ספרו הראשון של אריאל הורוביץ, "טובי בנינו" (כתר, 2021) טבל כולו בביצה הדתית־לאומית. בזמנו כתבתי כי "הדבר גוזר על ספר כזה להיות מראש מיועד קודם כול לקבוצת אוכלוסייה אחת ולאבד באופן אוטומטי קוראים פוטנציאליים רבים שאינם שייכים אליה. לכן, מדובר בהימור נועז".
בספרו השני הורוביץ אכן מתרחק מהביצה הדתית־לאומית. הוא בכל זאת טובל בה במספר עמודים שבהם לא הצליח להתאפק לעשות זאת, וחבל, אבל על כך בהמשך."עלילה מהוקצעת וסיפור מצוין" – כך סיכמתי את הביקורת על "טובי בנינו", ואני לחלוטין חותם על ארבע המילים הללו גם בהתייחס ל"עורך צללים". מדובר בשלושה מונולוגים של שלושה אנשים שונים לחלוטין, שכולם טעמו מנחת זרועו האינטלקטואלית של חגי נאור – כוכב עולה בשמי האקדמיה וההגות הפופולרית שגם אינו בוחל בפוליטיקה – אם תרצו מעין שילוב בין גרסאות מוקצנות של מיכה גודמן, שי פירון ואוריאל שקולניק, הפרופסור הבן מהסרט "הערת שוליים". השלושה הם גליה, עורכת לשעבר בערוץ הממלכתי שבו קיבל נאור לראשונה את פרסומו; מרדכי יבין־יסלזון, פרופסור שהקים מכון יהדות שנאור ניסה לגוזלו ממנו; וחנן בר־נר, בחור צעיר שנלכד ברשתו של נאור ומחליט לחשוף את סודותיו. למעשה, "עורך צללים" מורכב משלושה סיפורים קצרים נפרדים בעלי אורך שווה כמעט – טריק מוכר ולגיטימי שאיתו חולפים על פני משבר הספר השני – אבל הורוביץ הוא מספר משוכלל ומיומן ולכן השלושה הללו בהחלט משתרגים אלה באלה ומתלכדים ליצירה ספרותית אחת שהיא מספיק אינטליגנטית כדי ליהנות ממנה ולהמליץ עליה לאחרים, ומספיק מאווררת וקלילה כדי לסיים את קריאתה בכמה שעות בודדות. בתקופה כזו, שבה אסקפיזם הוא מצרך מבוקש, מדובר במחמאה.
העברית של הורוביץ קולחת, לא גבוהה מדי ולא מתחנפת, ושנותיו האחרונות שרובן עברו באקדמיה נותנות את אותותיהן בשליטתו ברזיה ובטינופיה, במה שמזכיר לעיתים את סגנונה המושחז של מאיה ערד ב"שבע מידות רעות" הנהדר. איפה בכל זאת, לדעתי, "נפל" הורוביץ בספרו השני? כפי שכתבתי בהתחלה, בכמה עמודים בודדים שבהם החליט לתת טבילה נוספת בביצת הציונות הדתית. מערך הוויקיפדיה שלו אני למד שהורוביץ עשה שש שנים בפתח־תקווה כתלמיד ישיבת הסדר. ההיכרות הזו, דלה כפי שהיא נשמעת, הספיקה לו כדי לשים בפי גיבורו השלישי חנן, שנולד וגדל בפתח־תקווה – שאותה הוא מכנה "שממה רוחנית" – משפטים כמו: "איזו דלות, רזון רוחני בכל מה שקשור ליהדות ולרוח, שאפיין את כל הסביבה שלי", "כלום הם לא קראו, חוץ מעלוני השבת… בעלונים הם עיינו באדיקות – הרעיונות הנבובים של הרבנים, הפרסומות לטיסות לחו"ל, הטורים הפוליטיים המתלהמים…". אפשר לדון בהבדל בין הציונות הדתית בירושלים ובאזור המרכז. בוודאי שיש הבדלים, ואני אפילו לא טוען שאין גרעין של אמת בחלוקה הזו. אבל את זה אפשר וצריך לכתוב במאמר דעה, אפשר אפילו מתלהם, לא כחלק מספר שכלל לא עוסק בנושא. קראתי את הפסקאות הללו בעודי נמצא בביתי שמרוחק עשרות מטרים מהתיאור הפתח־תקוואי המאוד נקודתי של הורוביץ, והרגשתי שמורחים על פרצופי ביצה סרוחה. חוץ מתחושת עליונות רגעית על מי שאינו אתה, מה בעצם השגת כאן? בספרו השלישי, שאני כבר מחכה לו, עדיף שהורוביץ יוותר כליל על העיסוק בביצה הזו ויתרכז במה שהוא עושה לא רע בכלל – ספרות טובה.
עורך צללים אריאל הורוביץ / כתר 254 עמ'
