הגיבורים האלמונים שהקימו את המדינה יוצאים מהצללים

סיפורם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שני לוחמי המחתרת שהתאבדו בכלא ירושלים, ידוע ומוכר. ב־21 באפריל 1947, שעות ספורות לפני שהבריטים העלו אותם לגרדום, פוצצו השניים רימון בתאם. מעטים יודעים מי היה האיש שסיפק להם את חומר הנפץ: אליעזר בן־עמי, חבר לח"י, שהטמין את הרימונים בתוך תפוזים שרוקן מתוכן. בשנים שלאחר מכן נהג בן־עמי להגיע לאזכרתם של פיינשטיין וברזני, ושם תמיד היו מי שכעסו עליו בגלל חלקו באירוע. בשל תגובות כאלה, הוא נמנע מכל קשר עם בני משפחותיהם של השניים: "פחדתי שהם כועסים על ש'ארגנתי להם' את המוות", כך סיפר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחיר הכתר של אסד: אובדן שליטה ומלחמת צללים
– אל תילחמו בגלים: בגלל שמרנות, בן-גוריון נשאר נמל
– הסמטאות האפלות של יצירת המדבקות המונפשות

רק בחלוף שלושים שנה כמעט, אחרי מלחמת יום הכיפורים, צלצל אליו אחיו של ברזני: "הוא אמר לי, 'אני רוצה שתבוא לחתונה של הבן שלי, משה, שקרוי על שם אחי. זו הבקשה של אבא שלנו. הוא ציווה עלינו לראות אותך בחתונה. לאבא לא נותרו הרבה שנים לחיות'", כך סיפר בן־עמי. "בחתונה אברהם ברזני (אביו של לוחם המחתרת – רמ"ב) הגיע אליי, חיבק אותי ונישק אותי ואמר: 'הצלת את כבוד ישראל'. כששמעתי אותו אומר את הדברים התחלתי לבכות. כבר לא היה אכפת לי מכל מי שבאו אליי בטענות. היה לי ברור שעשיתי את הדבר הנכון".

"נשים עשו דברים שאני לא הייתי מעז לעשות. שרה וייס מספרת איך היא רצה בסמטה מסוימת והעבירה אוכל, בזמן שהיה ירי על הסמטה. הייתי לוחם בצה"ל, הייתי תחת אש, אבל אני לא יודע אם הייתי מסוגל ככה לנוע מעמדה לעמדה"

זה סיפור אחד מרבים ששמע אביחי ברג בראיונות שערך עם גיבורי דור תש"ח. ברג, מורה דרך במקצועו, מרצה ומנחה, קנה לעצמו שם כ"גרופי" של המאבק לעצמאות ישראל. כבר 15 שנה הוא מסתובב בין אנשי המחתרות וחולב מהם סיפורים על ימי הקמת המדינה. "תראי איזה דבר מטורף", הוא אומר ומראה לי צילום של בן־עמי, שאוחז בידו תפוז כתום ומבריק. "כאן הוא מחזיק דגם גבס של תפוז, ומסביר לנו איך חתך את הפרי כדי להכניס אליו את הרימון. את כל זה עשה כשהוא עצמו יושב בכלא, אחרי פעולת שוד שיזם לח"י".

בן־עמי הכין את המטענים מראש, בלי שידע מהו המועד המתוכנן של ההוצאה להורג. מכיוון שחשש שהתפוזים המרוקנים יתכווצו במשך הזמן וכך יתגלו רימוני הנפץ שבתוכם, הוא לקח תפוז שלישי, רוקן גם אותו והניחו סמוך למיטה בתא הכלא, כדי לראות מתי יתחיל לשנות את צורתו. "בן־עמי סיפר לי שהוא כעס על עצמו אחרי ההתאבדות", ממשיך ברג. "הוא חשב – אולי טעה? אולי הבריטים לא היו מעלים אותם בסוף לגרדום?".

כחמישים מלוחמי תש"ח הצליח ברג לפגוש במאמציו ללקט את קורות הימים ההם. סיפוריהם של 17 מהגיבורים יופיעו בספרו החדש, "ודרך אין אחרת" (שורה מתוך "זמר הפלוגות" מאת נתן אלתרמן), שנמצא בשלבים אחרונים של גיוס מימון באתר הדסטארט. הספר מעניק מבט אל האנשים שמאחורי הקרבות, ולפעמים מספק זווית מפתיעה על אירועים מיתולוגיים, כמו למשל נפילת גוש עציון. גאולה חריף מקיבוץ עין־צורים סיפרה לברג על ההקלה שחשה כשנפלה בשבי הירדנים, בתום חמישה חודשי מצור. "לא היה נשק לכל אחד, היו מעט נשקים שהיו עוברים בינינו", שחזרה. "מי שעלה לשמירה לקח מהשומר הקודם את הנשק שלו. בנוסף היה בקיבוץ מטול פיאט – נשק אנטי טנקי, ולקראת הקרבות הובאה מכונת ירייה, אבל היא לא עבדה. (…) כשנפלנו בשבי לא ידענו בכלל מה זה אומר, שבי. כל כך רצינו לצאת מכאן. לא פחדנו מהירדנים, פחדנו מאנשי הכנופיות. דאגנו מאוד, אבל לא לעצמנו. דאגנו שהמשפחות שלנו ישמעו שגוש עציון נפל ולא ידעו מה קורה איתנו, האם פגעו בנו, האם אנחנו בחיים. בינתיים ישבנו וכתבנו שירים".

"יורם קניוק בספרו 'תש"ח' עשה משהו ששום איש תש"ח לא עשה לפניו, אבל הוא לא מפחיד אותי. הוא מדבר על מוסר לחימה, אומר שעשינו שטויות, אבל הרוח הזו קיימת במנגינה. וכשאני מדבר על הרוח הגדולה הזאת, אני מתכוון ל'לא לחשוב על עצמי'"

"זה לא ספר מחקר", דואג ברג להבהיר. "היסטוריונים שיקראו אותו יתעצבנו כנראה. אני מביא שם סיפורים בלי מראי מקום. לי חשוב שהספר יהיה פופולרי, כלומר שכל אחד יוכל לצלוח אותו ולפגוש דרכו את הדמויות. אני רוצה שהשמות יהיו מוכרים, שהקרבות יהיו מוכרים, ושהדור הזה יהיה חלק מהסיפור שלנו. רוב הקוראים שאני פונה אליהם אינם מדריכי טיולים או חוקרים. הם לא יודעים מה זה הקסטל, מה זה סן־סימון, הם לא יודעים מה זה גשר עד הלום ולמה שם נעצר הצבא המצרי. לצערי היו סיפורים שלא הצלחתי לאמת, ונאלצתי להשאיר אותם בחוץ. אני יודע שיש אנשים שמצפים לראות את ההורים שלהם בספר, והם לא יהיו בו".

מפעם לפעם מתפרסמת מודעת אבל או כתבה קצרה על עוד פלמ"חניק, איש לח"י או אצ"ל שהלך לעולמו. דור הולך ונעלם. אתה חושש שאנחנו מחמיצים חלק מההיסטוריה?
"כן, יש הרבה מאוד לוחמים שהסיפור שלהם פחות מוכר. ישבתי גם עם אנשים דמנטיים, זה היה לי חשוב. הם לא יכולים ממש לספר, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשמוע אותם.

"ביקרתי אצל לוחמת שכבר הייתה בשלבי איבוד זיכרון מתקדמים. ישבתי איתה שעתיים ושמעתי סיפור לא מאוד רלוונטי, שהיא חזרה עליו שוב ושוב – ובכל פעם התרגשנו ביחד. הבת שלה שאלה אותי למה באתי. עניתי: כי היא הקימה את המדינה. מגיע לה שישמעו אותה".

לבד מול הטנק

הוא בן 36, נשוי לנירה ואב לשלושה, תושב מעלה־מכמש. לפני 15 שנה השתחרר משירות קרבי בצה"ל והגיע לבית ספר שדה שער הגיא. בהמשך מונה למנהל החינוכי של ארגון אשכולות, המשויך לאיגוד המדרשות. הרעיון לספר על מורשת תש"ח הבשיל אצלו כשעסק בהכשרת מדריכים. "בית ספר שדה שער הגיא יושב מעל באב־אל־ואד, וכדי להחיות את הסיפור הייתי לוקח את בנות השירות לפגוש את לוחמי הימים ההם", הוא מספר.

הלוחמים שאתה פונה אליהם תמיד משתפים פעולה?
"לפעמים הם אומרים לי 'אל תפיץ את זה', 'אל תכתוב את זה בפייסבוק'. ואז אני אומר להם: אתם מספרים סיפור שרוב העם לא מכיר".

אחת המרואיינות שלו היא שרה וייס, שהייתה בת 14 בלבד כשפרצה מלחמת העצמאות. באותם ימים היה הרובע היהודי בירושלים מחולק לקטעים, ושרה מונתה לקשרית האישית של אחד ממפקדי הקטעים, מוטק'ה פנקס. היא יצאה לשליחויות ושימשה מעין "רץ מ"מ" בלשון ימינו. לאחר מכן הוצמדה ליצחק מזרחי, "הברניסט" שתפעל את מקלע הברן. תפקידה של הנערה היה לרוץ אחריו מעמדה לעמדה כשבידיה ארגז תחמושת.

"לא פחדת?", שאל אותה ברג בריאיון. "עשיתי זאת באומץ ובלי פחד", היא ענתה. "כדורים שרקו מעל ראשי, ואני דבקתי במשימה להגנת הרובע".

שעות לפני פריצת הפלמ"ח לשער ציון, נשלחה שרה לסבב עמדות כדי להודיע לכולם את סיסמת הכוחות ולמנוע ירי של מגיני הרובע על הלוחמים שבאו לעזרתם. "הלכתי בסמטאות בלילה, בין עמדות המגינים, חשופה לאש הערבים", היא סיפרה. לה ולקשרים הצעירים האחרים היו תפקידים רבים: "ישיבה בעמדות תצפית ודיווח על תנועות של אנשי כנופיות, או עזרה בבית החולים משגב לדך במשימות כמו האכלת פצוע והלבשה שלו. את יושבת ליד ילד קטוע רגל במשך הלילה, כדי לוודא שהוא לא מקיא דם".

במהלך הלחימה ברובע היהודי נהרגו מפגיעת פגז שני הוריה – הרב אביגדור אורנשטיין, שהיה רב הכותל הראשון, ומושקה ליבה. יצחק בן־צבי, במברק ששלח לבן־גוריון, אמר על אביה: "שר וגדול נפל היום בישראל". "סיפור כזה חייבים לספר", קובע ברג.

המסע שלו הניב כמה גילויים שהיו בגדר הפתעה גם עבור קרוביהם של הלוחמים. כך למשל במפגש עם יצחק פרידלנדר, שהיה הקשר של אריק שרון בקרב על לטרון. "הבן אדם הזה מגיע בכל שבת לבית הכנסת, ואף אחד לא יודע את תפקידו החשוב בהיסטוריה של המדינה. זה לוחם שהיה שבוי חמש פעמים – בידי הרוסים, הגרמנים, הפרטיזנים, הירדנים והבריטים. ואז אני כותב עליו פוסט בפייסבוק, ופתאום המשפחה והחברים שלו מגיבים 'מה, באמת? לא ידענו'".

בריאיון אחר גילה לדבריו את הסיפור האמיתי של הקרב על נגבה. "בניגוד לקיבוצים אחרים שנפלו, נגבה ידוע בתור הקיבוץ שהצליח כמה פעמים לעצור טור צבאי מצרי. אבא קובנר כינה את המקום 'נגבגרד', כי הם עמדו בגבורה כמו בסטלינגרד. קרב הבלימה החשוב ביותר היה בחודש יולי 1948. הסיפור הידוע אומר שכמאה לוחמים הצליחו לעצור את השריון המצרי, אבל יש בתיאור הקרב משהו מוזר – הטנק המצרי שהוביל את הטור נעצר והסתובב. מה גרם לו לסגת?

"יום אחד ישבתי עם עודד נגבי, שהיה חבלן בגבעתי, והוא סיפר שנשלח לקיבוץ נגבה וטמן סביבו מאות מוקשים. אמרתי לו 'נו באמת, כל מוקש לוקח שעה עבודה', והוא עונה לי: 'זה מה שהיה'. ואז הוא מוציא מסמכים, אנחנו בודקים תאריכים, ומתברר שהבחור אשכרה מילא את משימתו מסביב לנגבה במשך חודש. מי שעצר את הטור המצרי היה עודד נגבי, שלבדו הטמין מוקש אחרי מוקש. אבל נגבי לא מוכר חוץ מאשר בקיבוץ נגבה. ברור לי שהסיפור הזה עומד להיכנס להיסטוריוגרפיה של ההדרכות".

חייל פשוט, אבל וואלה

ברג מציג לי תעודה ממוסגרת של חנוך קוסובסקי, אחד ממלווי השיירות בתש"ח. "קבענו בבית קפה, וחנוך הגיע בכיסא גלגלים. פתאום הוא הוציא מתחת לכיסא תעודה שקיבל משייקה גביש (מ"פ ומג"ד במלחמת השחרור, לימים מפקד פיקוד הדרום – רמ"ב), על תפקידו בליווי השיירות. הוא שם לי אותה ביד ואמר: 'שמע, אני כבר לא במצב טוב. זאת הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור שלי. אני נותן לך את התעודה ומבקש שאתה תמשיך לספר את הסיפור'. ואז הוא התחיל לשיר את 'נלבישך שלמת בטון ומלט' של אלתרמן, באמצע בית הקפה. כשהגיע למילים 'מה עוד לא נתנו וניתן', הוא פרץ בבכי ואמר 'עשינו את מה שהיינו צריכים'".

גם המפגש עם מנחם זעירא מקיבוץ חמדיה היה בלתי נשכח. זעירא, המכונה "קטוני" על שם קומתו הנמוכה, גדל בתל־אביב ואחרי שסיים את כיתה י"א התגייס לפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח. במשך שנתיים עסק בהבאת אוניות מעפילים לארץ ישראל. "הגעת אונייה ארצה הייתה סודית ביותר, ולכן אי אפשר היה להכין אותנו מראש", כך סיפר לברג. "היינו יושבים במחנה בידיעה שבשבועות הקרובים אמורה להגיע אונייה, בלי לדעת יותר. לפתע היה מגיע איש המוסד לעלייה ב', מבקש מכולם ללבוש בגדי עבודה, והופ – יוצאים להורדה. לא בכל הורדה היה צורך בכל אנשי הפלי"ם. נוצר מתח גדול, מי יצא למשימה ומי לא. הכי מעליב היה כשאמרו ללוחמים שהם לא יוצאים לפעולה. רצינו להיות חלק, וכל אחד רצה להכניס כמה שיותר מעפילים ארצה. כל עולה ירד עם חבילה קטנה שהביא. ה'פעקאלך' היו מאוד חשובים עבורם. הם נצמדו למזוודה ככל יכולתם, לעיתים על חשבון הזהירות במים".

לב הסיפור של קטוני התרחש במרץ 1946, כאשר האונייה "שושנה" ("סוזנה", ובשמה האחר "שבתאי לוז'ינסקי") קרבה אל חופי ארץ ישראל. כשהייתה במרחק כמה מאות מטרים מהחוף, נתקעה הספינה ולא הצליחה להתקרב עוד. "אנשי הפלי"ם היו צריכים לקפוץ למים ולהביא מעפיל אחרי מעפיל", מספר ברג. "אנחנו מדברים על חודש מרץ, עדיין חורף. קטוני היה חמש שעות בתוך המים, כשהוא עוזר למעפילים להחזיק בחבל שנמתח אל החוף, ולפעמים גם מציל אנשים מטביעה. הוא ממש סיכן את חייו, כמעט ספג מכת קור, ברגע האחרון גלגלו אותו בשמיכה. כשהבריטים הקיפו את החוף, היום חוף ניצנים, זרמו לשם מאות יהודים מיישובי הסביבה. הם שרפו את תעודות הזהות שלהם, וכל מי שנתפס על ידי הבריטים אמר רק 'אני יהודי מארץ ישראל'".

האונייה נשלחה לקפריסין, כשעל סיפונה גם אנשי פלי"ם ותושבי הארץ שהגיעו לעזור למעפילים. בין העצורים היה אורי יפה, מפקד הגדוד הרביעי בפלמ"ח. לקראת ההגעה לחופי האי, יפה הורה לנוסעים להתנגד למעצר בכל דרך. "הפקודה הייתה לפרק כל דבר שאפשר לפרק מהאונייה, ולזרוק על הבריטים", סיפר קטוני לברג. "הנוסעים והצוות התנגדו בגבורה וזרקו על הבריטים מכל הבא ליד: דליים עם קיא וצרכים שנאספו בנסיעה, מוטות ברזל, כל דבר. המאבק נמשך והבריטים ירו לאונייה גז מדמיע. בין המעפילים היו כמה נשים הרות שהגז סיכן אותן, ולכן יפה פקד להיכנע. הבריטים עלו לספינה והירידה נמשכה ללא התנגדות".

זעירא לא ידע אנגלית כמעט, אבל כששמע את המילים Here’s the little boy מפי אחד מהבריטים, הבין שמישהו מחפש אותו במיוחד. כדי לא לחטוף מכות מיותרות הוא ירד אל החוף ולא ניסה להתנגד. במשך שבועיים ישב עם עצורי קפריסין, עד שהבריטים השיבו אותו לארץ בגלל הצפיפות במחנה המעצר. "שאלתי אותו איך יכול להיות שהוא לא ידע אנגלית, הרי הוא למד בבית ספר מקצועי", מספר ברג. "זעירא השיב שהם לא שיתפו פעולה עם בית הספר בלימודי האנגלית, כמחאה נגד הבריטים: 'לא נלמד את השפה שלהם'".

בשיחותיך עם הלוחמים עלו גם שאלות פוליטיות?
"כן, אבל מכיוון קצת אחר. את קטוני למשל שאלתי איך הוא רואה את המצב הפוליטי היום. הוא הסתכל על הכיפה שלי ואמר בצחוק: 'עליך אני כועס'. שאלתי למה, והוא ענה: 'אתם, הציבור הדתי, חושבים שאתם אוהבים את ארץ ישראל? אני אלמד אתכם מה זה לאהוב את ארץ ישראל. אני מוכן לוותר כי צריך לעשות הסכם, אבל אני לא אסכים לקבל מאף אחד אמירה שאני לא אוהב את ארץ ישראל'.

"הרגע הכי מרגש היה כששאלתי אותו מה הוא רוצה שיזכרו ממנו בעוד שלושים שנה. הוא ענה: 'שידעו שהבאתי שתי אוניות מעפילים לארץ ישראל, זה כל מה שאני רוצה'. ישבנו שם, והוא פשוט התחיל לבכות. בשבילי זה היה בוקס בבטן. נמצא פה מישהו שאנחנו כחברה וכמדינה חייבים לו כל כך הרבה. מי מכיר את הסיפור שלו? הוא היה בסך הכול חייל פשוט, לא מפקד גדול. אבל וואלה, הביא אוניות לארץ ישראל".

הרוח הגדולה והלוחמת הקטנה

ברג מודה כי מטרות הפרויקט שלו אינן רק תיעודיות, אלא גם חינוכיות. "סליחה שאני אומר, אבל לחבר'ה האלה לא נשארו הרבה שנים. זה היה מעין ניסיון לרדוף ולהוציא מהם כמה שיותר סיפורים. אבל מה שהכי משמעותי זה לא רק הסיפור עצמו: ניסיתי גם לתפוס משהו מהרוח הגדולה שהייתה בתש"ח".

יורם קניוק ז"ל, בספרו "תש"ח", מערער את האתוס הישראלי המקובל על רוח גדולה כזאת.
"זכיתי לראיין את קניוק פעמיים. כל שיחה איתו הייתה חוויה מרתקת, כי הוא מדבר בצורה מסוימת מאוד. זה לא דיבור מיופייף, והוא כל הזמן קופץ מדבר לדבר. לדעתי יורם קניוק עשה משהו שאף אחד מאנשי תש"ח לא עשה לפניו. רבים מהם כתבו ספרים, אבל הוא, כבר בתחילת הספר, מודה שהוא חושב שהוא כותב מהזיכרון, ולא כותב את מה שהיה. רוב הדברים שהוא מספר הם לא הדברים המקובלים, למשל כשהוא מספר על זונות. אבל זו התמודדות טובה, וחשוב לקרוא את הספר. הוא לא מפחיד אותי. אני חושב שגם שם קיימת הרוח הגדולה של תש"ח. קניוק מדבר על פגיעה במוסר הלחימה, הוא אומר שעשינו שטויות, ועדיין הרוח הזו קיימת במנגינה. וכשאני מדבר על הרוח הגדולה של תש"ח, אני מתכוון ל'לא לחשוב על עצמי'".

בראיונות הייתה התייחסות גם לצד הערבי בסיפור?
"לא מעט. למשל בריאיון עם אליהו סלע ז"ל המכונה 'רעננה', מי שפיקד על פלוגה בכיבוש הקסטל. זה אירוע שנחקק בתודעה הישראלית, אבל בסוף, 250 איש אולצו לעזוב שם את הבית שלהם. וזה רק כפר אחד מתוך עשרות בהרי ירושלים. בבית־מחסיר 400 איש עזבו את הבית. אני מתעסק בנושאים האלה בשיח עם הלוחמים, ואני חייב לומר שלא היה אחד שהביע צער על כך. גם מי שנמצא הרחק בשמאל המפה הפוליטית. כלומר, מבחינתם הערבים פתחו במלחמה, והמנהיגים הערבים צריכים לתת את הדין".

בשיחותיו עם בוגרי תש"ח עלה גם הסיפור של דיר־יאסין, הכפר שנכבש על ידי לח"י ואצ"ל ורבים מתושביו נהרגו. "יש לי ריאיון עם מאיר סודרי, איש אצ"ל, שממש צועק עליי: 'לא היה טבח בדיר־יאסין. לא הרגנו אף אחד סתם. השמיצו אותנו, אנחנו באצ"ל מאוד שמרנו'. הוא צועק מדם ליבו. במחקרים המאוחרים יותר באמת הצליחו להוכיח שכנראה לא היה שם טבח של 257 איש כמו שנטען בעבר, ומספר ההרוגים היה קטן בהרבה.

"נפגשתי עם יצחק פרידלנדר, שהיה הקשר של אריק שרון בקרב לטרון. בן אדם שהיה שבוי חמש פעמים – בידי הרוסים, הגרמנים, הפרטיזנים, הירדנים והבריטים. ואז אני כותב עליו פוסט בפייסבוק ופתאום המשפחה והחברים שלו מגיבים: מה, באמת? לא ידענו"

"לאורך תקופת הראיונות גם שמתי לב שהכעס בין המחתרות קצת החל לשקוע. לפני 12 שנה עוד פגשתי פלמ"חניקים שלא הסכימו שאזכיר בבית שלהם את אצ"ל ולח"י, אבל מאז משהו השתחרר. אצל כולם אני מרגיש את זה. מצד שני, כשאני מזכיר את הסזון, הפלמ"חניקים כן מתהפכים ואומרים ש'היה צריך לתפוס אותם, אחרת הם היו משתוללים'. שוחחתי עם לוחם אחד שהשתתף בזה, והבנתי שנוח לו יותר לדבר על אנשי המחתרות כשותפים שלא עבדו נכון. זו גישה שלא פגשתי בספרות שנכתבה לפני 15 שנה למשל".

כשגיבש את רשימת המרואיינים שיופיעו בספר, היה לו חשוב לכלול בה גם נשים: "הרגשתי שתמיד מדברים על 'לוחמי תש"ח', אבל היו גם הרבה מאוד לוחמות בלב המאבק". כזו היא למשל הדסה אביגדורי־אבידוב ז"ל, שהשתתפה בליווי השיירות לירושלים. "זה הסיפור שאני רוצה שאנשים יכירו, סיפור של מישהי פשוטה. הבריטים עוד היו אז בארץ, והציבו מחסום בשער הגיא. הדסה סיפרה לי איך היא לקחה תת־מקלע סטן, פירקה אותו והסתירה מתחת לבגדים. תפרו לה חצאיות גדולות יותר, בהסתמך על זה שהבריטים לא נהגו לבדוק בנות. כשהם נכנסו לשער הגיא, אחרי בית־מחסיר הערבים התחילו לירות – והיא שלפה את הסטן מתחת לבגדים, הרכיבה אותו והשיבה אש. מלווה אחרת של השיירות הייתה יוכבד בן־שמואל, שנכנסה גם היא לתוך הספר. למעשה, השיירות מתל־אביב לירושלים היו מורכבות מכמעט 50 אחוז נשים".

מבחינתך זה אומר משהו לגבי הוויכוח העכשווי על שילוב נשים ביחידות קרביות?
"בטח. אני אומר בזהירות שהבנים צריכים לזלזל פחות. נשים במלחמת העצמאות עשו דברים שאני לא הייתי מעז לעשות. שרה וייס מספרת איך היא הייתה צריכה לרוץ בסמטה מסוימת ולהעביר אוכל, בזמן שהיה ירי על הסמטה. הייתי לוחם בצה"ל, אני עושה מילואים הרבה שנים, הייתי תחת אש, אבל אני לא יודע אם הייתי מסוגל ככה לנוע מעמדה לעמדה.

"בשיירה הראשונה שיצאה לדרך, אמרו לאביגדורי־אבידוב: בואי, תהיי חובשת. למה חובשת? כי אביה היה רופא חשוב בירושלים. היא מתארת איך היא יושבת עם 11 פצועים וצריכה להתחיל לטפל בהם, כשמעולם לא עשתה דבר כזה קודם לכן: 'עברתי פצוע־פצוע וניסיתי להבין מה המצב, ותוך כדי שאני מבינה מה המצב, ללמוד מה לעשות'. והכול בזמן שיורים עליהם מהקסטל. אני לא יכול לדמיין את עצמי במצב כזה. אז כן, אני חושב שברוב היחידות יש מקום לבנות".

ברג משמיע לי את הקלטת השיחה עם יוכבד בן־שמואל. הדר, בת השירות שהתלוותה אליו לריאיון, שואלת אותה: "איך המשכת להילחם אחרי שראית דברים כאלה?". "איזו ברירה הייתה לנו?", משיבה בן־שמואל, "האם יש ברירה לעם שלנו? אנחנו חייבים. אחרת לא הייתה ירושלים. לא הייתה בירה ולא הייתה מדינה, אם לא היינו עקשנים".

"שאלתי אותה אם היא זוכרת את הסטן, והיא ענתה: בטח", מספר ברג. "ואז היא התחילה לתאר בפרוטרוט – אישה בת תשעים – איך מכניסים את המחסנית ולאן הכדור הולך ומה יחס מעלה הסלילים. אני לא זוכר מה יחס מעלה הסלילים של האם־16. שאלתי אותה אם היא מתגעגעת לסטן, והתשובה שלה הייתה: כן, לפעמים".

עיניים נוצצות בחניתה

לפני כשנה הלך לעולמו יוסף אשד, אחרון לוחמי פלוגות הלילה של אורד וינגייט. הוא האריך ימים עד גיל 103, וברג הספיק לראיין אותו בשנותיו האחרונות. "אשד היה חצי בדמנציה, מדי פעם איבד את זה. אנחנו מדברים על אדם שעלה לחניתה בשנת 1938, והשתתף בלחימה עוד בתקופת המרד הערבי הגדול. משם גייסו אותו לפלוגות הלילה".

מה הוא סיפר על וינגייט?
"אשד תיאר אדם נוצרי פרוטסטנטי שהיה ציוני יותר מכולם. כשהלוחמים אמרו לו שהוא צריך ללמוד את הסיפור הציוני, הוא ענה להם שאין צורך, כי הוא מכיר את התנ"ך. באחד המסעות שהוא הוביל, אחרי כמה עשרות קילומטרים החבר'ה התעייפו, לא היה להם כוח ללכת. וינגייט הוציא תנ"ך, קרא להם על גדעון בספר שופטים, ואמר להם: 'אתם הסיפור הבא בתנ"ך, תמשיכו קדימה'. הוא גם היה מטורף לגמרי: אנשים רגילים פותחים מפה ולומדים ציר ניווט, וינגייט לעומת זאת היה פותח מפה והולך 'דוך'".

לא היה קל לחלץ מאשד את הסיפורים. "בכל פעם שהוא איבד את הזיכרון, התחלנו לשיר לו 'שורו, הביטו וראו', ואז יכולנו לראות איך העיניים שלו נוצצות. ברגע ששרנו הוא היה חוזר לימים הראשונים של חניתה, ונזכר איך הם ישבו ארבעה חודשים והחזיקו את הנקודה. מדי פעם היה מגיע לשם אברהם הרצפלד, מחזיק תיק ההתיישבות בסוכנות, יורד מהאוטו, מתחיל לשיר 'שורו, הביטו וראו', וכולם היו מתגודדים סביבו ורוקדים.

"אשד גם סיפר שבאחת השיירות ליווה אותם יצחק שדה. כשהחלה מתקפה ערבית, והלוחמים רצו להיכנס למשוריינים, שדה אמר להם: 'מה אתם עושים? צאו מהמשוריינים'. הוא היה אבי תורת 'לצאת מן הגדר', ולימד שאם תוקפים אותך, תקוף בחזרה. מעניין מה אנשים זוכרים. אשד מספר שבאמצע הקרב, שדה נעצר בצד והלך להתפנות. הפרט הזה נחקק בזיכרון שלו. למה זה היה חשוב עבור אשד? כי משהו במעשה הזה השרה עליהם ביטחון".

מכריכת ספרו ניבטת תמונתו של אדם מבוגר עם מקל הליכה, על רקע שחזור של אחד מקרבות תש"ח. עבר ועתיד, זקנה ונעורים משולבים זה בזה. כשאני שואלת את ברג אם יש ממשיכים לדור ההוא, אני נענית בשתיקה ארוכה. "אני לא יודע אם יש מישהו שלקח את המושכות", הוא משיב לבסוף. "אני כן יודע שאנחנו צריכים לקחת אותן. אני לא יכול לשייך את זה לקבוצה מסוימת, אבל כל אחד יכול להמשיך את דור תש"ח במשימת חייו. נכון שאף אחד לא הולך עכשיו עם סטן להציל את גוש עציון כמו שעשו חברי מחלקת הל"ה, אבל הייתי רוצה שאנשים ייקחו מהספר הזה מסר אחד: תהיו אנשי תש"ח במה שאתם עושים. בין שזה ביחידה 8200 ובין שזה בשירות הלאומי, עליך להבין שאתה לא הדבר החשוב כאן.

"בשבוע שעבר נפטר גליל אלישיב, שהיה קצין מודיעין בחטיבת גבעתי. ישבתי איתו בזמנו שלוש שעות בבית האבות, והוא סיפר לי על התפקיד שמילא שירות הידיעות של ההגנה. איך הם הכינו תיקים על כל אחד מהכפרים, בדקו כמה אנשים יש בו ולאיזה צד הוא משויך פוליטית. בסוף השיחה הוא אמר: 'אני מתנצל שלא היה לי מה לספר'. אני מסתכל על האיש הזה, שהיה קשור לקרבות במשטרת עיראק־סווידאן, והוא ככל הנראה אחד מהשניים שפגשו את גמאל עבד־אל־נאצר בשיחות עם המצרים הנצורים בכיס פלוג'ה. הוא מספר לי סיפור מטורף, וחושב שאין לו מה לספר. זה קורע לב. יושב אדם מבוגר בשנות התשעים לחייו, שהקים את המדינה הזאת, והוא בטוח שלא עשה שום דבר".