בגוף האדם יש מיליון מרכיבים שאפשר לעבוד איתם. יש סוגי מזון שהם דלקתיים או אלרגניים. יש כל כך הרבה תחומים שיכולים להשפיע על הכאב עוד לפני שהגעתי לאקמול. ועוד לא דיברתי על שימוש בקנאביס כטיפול בכאב. אבל למרפאות הכאב אין זמן להתעסק עם כל הדברים האלה, ולא עושים שם סריקת ויטמינים לחולים. כלומר – זאת רשלנות, זאת עצלנות, זאת מערכת מושחתת שמקדישה עשרים דקות לפגישה עם חולה כאב.
"התפקיד שלי כרופא זה לאזן את האדם באופן מיטבי. לכן כשבא אליי חולה כזה, אני יושב איתו שעה, שעה ורבע, כמה שנדרש. אני צריך לדעת מי הבן־אדם, מי אשתו, כמה ילדים יש לו, מה הפונקציות שהוא מילא בבית. כי לפעמים אותו חולה איבד בגלל הכאב את כל המעמד שלו, והכאב זה כל מה שנשאר לו, אז הוא לא יוותר עליו".
לטיפול שלך במתמכרים השונים נלווה גם מערך סוציולוגי־פסיכולוגי תומך?
"למי שצריך. רוב האנשים לא צריכים את זה. אם אני מטפל בעיתונאי מצליח, בחבר כנסת, ברופא – הם לא צריכים תמיכה. הכול תלוי במצב. בניגוד למה שהמערכת עושה היום, אני לא מגדיר את החולים שלי כאילו כולם זקוקים לאותו דבר".
הזכרת את הקנאביס. אתה תומך בהרחבת השימוש הרפואי בו?
"תגידי, איך אפשר בכלל להתנגד לקנאביס? מי שמתנגד לקנאביס, אם הוא בעמדת החלטה – הוא פושע. אם הוא אדם מהשורה – הוא אידיוט מוחלט. מתנגדים למתן קנאביס למי? לילד שיש לו גידול במוח, והקנאביס יכול להקטין את הגידול? לאדם שסובל מכאבים עזים? אפשר להתנגד לזה? מדובר בתרופה לכל דבר ועניין, והיא משככת כאבים, אפקטיבית יותר ואנטי־דלקתית יותר מכל תרופה קיימת. אם תעשי רשימה של תופעות הלוואי של הקנאביס, ולעומת זאת תופעות הלוואי והסיכונים של אופיאטים ונרקוטיקה, כולל שיעורי מוות גבוהים מאוד שנלווים לשימוש בהם – זאת בדיחה. הראשון זה אולי שלוש שורות, והשני זה גליל נייר טואלט שלם. ובכל זאת, את הנרקוטיקה כל רופא יכול לתת.
"באים הקרימינלים – כי פוליטיקאים שמחליטים נגד הם קרימינלים – ואומרים: תהיה זליגה של הקנאביס לרחוב. ומהנרקוטיקה אין זליגה? למצוא היום בשטח פנטניל, שזה סם חזק פי כמה וכמה ממורפיום, קל יותר מלמצוא הרואין. למה? כי מרפאות הכאב מפזרות כמות כזאת, שהרחוב מוצף בחומר הורג. ומספר המתים ממנות יתר – זה חבל על הזמן. אז מהקנאביס מפחדים?
"מי שלומד את הנושא לא יכול להיות נגד. אם בעל כוח מתנגד, הוא למעשה מתערב ברפואה למטרות פוליטיות או משטרתיות. ולא צריך להזכיר לעם היהודי מי השתמש בתרופות למטרות פוליטיות. אבל זה מה שאנחנו עושים: נותנים מתדון לאנשים כדי שלא יפריעו, ומונעים מרופא לתת קנאביס לפי החלטתו. לי יש רשות לפתוח בית חזה של אדם, להכניס את היד ולעסות לו את הלב, אבל קנאביס? אסור לי. אני יכול לתת מורפיום ופנטניל חופשי, אבל קנאביס – לא. את מבינה איזה פשע זה?"
עושה רושם שיש לך בטן מלאה על ההתנהלות כאן בארץ בכל הנוגע לטיפול שאתה מציע.
"לא, אין לי בטן מלאה על ישראל, יש לי גוף מלא על מה שקורה בעולם. הגוף שלי לא יכול להכיל כמות כזאת של בורות, טמטום, דעות קדומות, אכזריות, רשלנות פושעת וחוסר מקצועיות. יש לי עצב עצום על הילדים שגדלים לאבא ואמא נרקומנים, וזה מה שהם מכירים, וזה מה שיהיה מהם בעתיד. עצב על אנשים שמתים כמו זבובים בצורה מיותרת לחלוטין, על אנשים שלא מסוגלים להרגיש אהבה, על אנשים שלא מסוגלים ליהנות מהחיים האלה. לא חראם? עצוב לי עד כדי בכי. תום פטי מת מפנטניל, פרינס מת מאופיאטים, ולכל אבא ואמא, הבן שלהם הוא הסלבריטאי שלהם. בכל יום מתים אנשים עשירים ומפורסמים מהדברים האלה. אלה אנשים שיכולים לקנות הכול, אבל הרפואה שהם יכולים לקנות היא בת שישים שנה".
מה אתה מצפה שהמדינה תעשה לגבי הטיפול שלך?
"אני הפסקתי לצפות ולקוות, והתחלתי לעשות מעשה. בסופו של תהליך, אחרי שאקים קליניקות בכל העולם המערבי, המדינות יצטרכו להתמודד עם זה ולהחליט מה לעשות עכשיו. ואני אגיד להן מה לעשות: תכניסו לתהליך ההכשרה של מרדימים גם את האפשרות של הרדמה שמטרתה לשחרר אנשים מתלות באופיאטים".
ובחזון שלך זה לא יעלה כלום למכורים?
"זה יעלה כמו יום או יום וחצי אשפוז. תעשי את החשבון כמה זה יוצא. את הקליניקה בישראל סגרתי לפני חודשיים, ואפתח אותה אך ורק כשהטיפול יהיה זמין ונגיש לכל אחד, לא רק למי שיש לו כסף. ישראל, במקום להיות אור לגויים, בחרה להעתיק מהגויים בדיעבד. ברגע שהטיפול יהיה בסל הבריאות, אני מגיע בטיסה הראשונה כדי לתת אותו, ואני מוכן ללמד בחינם כל בית חולים בארץ. אבל עם המערכת הקיימת אני לא משתף פעולה יותר, ואני לא מוכן לחיות עוד עשרים שנה בלי לעשות משהו משמעותי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
