עכשיו זה כבר ברור. האפודים הצהובים אינם תופעה צרפתית בלבד. בימים האחרונים הם עברו לבלגיה השכנה, חצו את הגבול להולנד והתפשטו לגרמניה ולשוודיה, פנו דרומה ליוון, מזרחה להונגריה ולסרביה וצפונה לבריטניה. התופעה חצתה את האוקיינוס לקנדה, ודילגה גם אל מעבר לים התיכון. טורקיה, מצרים, ישראל ועיראק – כולן על מפת המחאה. האפודים הצהובים הם עכשיו תנועה גלובלית.
אז מי הם האפודים הצהובים ומה הם רוצים? קשה להגדיר את התנועה, שעדיין נמצאת בחיתוליה, ולא פשוט לאפיין אותה. יש בה ימין ושמאל, צעירים ומבוגרים, עירוניים וכפריים, פועלים קשי יום ובעלי מקצועות חופשיים. ובכל זאת, אם יש דבר שמאחד אותה הרי שזו תחושת המרד וההתקוממות נגד הקיים, נגד תכתיבי השלטון והאליטות הפוליטיות והכלכליות. צרפת כבר עשתה את זה בעבר, כאשר המהפכה הצרפתית שינתה את ההיסטוריה העולמית. האם אחרי 229 שנים, צרפת מובילה מהפכה נוספת? אלה מילים גדולות. המהפכה הצרפתית התפרסה על פני עשור שלם, האפודים הצהובים בקושי נכנסו לשבוע השישי. אבל הזמנים שונים. תהליכים שפעם לקחו שנים מתרחשים בדורנו במהירות.
ההפגנה הראשונה פרצה ב־15 בנובמבר, לאחר תקופת דגירה ברשתות החברתיות. יותר מ־300 אלף איש יצאו לרחובות. הזעם הופנה נגד יוקר המחיה המאמיר, המיסים הגבוהים, המשכורות הנמוכות והפנסיות הדלות, הפערים החברתיים הגדלים והחשש מפני מה שצופן העתיד. ומעל הכול – מחירי הסולר שקפצו בשנה האחרונה ב־20 אחוזים.
בתוך ימים החלה המחאה להדהד אל מעבר לגבולות צרפת. ישראל היא חלק בלתי נפרד מהתופעה. מאז ההפגנה ביום שישי שעבר בצומת עזריאלי בתל־אביב, המחאה רק תופסת תאוצה. ההפגנה ההיא אמנם לא הוציאה המונים לרחובות, אבל היא כבשה את מסכי הטלוויזיה, חרכה את הרשתות החברתיות והצליחה לשנות את סדר היום. הופעתו של אחד ממוביליה, דוד מזרחי, בישיבת חירום של ועדת הכלכלה של הכנסת, הותירה חותם. אסם ותנובה כבר התקפלו לנוכח איום בחרם צרכנים, וגם מתווה החשמל מונח מחדש על שולחן הממשלה.
המסר של האיש שעשה את כל הדרך מ"לה־פמיליה" של בית"ר ירושלים לפעילות חברתית, היה חד־משמעי. "ראיתי שחברת החשמל הולכת להעלות מחירים ב־8־10 אחוזים", אמר מזרחי בוועדת הכלכלה. "תוך יומיים הוצאנו אלפיים איש באפודים זוהרים. ואנחנו רק בשלב יריית הפתיחה. אני חי משכר מינימום וצריך לטפל באימא חולה, ואני פונה למנכ"ל חברת החשמל – תעלו בשקל אחד את המחיר, ונגיע אליכם לבית. נייצר לכם הפגנות שלא נראו במדינת ישראל".
אבל מזרחי לא רק איים, אלא גם הצליח לכבוש לבבות. "הייתי ילד רעב", סיפר. "ילד שבחורף אבא שלו החביא את חשבונות החשמל במגירה, מהפחד שתגיעו אלינו לבית. אני מייצג היום את כל הילדים הרעבים שמפחדים שהאבות שלהם לא ישלמו את החשמל. חלאס, נמאס לנו, נחנקנו מהמילים היפות. לצערי הצבעתי לליכוד כל השנים, אבל הליכוד ירק לנו בפנים ובגד בנו – בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. במשך שנים הליכוד פוגע בשכבות הכי חלשות. שנים היינו משלמים 500 שקל לטלפון סלולרי ופתאום משלמים 50 שקל בחודש? אנו יודעים בוודאות שאפשר לייצר דרך שלא תפגעו לנו בלחם, במחירי החשמל ובמחירי המים. נמשיך לצאת לרחובות. כחלון אמר לנו להחזיר את האפודים לארון, אבל אנחנו מוציאים את האפודים מהארון".
לא סתם כיוון מזרחי למחירי החשמל. עלויות החשמל הן המרכיב העיקרי ביוקר המחיה. מהן נגזרים מחירי הייצור של כל מוצר במשק. מול מזרחי בוועדת הכלכלה ישבו ראשי חברת החשמל ויו"ר רשות החשמל ד"ר אסף אילת, האיש שקובע את מחיר החשמל במדינת ישראל, ולא היו להם תשובות. אנחנו מנסים להוריד את מחיר החשמל, אמרו. אחד מרכיביו העיקריים הוא מחיר הגז הטבעי. אבל על פי מתווה הגז, מחיר הגז שנמכר לחברת החשמל גבוה פי כמה גם מעלות הפקתו וגם ממחירו בשוק.
מי שלא היסס לקרוא לילד בשמו היה יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ איתן כבל, שפנה לשר האוצר: "אני תובע ממך לקום ולומר בצורה ברורה – היום יש בשוק מחירי גז טבעי נמוכים לאין שיעור מאלו שנמכרים לחברת החשמל על ידי מונופול הגז. מה לא עשו למענם, ולמרות זאת כל הטייקונים הללו חיים על חשבוננו. אין מצב שבו הציבור שהובטח לו שהגז הוא התקווה החדשה שלו יסבול זאת. רה"מ ישב בכנסת ונתן תקוות בנוגע להכנסות מהגז – ומהתקווה הזו אין כלום. אמרו לנו הנה, התחילו להגיע הכנסות. מספיק עם החפירות חסרות השחר".
אז נכון שבמדינת ישראל, שבה הכול צבוע בשחור ולבן ומחולק לימין ושמאל, אפשר להפוך בקלות כל עניין לנושא מפלגתי ולהאשים את ראשי מחאת האפודים שהם מוכּרים מהפגנות קודמות וממומנים על ידי גופים זרים, ושכל מטרתם להפיל את שלטון נתניהו. אבל אם תנועת האפודים הצהובים היא לא רק זה אלא הרבה יותר – תנועה של מרד נגד האליטות הפוליטיות והכלכליות ונגד הסדר הקיים, תנועה שהיא חלק מתופעה מקומית ועולמית גם יחד – האמירות האלו הן קצף על פני המים.
הדרישה המסתמנת לפתוח את מתווה הגז ולהוריד את מחיר הגז הטבעי, מתכתבת עם דרישות מקבילות בעולם. שני האלמנטים שעוברים כחוט השני הם מחירי האנרגיה והמחיר הסביבתי של אותה צריכה אנרגטית. וליתר דיוק, מי נושא בעול הכלכלי והסביבתי של חגיגת הזלילה האנרגטית. בצרפת זה בא לידי ביטוי בניסיון של ממשלת מקרון לעבור לשימוש באמצעים נקיים יותר דרך העלאת מחירי הסולר. הגישה נכונה אך בלתי שוויונית בעליל, ומי שמשלם בה את מחיר השינוי הוא הציבור הרחב, בעוד האליטות – שהן גם היצרניות העיקריות של הזיהום הסביבתי – הן גם הנהנות העיקריות ממדיניותו הכלכלית של מקרון.
מכוונים לראש
חיבור דומה אפשר לראות בשתי מדינות שאין רחוקות מהן: קנדה ועיראק. בקנדה המחאה מופנית נגד ראש הממשלה ג'סטין טרודו ומדיניותו הליברלית. שם עיקר המחאה מגיע דווקא מהימין. עד לא מכבר היה טרודו בן תפנוקים וכוכב עולה בשמי הפוליטיקה הבינלאומית, אך כעת לא מעט קנדים מכנים אותו בוגד ומוקיעים את מדיניותו. הזעם מתרכז בשני תחומים – הגירה, והמס על הפחמן. בדומה למקרון, המנסה למזער את הזיהום באמצעות מס על הסולר, טרודו הטיל על הקנדים מס ייצור על פליטות מזהמות של פחמן דו־חמצני. לכאורה צעד בכיוון הנכון, אך בפועל המהלך מטיל את העול על האזרחים ולא על המזהמים. והקנדים, עם שלו בדרך כלל, כבר לא ממש בוטחים בטרודו, שבמהלך כהונתו הפכה קנדה מכלכלה רווחית ומאוזנת למדינה עם חוב תקציבי, ויוצאים לרחובות.
מציאות החיים בקנדה שונה בתכלית מזו שבעיראק, אבל העיר בצרה הייתה מהמקומות הראשונים שהלכו בעקבות מחאת האפודים הצהובים. כבר חודשים ארוכים שתושבי המחוז מפגינים נגד השחיתות, הלכלוך, הזיהום והמחסור במים. כוחות הביטחון בעיראק לא היססו לירות בקיץ האחרון לתוך שורות אנשים שהפגינו בדרישה למים נקיים. כאשר פרצה המחאה ברחובות פריז לא נותרה בצרה, המייצרת 80 אחוז מהנפט העיראקי לייצוא, אדישה. בצרה היא מקור ההכנסה העיקרי של עיראק, אבל אינה זוכה לראות שבריר מכל הטוב שהיא מייצרת. מי שכונתה בעבר ונציה של המזרח התיכון, היא היום עיר מעופשת שתעלותיה יבשו והפכו לבורות פסולת מצחינים. תושביה חולמים שנים להתנתק מהממשלה המושחתת בבגדד ולהפוך לישות עצמאית. כאשר פרצה המחאה בצרפת, בבצרה מיהרו לאמץ את האפודים הצהובים כאות מחאה.
גם בטורקיה ניכרים אותות המחאה. גם שם מככב יוקר המחיה בראש המחאה, ולצדו נושאים כמו העריצות השלטונית, השחיתות ודיכוי המיעוט הכורדי. אבל העניין העיקרי הוא הסחרור הכלכלי של החודשים האחרונים, שגרם לצניחת הלירה הטורקית. ארדואן כבר הספיק לאיים על המחאה בצורה ברורה. לפני שנים אחדות הצליח לדכא מרד נגד משטר העריצות שלו, האם גם הפעם יצליחו איומיו לסכור את הזרם? במצרים נקטו גישה מונעת: הנשיא א־סיסי הטיל כבר לפני שבועיים איסור על מכירת אפודים זוהרים, מחשש שמתנגדיו ישתמשו בהם להפגנות סוערות נגד השלטון, לקראת יום השנה להפלת הנשיא מובארק בינואר הקרוב.
גם בארמון האליזה מתחילים להרגיש שזה מתקרב. בסוף השבוע שעבר, כשמקרון חש שזעם ההמונים גובר, הוא נאם לאומה והכה על חטא. הוא התנצל והבטיח להעלות את שכר המינימום, אבל סירב להטיל מס על רווחי הון. ימים יגידו אם המהלך הזה יעיל או שהוא מעט מדי ומאוחר מדי, והאם בקרוב ישובו הצרפתים ויוציאו את הגיליוטינות אל הכיכרות – לא במובן המילולי, אבל בהחלט בהקשר הפוליטי העכשווי – והאם מקרון ישלם בראשו.
טרודו, נתניהו, א־סיסי. לכולם יש סיבה לדאגה. הממשלה בבלגיה כבר נפלה. ריח של אביב כלכלי ומרד פוליטי וחברתי גלובלי כבר נישא באוויר. ובמבט לאחור, אפשר לזהות את השלבים: המצאת האינטרנט, הכניסה לעידן הגלובליזציה, המשבר הכלכלי של 2008, עליית הרשתות החברתיות, שברון ההסכם למניעת ההתחממות הגלובלית – והכניסה לעולם הבינה המלאכותית, שצפויה לייתר בקרוב מיליוני מקומות עבודה. מציאות מפחידה, שבה הפרט יתקשה מאוד להתחרות באליטות, המאמצות במהירות את החידושים לטובתן, בעוד האזרח מן השורה נאבק בקשיים הולכים וגוברים רק כדי לשרוד.
מארגני מחאת האפודים הצהובים בישראל קראו השבוע להפגנת־ענק במוצאי השבת הקרובה. על סדר היום גל ההתייקרויות במשק, עליית מחירי החשמל וקריאה לפתוח מחדש את מתווה הגז. האם אזרחי ישראל ייענו לקריאה?
