עורכת הפרויקט: תמר פרלשטיין
קריסטל
חומר ניקוי, סוכר לבן ובפנוכו של סטיקלייט
קחו מדינה, בעצם לא. קחו עם, תארו לכם שהוא עבר זוועות שאללה יוסתור. תוסיפו פערים עדתיים, אופי עקשן ודעתנות בכל דבר. עכשיו קחו חומר זרחני, תוסיפו חומצות, חומר ניקוי, סוכר לבן ובפנוכו של סטיקלייט. שימו בתוך בקבוק פלסטיק וערבבו היטב במשך 71 שנה. קיבלתם משקה ששום אירוע ישראלי לא שלם בלעדיו? אחלה. לא בטוח שזה מה שרצינו, אבל אין זו אגדה.
צוד בדיחי
דסקית
בין בתריה של הדסקית עוברת ברית
כששברתי את הדסקית שלי לשניים ביום הראשון של הטירונות, חשבתי על הדסקית של זכריה באומל. אותה דסקית חצויה שמדינת ישראל קיבלה מן הרשות הפלסטינית בתקופת אוסלו, והייתה הצעד הראשון במסע המפרך והמסווג־ברובו שנגמר בהשבת גופתו לישראל לפני קצת יותר מחודש. חשבתי על הדסקית הזו שבהשראתה נהגנו, ילדי שנות התשעים, לענוד על הצוואר דסקיות שעליהן חרוטים שמות השבויים והנעדרים, והמגע הצונן שלהן בעור גרם לנו לזכור. וגם להרגיש קצת גברים, שנים לפני שנתגייס ונקבל את הדבר האמיתי.
הדסקיות, מה אפשר לעשות, הן אמצעי לזיהוי חללים. לא בדיוק חפץ מעורר השראה. אבל מאז החזרתו של זכריה באומל אני רואה אותן אחרת. אני עונד אותן כמו תפילין, אחת טמונה בקפל הנעל ואחת כנגד הלב. והיו לך לאות.
כי בין בתריה של הדסקית עוברת ברית. הבטחה שניתנת לכל חייל ביום הראשון של הגיוס, שאם הנורא מכול יקרה אנחנו לא נשכח, וגם אם זה ידרוש שלושים ושבע שנים אנחנו נעשה את הבלתי־אפשרי כדי להביא אותו הביתה.
דסקית צבאית היא לא סמל ישראלי. יש עוד מדינות בעולם שמחלקות לחיילים שלהן דסקיות. אבל להיות ישראלי זה לדעת שהדסקית שלך באמת שווה משהו.
אברהם סתיו
שרשרת פקקים
לחובבי וואסח וטבע
בשלהי האלף הקודם הפציע פריט אופנתי בשוק הדרכת הטיולים, והפך עד מהרה לסמל סטטוס נחשק: שרשרת פקקים לאיסוף בקבוקי שתייה, ששופצרה לתיק מאחור. הברקה עיצובית זו סייעה למדריך שחפץ לנקות את הנחל לאסוף מספר רב של בקבוקים, בלי למלא שקית זבל. אחר כך הקונספט התפשט לכל חובבי הטבע והוואסח, אך מי שלא ראה מדריך מהלך כדורבן פלסטיק עטור בקבוקים, לא ראה גאווה מימיו.
כנרת בדיחי
סודה סטרים
התמצית (התוססת) של הישראלית היפה
אני לא זוכרת את בית ההורים שלי בלי מכשיר סודהסטרים, וליום ההולדת האחרון שלי יונתן קנה גם לי מכשיר.
סודהסטרים היא תמצית סיפור ההצלחה הישראלי כפי שאנחנו מספרים אותו ב־2019: היֹה היה ברז סודה, שהיה נפוץ בקיבוצים וייצר סודה שנגמעה בהנאה על ידי קיבוצניקיות לבושות סרפן וקיבוצניקים משופמים בחדר האוכל. היֹה היה סיפולוקס, מכשיר ביתי להכנת סודה, שהיה פופולרי מחוץ לקיבוץ ונעלם מן העולם לטובת גרסה משופרת: סודה־קלאב.
הישראלים אהבו את מכשיר הסודה־קלאב שלהם, והיו מכינים סודה בבית להנאת בני משפחותיהם. אחרי מספר שנים של הצלחה בארץ, היהודים ניצחו את הגויים וסודה־קלאב קנו את סודהסטרים, החברה שממנה התפצלו לפני שעלו לארץ, והשיבו לעצמם את השם סודהסטרים. החברה המשיכה לגדול, הגשימה את החלום הישראלי של השנים האחרונות ועשתה אקזיט, למרבה הגאווה הלאומית ולתפארת מדינת ישראל.
ועדיין, האקזיט לא שינה אותה. היא נשארה חברה שממוקמת בישראל ומחוברת לערכים שנובעים מבית הגידול שלה. היא כמו החֲבֵרָה שעשתה את זה בענק: היא עדיין גרה בקיבוץ ומבלה עם החברים מהבית, אבל עכשיו היא מוכּרת גם בחו"ל, מתרועעת עם סלבריטאים ועם אסטרונאוטים ועושה פרסומות ויראליות באנגלית.
גם ביום העצמאות הקרוב אגש למכשיר הסודהסטרים הביתי ואכין לעצמי כוס סודה בתוספת גאווה לאומית, קרה ועם לימון.
ליאור שפירא
קלקר לשתייה
הכלי שאיננו כלה, הקלקר שהוא כמעיין המתגבר
דרך ארוכה ומפותלת עברנו בדרך לכלי הקיבול האולטימטיבי למים. מנאד המים המקראי דרך הג'ריקן, המימייה הצבאית, שרוולי הקירור לבקבוק ועד לשלוקרים המודרניים – שקיות מים שנחבאות בתיק ומשורבב מהן צינור גומי עבש. שנים לפני המצאת המים בטעמים, קיבלנו את המים הניידים שלנו בטעמים: טעם של פלסטיק, טעם של גומי, טעם של עור – רק לא טעם של עוד. והמהדרין היו ממלאים בקבוקי קולה ריקים, ומקבלים את המים שלהם בטעם שיירי קולה ואבנית.
בשקט־בשקט התעלתה מעל כולם ההברקה הנושנה שכיכבה פעם בכל בגאז' ומצאה מקומה בכל חוף ים: צידנית הקלקר המופלאה, הכלי שאיננו כלה, הקלקר שהוא כמעיין המתגבר. חמישה ליטרים נכנסים בקובייה הקסומה ויוצאים ממנה קרים כביום צינונם. אז בסדר, יש בו ארומת פלסטיק קלה, ונכון, לפרקים מגיחים גם פצפוצי קלקר קטנטנים שיש הטוענים שהם פחות בריאים למשתמש, אבל כמה קלאסה מביא הלבן בעל הפסים האציליים, וכמה נוסטלגיה – לאלה שגדלו על מוכר ארטיקים וקופסת קלקר שכבר פסו מן העולם.
יעל (פרוינד) אברהם
שלט זהירות מוקשים
נסיך הקירות הבלתי מעורער
"זהירות מוקשים!" – שלט מלבני צהוב. כיתוב שחור בעברית, באנגלית ובערבית. סימון משולש אדום. בין כל שלטי הדרך, לוחיות הרישוי והטאסות שפיארו את חדרינו כמתבגרים במהלך שנות התשעים, שלט ה"זהירות מוקשים!" הזדהר לו כנסיך הקירות הבלתי מעורער. ההוכחה המושלמת לכך שהנער המתגורר בין ארבעה קירות אלה הוא גם טיילן לא קטן, גם בעל תושייה ובעיקר לא חושש לנגוע בסכנה ואפילו מעבר לה. רצינו להרשים. את החברים האחרים, את ההורים, אחר כך גם את הבנות. רגע אחרי שהתגייסנו הבנו כמה מטומטמים היינו. כמה אווילות של נעורים צריך כדי להצהיר על כך שאתה – במקרים רבים זה כמובן היה מישהו אחר, למרבה הפתטיות – מסכן את חייך בשביל שלט בחדר, שלא לדבר על סכנת החיים שאורבת מעכשיו למגיעים למקום המסוכן ונטול השלט. ולמרות הכול, גם אחרי רבע מאה, כשניסע במרחבי הגולן ונראה שלטים כאלה פזורים על גדרות, לא נצליח שלא לדמיין לרגע אחד את השלט הצהוב הבוהק מעטר כבר הלילה את החדר שלנו בפתח־תקווה.
אריאל שנבל
כדור חיי שרה
אם הם כבר נפסלים
בין אם קראתם לזה חממות, שבויים או חיי שרה (הכול במלעיל מודגש כמובן), הכדור הצבעוני והקיפודי היה הכדור האולטימטיבי למשחק. למען האמת, אפשר לשחק עם כל כדור אחר (חוץ מכדורסל), ואני לא חושבת שהיצרנים הסינים ייעדו את הכדור למטרה זו, אבל תסמכו על הישראלים שאם הם כבר נפסלים, אז לפחות שזה יהיה מידי כדור זוהר.
נועה שטרן
בור ביטחון
עדות אילמת למדינה קטנה ומוקפת איומים
המשנה מדברת על ארבעה אבות נזיקין – השור והבור והמבעה וההבער, אבל במדינת ישראל כמו במדינת ישראל – לפעמים מה שאמור להיות נזק, הבור, איכשהו אמור לספק ביטחון.
ובכן, נדמה שאם תסתובבו ברחבי העולם ספק אם תיתקלו בבור הביטחון או בהגדרתו הרשמית "מתקן לקליטת חפצים חשודים". המתקנים הפזורים ברחבי הארץ נדמים למעין פח אשפה שקבור באדמה. מכסה עגול ממתכת מגולוונת בצבע דהוי מתקלף עם ידית אחיזה. זה מה שלכאורה אמור להציל אותנו ביום שבו תתגלה פצצה. בעיניים של ילידי שנות השמונים, ללא סמארטפון ואינטרנט, גדלנו בעיקר על ג׳ינג׳י וחבורת חסמב״ה, והמסר היה זהה – ילדים יכולים לעשות הכול. אני זוכר אותנו עומדים ליד הפלא העגול הקבור באדמה, מנסים לנחש מה העומק שלו ותוהים אם כשנאתר חפץ חשוד, נשליך אותו לבור הביטחון ונציל את המדינה.
השנים חלפו, אנחנו התבגרנו וגם הטרור פשט ולבש צורה. החפץ החשוד הפך לנדיר יחסית, והטיפול בו הכולל רובוט וחבלן נועז הופך לאירוע רב־סקרנים (המסתיים על פי רוב בפיצוץ תיק שמישהו שכח). ובור הביטחון? רק הוא נשאר במקומות אחדים, מעט חלוד משנים של עמידה בשמש ללא שימוש, קצת עייף אחרי יובלות של ציפיה דרוכה לכל צרה שלא תבוא.
ישי הולנדר
טונה מעושנת
פסגת הקולינריה של המסעות והמחנות
באחד ממחנות הקיץ של בני עקיבא, ריח נפלא נישא ברחבי יער עופר ולא הצלחתי לעמוד על טיבו. מהיכרותי הקצרה עם הנפשות הפועלות, הסקתי שהוא לא הגיע מהמטבח. תרתי אחר עקבותיו, ונחרדתי לגלות את מקורו: הריח עלה מחתיכות טישו בוערות שהונחו מעל קופסאות טונה פתוחות. מצבורי טישו באמצע היער היו בדרך כלל סימן לדברים עם ריחות קצת פחות מעוררי תיאבון, והאסוציאציה כמעט גרמה לי לוותר על הביס שהוצע לי – ומזל שרק כמעט, כי לאחר שטעמתי, כבר לא היה אכפת לי איך נראה תהליך הבישול. הפכתי למעריצה נלהבת. המאכל הנפלא הזה הפך לפסגת הקולינריה של המסעות והמחנות, ואנחנו עישנו טונה תחת כל עץ רענן. אבל בהנהלת בני עקיבא חששו שהלהבות שאוחזות בטישו יאחזו גם בעצי היער, ואחרי מעט טיולים שבהם הספקנו להשוויץ בתגלית, התנועה חילקה לחניכים המאוכזבים קופסאות טונה עם מים. אלו, למרות מאמציהם של כמה חניכים נחושים שהבריזו משיעורי כימיה, נשארו גושים אפרפרים של דג תפל.
כבר כמה שנים טובות שלא לבשתי חולצת תנועה, וגם גיליתי שיש כאלו שמעשנים טונה בשיטות קצת יותר מתקדמות ואלגנטיות, בתוך המטבח, ולא רק על צלע הר מיוער. אבל מבחינתי, עישון הטונה במתכונת של פחית שימורים וניירות טישו מקווצ'צ'ים הוא המתכון המנצח, שגם איסטניסים אדוקים לא יוכלו לסרב לו.
נועה שטרן
מחברת דפרון
נכתוב להם בגב המחברת והם יפנימו
פעם לתלמידים היה משעמם באמת בכיתה, לא כמו היום שאפשר פשוט להחביא את האייפון בכיס ייעודי בתוך הספר ולשחק קנדי קראש. לכן היינו קוראים המון דברים, כל מה שכתוב מסביב. כל הפתגמים שהיו על הקירות, הבדיחות שהסתתרו ביומנים. על גב המחברת הייתה הבקשה "כולנו אומרים – תודה, בבקשה, סליחה". כמה תמים ומקסים, נכתוב להם בגב המחברת והם יפנימו ויהיו טובים יותר.
הם הפסיקו עם זה, לא יודעת למה. אולי כי היום כל כך הרבה אנרגיות מבוזבזות על עיטוף ומיתוג של מחברת שעוד שלושה חודשים תמצא את עצמה במִחזור. מחברות זה מקסים, חוץ כמובן ממחברת "חגים", או המחברת ההיא שאף פעם לא משתמשים בה אבל קונים כל שנה מחדש – מחברת ריקה.
רביטל ויטלזון–יעקבס
