לפני כמה שבועות התעוררו תושבי האנוי וגילו כי בלב כיכר לי־טאי־טו, לא רחוק מפסל הקיסר בשם זה שקבע בשנת 1010 את האנוי כבירת הממלכה, צמח לו בלילה קיר ענק וירוק עוטה צמחייה עבותה. רבבות האנשים שחלפו בכיכר, כמדי יום, לא כל־כך הבינו מהו הקיר המוזר הזה. כשעצרו והתקרבו, נוכחו לדעת שלפניהם פלא שלא מתיישב עם חוקי הטבע: מעין שדה אורז, אך במקום בטרסה שטוחה מוצפת מים, כפי שמקובל במזרח, כאן האורז צומח על קיר שעליו גדלים במאונך שיבולי אורז על מצע רטוב. כאילו חוקי הגרביטציה הפסיקו לפעול בכיכר הווייטנאמית.
"זה פרויקט שלי", אומר לנו בגאווה שגריר ישראל בהאנוי, נדב אשכר. "לכבוד חגיגות ציון 25 שנה לכינון היחסים בין המדינות, הקמנו מיצג שתפקידו להראות לווייטנאמים שישראל יכולה לסייע להם אפילו בדבר האלמנטרי ביותר עבורם: גידול אורז וצריכתו". 'שדה האורז' שהוצב בכיכר שתול אנכית במצע אדמה המורכב על קיר, אשר נשען על שתי מכולות בגובה תשעה מטרים וברוחב 12 מטרים. הטכנולוגיה פותחה על ידי חברת 'ורטיקל פילד' ממושב גבעת־חן, והטפטפות הן של 'נטפים' – הכול על טהרת הטכנולוגיה הישראלית.
וייטנאם היא אחת המדינות המובילות בעולם בגידול אורז וצריכתו. בדומה למדינות נוספות במזרח, אורז הוא מזונם העיקרי של 96 מיליון תושבי וייטנאם, שהיא גם יצואנית האורז השנייה בגודלה בעולם (אחרי תאילנד). הווייטנאמים מגדלים את האורז בטרסות מוצפות במים על צלעות ההרים, לעתים בגובה של אלפי מטרים.
אז מה, אני שואל את השגריר, מעתה הווייטנאמים אמורים לשכוח מהטרסות ולהתחיל לגדל אורז על קירות?
"ברור שלא", צוחק אשכר. "זה מיצג שהוא 'שואו אוף', אבל באופן שכולם יכולים להבין מה המטרה. כולם יודעים מהו אורז, אבל מעולם לא ראו אותו גדל באמצע העיר. הראינו להם שניתן לגדל אורז שלא בהצפה, אלא באמצעות טפטפות המכוונות לשורש. באופן הזה אפשר גם להשתמש רק בחמישה אחוז מכמות המים הדרושה, גם להניב אורז שהוא טוב פי עשרים, וגם להגדיל משמעותית את כמות היבולים".
מעל הקיר המדובר מתנוססת הכתובת 'ISRAEL' באותיות צבעוניות. רבים מהעוברים והשבים, בהם רוכבי הקטנועים הרבים המציפים את הרחובות, נעצרים לחזות בפלא ולעיין בשלט שהוצב למרגלותיו, המסביר בווייטנאמית ובאנגלית מה רואים פה.
בכיכר אנחנו פוגשים את טויאן, 26, סטודנט באוניברסיטת האנוי, שאיננו מסתיר את התפעלותו. "מעולם לא ראיתי דבר כזה. אני משוכנע שההמצאה הזו יכולה לסייע לווייטנאם לגדל אורז בכמות רבה יותר ובאיכות גבוהה יותר. זו חשיבה מחוץ לקופסה, וזה ממש גאוני". גם צ'אנג בואיטי, מדריכת תיירים מקומית, הופתעה לראות את קיר האורז בלב עירה. "זו המצאה אינטליגנטית ביותר", היא מתלהבת. "מעולם לא ראינו דרך כזו לגידול אורז. לדעתי יש לחקלאות הווייטנאמית עוד הרבה מה ללמוד מישראל. ברור שהמצאה כזו תבוא מישראל, הם חכמים ויודעים דברים שאנחנו לא", סבורה צ'אנג.
קיר האורז אינו הפלא הטכנולוגי היחיד במיצג. ליד הקיר הוצב מכל "ווטרג'ן", המסוגל להפיק 700 ליטר מי שתייה ביום רק מהלחות שבאוויר, וכזו לא חסרה בהאנוי. הקיר נחנך באירוע חגיגי שמשך המונים. המשתתפים שרו שירים ישראליים ורקדו עם דגלי ישראל, מחזה שכמותו לא נראה כאן מעולם.
אומה זהירה
שגרירות ישראל בהאנוי נפתחה ב־1993, מייד לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. לווייטנאמים זה לקח 16 שנים נוספות עד שפתחו את שגרירותם בתל־אביב. וייטנאם – שהשתייכה לגוש הסוציאליסטי בהנהגת בריה"מ – לא הייתה מעולם ידידה גדולה של ישראל. מאחוריה שנים רבות של הצבעות סדרתיות נגד ישראל באו"ם, תמיכה עקבית בפלסטינים ושיחות נזיפה בלתי נגמרות עם השגרירים.
איך היית מגדיר את היחסים כיום, אני שואל את האיש שלנו בהאנוי.
"מורכבים", משיב אשכר. "נכון, עברו שנים עד שפתחו את השגרירות, אבל בסוף הם פתחו וזה מה שחשוב. צריך להבין שכשאנחנו מדברים על יחסים אנחנו מתכוונים לכל החבילה: שיתוף פעולה מסחרי, כלכלי, פוליטי ודיפלומטי, אבל הם מפרידים בין התחומים הפוליטיים והלא־פוליטיים. יש לנו שיתוף פעולה מעולה בטכנולוגיה, חדשנות, כלכלה, מדע וחקלאות, ביטחון והגנה – שם אנחנו נמצאים בצמרת הגבוהה ואפילו בשלישייה הפותחת. אמנם יש אנשים בממסד המסויגים מישראל, אך אלה בעיקר שמרנים המחזיקים באידאולוגיה של פעם. הרוב הרבה יותר פרגמטי, ומבין את ערכנו האמיתי. הממד הפוליטי, לעומת זאת, הוא שמרני וניזון מהממסד הקומוניסטי הכבד. שם אני יכול להסכים שהמצב אינו אידאלי. אבל אם נצייר גרף התקדמות ביחסים נגלה שהוא נמצא בקו של עלייה מתמדת, קבועה ויציבה".
גם צ'אנג, מדריכת התיירים, מספרת שבשנים האחרונות הווייטנאמים יודעים הרבה יותר על ישראל, העומדת לעיתים קרובות במרכז הסיקור התקשורתי, אם כי לא תמיד בהקשר חיובי. "אני פוגשת ישראלים רבים ויש לי חברים ישראלים, כך שאני יודעת שלא כל מה שמספרים לנו בתקשורת נכון".
המפנה ביחסים חל כאמור בתחילת שנות התשעים, עם נפילת הגוש הסובייטי וחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל למדינות רבות, בהן בריה"מ עצמה שעמדה על סף פירוק. "האירועים האלה שידרו שינוי גדול שאִפשר מצב חדש", אומר השגריר. "סין והודו כוננו יחסים עם ישראל בינואר 92', אבל לווייטנאמים זה לקח עוד שנה וחצי. ככה הם, זהירים ומתגוננים יותר, וכנראה קשה להם להנהיג שינויים מידיים. כל עם והאופי שלו".
בשנים הראשונות הייתה הססנות רבה והיחסים נשמרו בפרופיל נמוך. השגרירים הישראלים הראשונים נתקלו בקשיים רבים כשביקשו להיפגש עם בכירים בממשל, אבל לקראת שנות האלפיים החלו להבין את ערכה של ישראל ומה היא יכולה לתרום להם.
אתה נקראת פעם לשיחת נזיפה?
"לא, ומעולם גם לא הייתה לי שיחה לא נעימה עם גורם בממשל. גם זה מעיד על השינוי הגדול. גם מעבר השגרירות האמריקנית לירושלים, צעד שבעבר היה סופג מחאה חריפה, התקבל באמירה פשרנית על החשש שהדבר לא יתרום לתהליך השלום. כבר אין גינויים אוטומטיים לישראל אחרי כל פרץ אלימות בעזה אלא קריאה ותקווה לריסון, בעיקר כדי לצאת ידי חובה – כך אני מתרשם".
בהתחשב בעובדה שהפלסטינים מחזיקים בווייטנאם נציגות חזקה ומשפיעה במשך שנים רבות, אשכר רואה בשינוי החיובי ביחסים עם ישראל הישג לא מבוטל. "השגריר הפלסטיני בולט מאוד. הוא כריזמטי, נשוי לווייטנאמית ומרבה להופיע בתקשורת. שגריר האיחוד האירופי שאל אותי פעם אם יש לנו בעיה עם הפופולריות שלו. השבתי לו: על מה בדיוק אני והוא מתחרים? מה יש להם להציע לווייטנאמים? אמנם ערפאת הגיע הנה חמש פעמים בשנה וזכה למסדרי כבוד ולעמידת דום של כל בכירי המפלגה בשדה התעופה, אבל כל אלה הם נחלת העבר. הם לא יכולים לתת דבר לווייטנאם".
מה ישראל נותנת, פרט לקיר האורז?
"הווייטנאמים רואים בנו מדינת חדשנות וסטארט־אפ. השנה ביקר בישראל מזכיר המפלגה של הו־צ'י־מין־סיטי (לשעבר הבירה סייגון), חבר בכיר בפוליטבירו, ששואף להפוך את עירו לעיר חכמה. הוא בחר בשלוש מדינות שמהן יוכל ללמוד כיצד עושים זאת: יפן, ארה"ב וישראל".
זה ישנה משהו גם בהתנהלות המדינית של וייטנאם כלפי ישראל?
"ההפרדה היא גמורה בתודעה, אבל לדעתי משהו זז במציאות, עקב בצד אגודל. זה חייב לייצר מנוף מדיני, בלתי אפשרי שלא. אותו אדם שהוא עכשיו סגן מנהל מחלקת המדע בעיריית הו־צ'י־מין־סיטי, יתקדם ביום מן הימים לעמדה בכירה, והדעה שלו על ישראל כבר תהיה אחרת. אגב, לאנשי העסקים הישראלים קשה להסתגל להתנהלות הווייטנאמית", מאבחן אשכר. "הם רוצים 'לחתוך' מהר, אבל אצל הווייטנאמים זה לא עובד כך. צריך לבוא לפה עם אורך נשימה גדול".
הקהילה היהודית בהאנוי אינה גדולה ומונה כיום בין 70 ל־100 איש, רבים מהם בעלי תפקידים בשגרירות ובני משפחותיהם. לפני שנים ספורות נפתח בעיר לראשונה בית חב"ד שלישי, אחרי סייגון והויאן. בסייגון, המערבית יותר כביכול, יש קהילה גדולה יותר, המורכבת בעיקר מאנשי עסקים וישראלים שנישאו לנשים מקומיות. בהאנוי, מספר הרב לוי ליין, שליח חב"ד בעיר, "מגיעים כמה מאות לתפילות הימים הנוראים, כאלה שאינך רואה במשך השנה. לפני כמה שבתות הגיעו במיוחד אנשי התעשייה האווירית המוצבים בווייטנאם, להשתתף בתפילות השבת. בשנה האחרונה יש לנו הרבה אנשי עסקים מתעשיות הקוסמטיקה, שפעילותן במדינה הולכת ומתרחבת".
הצל הגדול של סין
נדב אשכר (44) החל את כהונתו בבירה הווייטנאמית לפני שנה וחצי. את שלושת ילדיו הוא שולח לבית הספר של האו"ם, שם לומדים ילדי הנציגים הדיפלומטיים לצד ילדיהם של עשירי המדינה החדשים. "איתי שלי הוא הילד ה'עני' ביותר בכיתה", הוא מדווח בחיוך. "כשחגגנו לו יום הולדת, הגיע חבר וייטנאמי ברולס־רויס נוצצת והתנצל שהגיע 'רק באוטו הפשוט של אימא ולא באוטו של אבא'".
זה תפקידו הראשון כשגריר, אחרי 17 שנות שירות במשרד החוץ. בין היתר שירת כדובר שגרירות ישראל בסין וכסגן השגריר בוורשה, ובשורת תפקידים בארץ. הוא מתגורר עם משפחתו בווילה רחבת ידיים, השוכנת במתחם סגור ושמור. רעייתו ענבל ויתרה על קריירה בהייטק, אחרי שסיימה בהצטיינות יתרה תואר שני במחשבים ומתמטיקה.
"וייטנאם היא מדינה מדהימה, מרגשת ובכלל לא משעממת", הוא אומר. "מדינה בתנועה שרצה קדימה מבחינה כלכלית ופוליטית, ושמשקלה הולך ועולה. העם הווייטנאמי גילה כושר עמידות שיכול להשתוות אולי רק לכוח שלנו, עם ישראל. וייטנאם שועטת קדימה לעבר המדינות המפותחות, ומבחינה זו היא מזכירה לי מאוד את סין שלפני 15 שנה. הווייטנאמים חרוצים, חכמים, מדויקים ויודעים לעבוד. הם גם משקיעים הרבה בנושא החינוך".
עד שנת 1986 הייתה וייטנאם מדינה מפוררת ומצולקת ממלחמות רצופות. בסופה של המלחמה הארוכה נגד האמריקנים, שנמשכה כמעט עשרים שנה והסתיימה ב־1975, הם פעלו לאחד שתי ישויות עוינות זו לזו, את הדרום והצפון, למדינה אחת. "תוסיף לכך את העובדה שהם ניסו להשליט את השיטה הכלכלית הקומוניסטית־סוציאליסטית שלא הייתה מוצלחת במיוחד, ואת התמוטטות כלכלת הדרום שהייתה תחת השפעה מערבית מזויפת, ותקבל הרס נוראי", אומר השגריר. "באותה שנה, 86', הם עברו תהליך שנקרא 'דוי מוי' – היפתחות למערב. עד אז הייתה וייטנאם מדינה סגורה נוסח צפון קוריאה, ומאז הם החלו לעבור את התהליכים העוברים על סין".
גם הקומוניזם הוייטנאמי הוא קומוניזם במודל סיני, סוג של קומוניזם קפיטליסטי, שבו יש משקיעים ומתעשרים בהיקפים אדירים.
"זה קומוניזם במודל וייטנאמי", צוחק אשכר, "אבל הדמיון גדול. בסין הקפיטליזם הוא מוחלט, וגם כאן הכסף הוא הא־לוהים שמנהל הכול ומניע את כל החברה. דרך הניהול נותרה קומוניסטית קלאסית, שבה יש מפלגה אחת העומדת מעל למדינה ומכווינה את מהלך העניינים. זו מדינה קטנה בהרבה מסין, 'רק' 96 מיליון איש, שצריכים לחיות בצילה של סין שעימה יש להם יחסים מורכבים מאוד. אם יש איום מוחשי אחד היום על וייטנאם זו סין, לא אמריקה. הבדל נוסף קיים בריכוזיות השלטונית. אתה יכול לזהות היום מוקדי כוח בממשל ששייכים למחוז זה או אחר".
את מערכת היחסים הווייטנאמית־סינית היטיב להגדיר הדיפלומט ואיש האקדמיה הסינגפורי קאוסיקן בילהארי, שהיה מנכ"ל משרד החוץ הסינגפורי. "פגשתי אותו בביקורו בישראל אחרי שידעתי שאני נוסע לווייטנאם", מספר אשכר, "והוא אמר לי כך: 'מנהיג וייטנאמי צריך שתי תכונות. האחת, לתעב את סין מכל הלב. שתיים, לדעת כיצד לעבוד עם הסינים בשיתוף פעולה מלא".
עד היום ממשיכים הווייטנאמים בניסיונות לטהר את הקרקע הסמוכה לשדות התעופה מהרעלים שעדיין נמצאים שם כתוצאה מהפצצות האמריקניות. בהפצצות הללו השליכו האמריקנים 76 מיליון ליטרים של חומר קטלני המכונה "אייג'נט אורנג'" ומחסל את הצמחייה, שנועד למנוע מאנשי הווייטקונג מזון ומקומות מסתור. לפי הערכות מתו כתוצאה מכך כמעט חצי מיליון וייטנאמים, חצי מיליון נולדו כבעלי מום, ושני מיליון חלו במחלות קטלניות. "ייקח עוד מאות שנים לנקות את השטח. היום האמריקנים מסייעים להם במימון. היחסים בין המדינות תקינים, והם כבר אינם מפחדים מהאמריקנים".
המודל: ישראל
אשכר סבור שעל ישראל לשנות את מדיניות הענקת אשרות הכניסה החשדנית. היום היחס לווייטנאמים המבקשים לבוא לארץ הוא כאל מבקשי עבודה, אבל לדבריו וייטנאם השתנתה וצריך לעדכן את המדיניות. "אפשר לזהות בקלות האם מבקש האשרה מולך הוא איש עסקים אמיד, או מישהו שבא מאיזה כפר ורוצה לעבוד באופן בלתי חוקי בחקלאות. ממש כמו שעשינו כלפי הסינים. התיירות מסין גדלה, וגם כאן יש פוטנציאל. מעמד הביניים מתחזק, יש להם יותר כסף והם אוהבים לנסוע ולטייל".
במסגרת עידוד התיירות הביא אשכר לכך שפרק חצי הגמר בתוכנית הריאליטי הפופולרית ביותר בווייטנאם, The Next Face of Vietnam, יצולם בישראל. לפני שבועיים צולם הפרק במשך שבוע שלם בים המלח, בירושלים ובתל־אביב, וצפו בו עשרה מיליון איש.
איך זה, שאלתי את אשכר, שנתניהו ביקר לאחרונה בכל־כך הרבה מדינות אך דילג על וייטנאם? "עכשיו תורם של הווייטנאמים", הוא משיב. "ההתפתחות שצריכה לקרות היא שראש הממשלה פוק יגיע לישראל, ואני מקווה שזה יקרה. רבע מהפוליטבירו כבר ביקר בישראל, אבל לא היה ביקור של ראש ממשלה או נשיא מכהן. מה שמעכב זו השמרנות הווייטנאמית.
לאשכר עצמו היה מפגש ייחודי עם ראש הממשלה של וייטנאם. "בימים הראשונים של כהונתי הוזמנתי לפורום הלאומי לפיתוח של וייטנאם, המאורגן על ידי המשרד לפיתוח והשקעות, ומוזמנים אליו שותפים בינלאומיים המעורבים בפיתוח המדינה", מספר השגריר. "אורח הכבוד היה ראש הממשלה נגויין שואן פוק ששטח את משנתו, סוג של נאום 'מצב האומה'. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בו ושמעתי אותו, ובנאומו הוא הזכיר שתי מדינות בלבד: וייטנאם וישראל. לא אמריקה, לא סין, לא צרפת. הוא אמר 'הביטו על ישראל, אין להם מים, האדמה חרבה, חם וקשה לחיות שם, וראו מה הצליחו לעשות שם. זה החזון שלי לווייטנאם'. הייתי בהלם מוחלט, אפילו מובך. כשהוא חלף לידי בדרכו החוצה, אזרתי אומץ ואמרתי לו: "אדוני ראש הממשלה, שמי נדב אשכר ואני שגריר ישראל. רציתי להודות לך על שהזכרת את ישראל בנאומך". הוא חייך והעניק לי כמה צ'פחות, מחווה לא וייטנאמית במיוחד. אני חושב שהסיפור הזה אומר הכול".
