עורכת הפרויקט: תמר פרלשטיין
טורטית
כמו הצבר, גם הטורטית מכוסה בעטיפה ירוקה ועקשנית אך רכה ומתוקה מבפנים
במשך שנים נעשה עוול לחטיף אחד חשוב בעמדה שליד הקופאית. שנים שהוא ספג עלבונות והכפשות על ידי עוברים ושבים, שקראו לעברו "פרווה", "טבעוני" ו"מה זה בכלל קרם שקדים".
הטורטית היא ללא ספק הוופל הישראלי ביותר, זה שמושפל כל העת אבל מראה לכולם מי מחזיק פה על מדף החטיפים כבר מעל לארבעה עשורים. לעזאזל, זה אפילו החטיף הקרבי ביותר – היא הצליחה לשבור את שביתת הרעב של ברגותי.
אז נכון, לכאורה היא לא החטיף האולטימטיבי או הוופל הכי מדהים, במיוחד לא כשהיא עומדת מול חבריה מחו"ל. אבל מתחת לעטיפה ירוקה ועקשנית, כמו הצבר הישראלי, מסתתר לו ופל עדין עם קרם שקדים אלוהי שרק מחכה שתנגוס בו. שרק מחכה שתהיה חלק מהשמחה הזאת.
בתוך כל המבחר הגדול, אני בוחר שוב ושוב בטורטית. היא לא עוד חטיף שוקולד אחד מתוך מיליון, היא פרווה והיא גאה בזה. כמו הישראלי, גם היא לא מחביאה את האישיות שלה מתחת לשכבות של שוקולד ונחמדות. תזהו בכל מקום את החספוס שלה. אני מאחל לכולנו שנצעד יחד לעוד הרבה שנים של קרם שקדים פרווה. לחיי הטורטית!
אלנתן זכריה
סידור רינת ישראל
הכרזה שמתפללים בה בכל יום
במסיבת הסידור בכיתה א', על מדרגות ארון הקודש הגבוה, קיבלתי את הסידור הראשון שלי, "מאיר עיניים". אולם הסידור ששמור לו מקום של כבוד בליבי עד היום הוא "רינת ישראל".
אם נחריג את התנ"ך שעליו מושבעים הטירונים, והסידור־נוסח־אחיד־אשכנזי לחיילי צה"ל שהוציא הרב גורן, רינת ישראל היה ועודנו בשׂורה ציונית. התפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל מוצבות במקומן, ונוסח תפילות יום העצמאות התמקם בטבעיות ב"שער ימי ההודאות", מיד אחרי חנוכה ופורים. הכרזת עצמאות ציונית דתית. לא כזאת שתלויה על הקיר, אלא שמתפללים בה מדי יום, שוב ושוב. עוטה כריכה חלקה צנועה, חפה מגרפיקת קיטש יודאיקית, עמודיו נייר לבן בוהק ולא צהבהב. צורת אותיות מילות התפילה היא בגופן "פרנק ריהל" רציף ואחיד בגודלו, כמו רובם המוחלט של הטקסטים העבריים החדשים בספרות ובעיתונות כולה החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים. קאנון יהודי ישראלי.
לאחרונה, אחרי עשרות שנים, יצאה מהדורה חדשה של הסידור הוותיק ותוקנו לא מעט שגיאות.האיפוק החזותי נשמר והידידותיות למשתמש נותרה כשהייתה. לכאורה זו גרסה משופרת ומודרנית יותר, אך לתחושתי משהו בייחודיות הארצישראלית נעלם, עם הדפים שהצהיבו פתאום והאותיות המהוקצעות. לפני מספר שבועות חגג בני את מסיבת קבלת הסידור שלו. לאחריה הצצנו בו מבעד למעטפת הבד המסורתית. שמחתי לגלות שם את הכריכה החומה, הישנה והמוכרת של רינת ישראל.
אלישע נדב
כנפי צניחה
מושא קנאה בבסיס ובטרמפיאדות הביתה
הלוחם הישראלי האחרון שצנח בשטח האויב חצה כבר מזמן את יום הולדתו השמונים. זה קרה במבצע קדש, 1956. מאז לא נרשמו עוד צניחות תחת אש. בכל זאת, במשך עשרות שנים אחר כך הוסיפו כנפי הצניחה לשמש אתגר מוביל של צעירים בגיל גיוס, אפילו לפני כנפי טיסה. אלפים רבים היו מוכנים לעבור טירונות מפרכת רק כדי לענוד אותן בסיומה על החזה. לכאורה כנפי צניחה הבדילו בין הדרג הקרבי הבכיר (חטיבת הצנחנים) לדרג הקרבי הזוטר (שריון, תותחנים, הנדסה וגם גולני). זאת על אף שבמלחמות ישראל אלה ואלה סיכנו את חייהם באופן שווה. כדורי האויב לא הבחינו ביניהם.
כנפי צניחה היו גם סוג של צ'ופר לחיילים נבחרים בחילות אחרים. הם יצאו לקורס צניחה בן חודש בתל־נוף, שבסיומו זכו גם הם בכנפיים הנכספות. כנפיים שלא עשו אותם לחיילים טובים יותר, לכל היותר הפכו למושא קנאה בבסיס ובטרמפיאדות הביתה. רב־אלוף גדי איזנקוט היה הרמטכ"ל הראשון שלא ענד כנפי צניחה. אולי סבל מפחד גבהים ואולי ויתר עליהן מחוסר עניין. כך או כך, החזה החשוך שלו מהעיטור הנפוץ ביותר עד אז על חזותיהם של רמטכ"לים אותת כי חלפה תקופת הזוהר שלהן. אפשר כבר בלעדיהן.
חגי סגל
חוגר
לִפְנֵי שְׁנָתַיִם מִישֶׁהִי אַחַת שָׁאֲלָה אוֹתִי
רוֹצֶה לַחְתֹּם עַל כַּרְטִיס מוֹעֲדוֹן?
זֶה בְּחִנָּם הִיא אָמְרָה
זֶה בְּחִנָּם אָז חָתַמְתִּי
כַּרְטִיס כָּזֶה אֵין עוֹד בָּעוֹלָם
מְקַבְּלִים אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם
מַעֲבִיר כַּרְטִיס
לַעֲלוֹת לָרַכֶּבֶת
מַעֲבִיר כַּרְטִיס
לְהִכָּנֵס לַבָּסִיס
מַעֲבִיר כַּרְטִיס
לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּחְשֵׁב
מַעֲבִיר כַּרְטִיס
לְקַבֵּל אֹכֶל
מַעֲבִיר כַּרְטִיס
לִרְאוֹת רוֹפֵא
אוֹמְרִים שֶׁזֶּה כַּרְטִיס הַמּוֹעֲדוֹן
הֶחָזָק בָּעוֹלָם
הַמּוּסָרִי בָּעוֹלָם
צְרִיכִים לִהְיוֹת גֵּאִים
זֶה הֲרֵי מֻשְׁלָם
אֲבָל אָז גִּלִּיתִי
בַּמּוֹעֲדוֹן הַזֶּה אֵין חֲבֵרִים
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּשׁ חֹק כְּזֶה
שֶׁמֻּתָּר לַעֲזֹב מָתַי שֶׁרוֹצִים
חָתַמְתִּי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.
בועז אפרת
רב־קו
קוץ באליה הדיגיטלית
כשהחופשי־חודשי הראשון הגיע אל ביתנו, בשנת 1990, קבלת הפנים שערכנו לו הייתה די מאכזבת לשני הצדדים: על היום הראשון כיבסתי במכונה את כרטיס הנייר שהיה בכיס חולצתו של אורי. המאורע הטרגי־קומי הניב טור למקומון שכותרתו הייתה "כביסת הרש", ובסיומו נרשמה קריאה נרגשת להנפקתו של כרטיס שיהיה עמיד בפני צרות שכאלה.
חלפו שנה־שנתיים־שלושים, והנה חלום הדורות התגשם – כרטיס הנייר הפך לפלסטיק. הרב־קו מקל על החיים במידה רבה, ומאפשר לטעון עליו הסדרי נסיעות שונים, ערך צבור ושאר מילים עתידניות, ואם ילך לאיבוד ניתן לשחזר נתונים ולהנפיק חדש. אך נעוץ גם קוץ באליה הדיגיטלית – תם עידן התשלום אצל הנהג בכניסה לאוטובוס. אמנם התחשבו באזרחים הוותיקים, שיוכלו לשלם כרגיל לנהג, אבל לשאר הנוסעים כבר אסור לעלות לאוטובוס בלי הכרטיס האישי שלהם, ועליהם לזכור להטעין אותו מראש, "אפשר באפליקציה".
המהפכה עברה איכשהו בשקט בירושלים, אבל כשהגיעה לתל־אביב השמיעו הנוסעים זעקה גדולה ומרה. לא שזה עזר להם. המדינה מתייעלת, נוסעת קדימה בדהרה, והאזרחים ייאלצו להתאים את עצמם, יחד עם ההסתגלות לדיגיטציה של הבנקים וסניפיהם המתמעטים ועם הבוטים שעונים לנו באדיבות קרה ומתוכנתת באתרים השונים. כי העתיד כבר כאן, בכרטיס קשיח, והמדיניות גם.
מיכל אורבך
שקדי מרק
מצאת אחד כפול בגודל – מינימום אראלה התקשרה אליך
יש אנשים שעבורם הנחמה היא פחמימה, עבורי הנחמה הספציפית היא שקדי מרק. אין המצאה בעולם כמו שקדי מרק. הלאה קרוטונים מפונפנים ומוגזמים, להתראות לכם כל מיני חתיכות עירית מדויקות – הדבר האמיתי זה שקדי מרק.
לחשוב שגדל פה דור שלם שהתרגל לשקדי מרק בקופסה. איפה המיומנות הנדירה בהחזרת השקדים לשקית לא יציבה?
עד היום, כשאני קמה מהשנ"צ של שבת (לא ישנתי! נחתי) ומחפשת משהו להעביר איתו את הטעם של הג'יפה מהפה, אני לוקחת שלוק שקדים וזה עוזר. הטעם נשאר איתך כמה שעות, פשוט כי זה נתקע בשיניים. שקדי מרק יכולים להביא אושר גדול – רק תחשבו על הילד בארוחת שבת שמצא שקד כפול בגודל, מינימום אראלה התקשרה אליו – אבל הם יכולים גם להביא לעוגמת נפש. תשאלו כל ילד ששם יותר שקדים ממרק בצלחת, ואמא שלו אמרה לו לא לקום מהשולחן עד שהוא מסיים את הכול. וכולם יודעים שבשקדי מרק שהיו יותר מדי זמן במרק והפכו לתפוחים כאלו וספוגיים – אסור לגעת וגם אסור להתקרב.
רביטל ויטלזון–יעקבס
טאקי
המשחק שנמצא איתנו כבר 36 שנה, ויישאר עד חגיגות המאה לפחות
"נא לשתף את הפוסט הזה כמה שיותר! זה עשוי להציל משפחות וחברויות!" – כך חתם חיים שפיר פוסט שהעלה לפני שנתיים בדף הפייסבוק שלו. בפוסט מתאר ממציא משחק הטאקי מחלוקת קשה שהגיעה לפניו: אם נותרו לי שני קלפים ביד – אחד רגיל ואחד "שנה צבע", מה עליי להכריז קודם – את שם הצבע החדש או "קלף אחרון"?
ישראל אמנם צעירה, אבל אין מה להשוות את מגוון המשחקים שליוו את המדינה מהקמתה ועד היום. פעם היה אפשר לראות ילדים משחקים קלאס, חמש אבנים ומחבואים ברחובה של עיר, היום הם בעיקר נצמדים לספה בעודם מקליקים, מדפדפים ומחליקים את האצבעות על מסך הסמארטפון. ועם זאת, משחק אחד מצליח לשמור הן על הפופולריות שלו והן על העיצוב המקורי שלו כבר 36 שנה. גם בחיפושי גוגל בישראל, טאקי מנצח בקלות את מונופול, שבץ נא, קטאן ושורה של משחקים פופולריים ברמה בינלאומית. זו הסיבה שהפוסט החמוד של חיים שפיר הוא לא פחות מהיסטורי עבור המוני שחקנים ישראלים.
אגב, תשובתו של שפיר היא שיש להכריז את שתי ההכרזות ורק אז להניח את קלף "שנה צבע" בקופה.
רוני ארזי
עגלת סופר לאיסוף קרשים
לפניה נאלץ ההומו-ספיינס לסחוב קרשים למדורה בידיים חשופות
בכל אחד מאיתנו מתחבא גנב עגלות פוטנציאלי; חלקנו מימשנו את הפוטנציאל הזה. גם אם לא גנבנו ממש, הרי שאחזנו, בשלב כזה או אחר, בעגלה גזולה. כשנתפסנו – אם נתפסנו – הסברנו שמצאנו אותה ברחוב, שלא הייתה לנו ברירה – איך עוד נסחב קרשים למדורת ל"ג בעומר? קצת אחרי יום העצמאות הן צצות, העגלות הגנובות, ברחבי הערים, כשבמקביל, בצירוף מקרים מדהים, מדווח הסופרמרקט המקומי על מחסור בעגלות. עמוסות רפסודות עץ וקרשים ענקיים שמאיימים לדקור את כל מי שיתקרב, העגלות הן האופציה הטובה ביותר לאגור חומרים למדורה שלכם ולהבטיח שהיא תהיה גבוהה יותר מזו של השבט ממול. העגלה היא הסמל האולטימטיבי לקדמה האנושית: לפניה נאלץ ההומו ספיינס לסחוב קרשים למדורה בידיים חשופות, לקלל ולהישרט ממסמרים חלודים, עד שהיא הגיעה – אמנם כדי להסיע חלב, עגבניות ומרכך כביסה, אבל בל נהיה קטנוניים – עגלה היא עגלה. אחרי הטירונות המפרכת שהעברתם אותה ביערות, באתרי בנייה ובסליק הרפסודות של היישוב, סביר להניח שהסופר כבר לא ירצה את העגלה העקורה – זה הזמן לגלגל אותה במורד היער הסמוך לביתכם, אל מקום מנוחתן האחרונה של כל העגלות הגנובות.
אריאל הורוביץ
שריד קסאם
רסיסים בבתים ובמצבור הרגשות
הכביש המוביל אל בית ילדותי בשדרות חרוש קמטים. פגעי הגיל ניכרים בו, ומדי פעם גם פגעי המלחמות. בתחילת הרחוב – "המגינים" שמו, באופן סוריאליסטי – הכביש מנוקד בחורים קטנים, זכר לאחת הרקטות שנורו לאזור שדרות כבר לפני עשור. ככל שמתקרבים לבית, ניכרים גם הנזקים שספגו חומות האבן המקיפות את הווילות הוותיקות, אלו שנצמדתי אליהן כתלמידה בכל פעם שנשמעה אזעקת "צבע אדום" בדרכי מהאולפנה לבית.
גם בבית עצמו ישנן "מזכרות" ממטחים קודמים. הצבע החדש של חזית הבית מסתיר רק בקושי את חריצי הרסס שספג הבית לפני כמה שנים, כששדרות תפקדה שוב כחזית.
את המזכרות באדיבות ארגוני הטרור מהרצועה אנחנו נושאים לא רק בבתים או בכבישים, אנחנו נושאים אותן במצבור הרגשות שלנו, בחרדות. כשכל תחילת צפירה מחסירה אצלנו פעימה כי זה נשמע כמו ההתחלה של "צבע אדום". כשטריקת דלת גורמת לנו להסתכל בבהלה בטלפון בחיפוש אחרי מיקום הנפילה. כשזיקוקים גורמים לתינוקות וילדים לבכות ולא לצהול בהתרגשות.
בשדרות מייחלים לשקט. גם השבוע המלחמה שאתם מכנים בתמימות "סבב", הותירה צלקות חדשות באנשים ישנים וחרצה מדרכות ושבילים וגני ילדים. אלה אנשים כמוכם, ממש, שרוצים דבר כל כך פשוט וטבעי ובסיסי – לחיות בשקט, וברוח הימים האלה – גם לחוש שמחה בזיקוקים של יום העצמאות ה־71 ולא בהלה.
שירית אביטן–כהן
טבע נאות
איך נראו הנאות שלכם?
בין אם שלושה פסים, שניים, אחד או אפילו סגורות – כל ישראלי וישראלית היו באיזשהו שלב בחייהם הבעלים הגאים של זוג טבע נאות. הפריט הלא כל כך אופנתי טשטש גבולות מגדריים, דתיים ובעיקר את חוש הריח – אבל אין ספק שהוא חלק בלתי נפרד מהדי־אן־איי הישראלי.
נועה שטרן
