הנשיא טראמפ תועד השבוע משוחח בטלפון עם ילדים קטנים לרגל חג המולד. אחד מהם היה ילד חמוד בן שבע בשם קולמן. "אתה עדיין מאמין בסנטה?" שאל נשיא המעצמה החזקה בעולם את הילד. "גיל שבע, אתה יודע, זה כבר די גבולי".
ובכן, את אותה שאלה יכול היה הנשיא לשאול בנוגע לעצמו. צריך כנראה להאמין בסנטה קלאוס כדי לחשוב שנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן באמת יילחם עד חורמה בדאעש, כשההשפלה שספג כאשר נאלץ לשחרר את הכומר ברנסון עדיין טרייה. לא פחות מופרכת הציפייה שסלמן מלך סעודיה יממן את שיקום סוריה, כפי שצייץ השבוע טראמפ, כאשר שנוא נפשו בשאר אל־אסד עדיין יושב בארמון בדמשק. אבל היי, עכשיו חג המולד, אז למה לא להאמין בניסים?
ככל שזה קשור בארדואן, הנשיא טראמפ יכול להאמין בניסים לפחות בשלושת החודשים הקרובים. באפריל הקרוב צפויות להתקיים בטורקיה בחירות מקומיות. ארדואן אמנם הבטיח כבר את אחיזתו בשלטון, בבחירות לנשיאות, ומאז ניצחונו הוא סולטן דה־פקטו. אבל בטורקיה הענקית, המפתח להמשך השמירה על השלטון לאורך שנים הוא אחיזה בכוחות הביטחון וברשויות המקומיות. ובחודשים האחרונים, מאז צניחת הלירה הטורקית, עולים מן הרחוב ומן הפריפריה צלילים שאוזנו המיומנת של ארדואן קולטת היטב. קולות של כעס על יוקר המחיה ועל המצב הכלכלי הירוד.
ארדואן אמנם הקדים את הבחירות לנשיאות כדי לנצח לפני שהמשבר הכלכלי יצוף על פני השטח, אבל אז הגיע המשבר עם ארה"ב בפרשת מעצרו של הכומר האמריקני אנדרו ברנסון. ארדואן, שלא הצליח אז להתגבר על יצרו ולחתום על שחרורו של הכומר מהכלא לפני שיחסיו עם טראמפ עלו על שרטון, לא העריך נכונה את ההשלכות של עקשנותו. טראמפ, שעמד לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס, לא היסס להפעיל על טורקיה סנקציות כלכליות. התוצאה: בתוך ימים ספורים נכנסה הכלכלה הטורקית לסחרור, והלירה הטורקית צנחה לתהומות חסרי תקדים. המסר נקלט, וזמן קצר לאחר מכן שוחרר הכומר ברנסון, וכיכב מאז בעצרות בחירות אוונגליסטיות למען טראמפ בבחירות לקונגרס. אם נותרה בליבו של ארדואן טינה אישית לטראמפ על הזובור הפוליטי והכלכלי של הקיץ האחרון, הוא דואג להסתיר אותו היטב.
כשזה מגיע ליחסים בין מנהיגים, מתברר, ארדואן מבין היטב את שפת הכוח. בשעתו, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ייבש את ארדואן ואת הכלכלה הטורקית בעקבות פרשת הפלת המטוס הרוסי בשמי סוריה. כשפוטין הגיע למסקנה שהלקח נלמד, ארדואן זומן למוסקבה ומאז היחסים בין רוסיה לטורקיה דבש. כולל הזמנת מערכות של טילי S400. הדינמיקה הזו חוזרת על עצמה כעת ביחסים בין טראמפ לארדואן. לאחר שהבית הלבן הטיל על טורקיה סנקציות כלכליות ואותת לארדואן שהבנק המרכזי של טורקיה ועמו מקורבי השליט נמצאים על הכוונת של רשויות החוק האמריקניות, שחרר ארדואן את הכומר. לא חלפו חודשיים, והנה הפתעה: שיחת טלפון לפני שבועיים שבה ארדואן לוקח על עצמו לטפל בשרידי דאעש בסוריה, וטראמפ בתמורה מודיע על יציאת הכוחות האמריקניים משטח סוריה.
אחרון המבוגרים האחראים
אכן הפתעה. מההדלפות שהצטברו עד כה ברור שדבר מכל זה לא היה על הפרק. יועציו של טראמפ הכתיבו לו שורה ארוכה של נקודות לשיחה עם ארדואן, הקשורות לסוריה, איראן והיחסים עם רוסיה. יציאת כוחות ארה"ב מסוריה והעברת האחריות לחיסול דאעש לידי ארדואן – בהחלט לא הייתה אחת מהן.
אבל טראמפ, כדרכו, לא שעה ליועציו. ממה שהתפרסם בינתיים עולה כי ארדואן שאל את טראמפ מדוע הכוחות האמריקניים עדיין יושבים בסוריה אם ארה"ב כבר ניצחה את דאעש. הוא, ארדואן, הרי יכול לעשות סדר בסוריה ולהכריע בשביל טראמפ את שאריות הטרור, אמר. מובן שכאשר נשיא טורקיה משתמש במילה טרור הוא כורך יחדיו את דאעש ואת הלוחמים הכורדים שעזרו לאמריקנים להביס את דאעש. ואולם טראמפ, שליבו גס בדקויות מעין אלה, התביית בלב חפץ על דברי החלקות של ארדואן והשיב לו: אתה יודע מה? אני יוצא מסוריה. התענוג כולו שלך.
טראמפ היה בטוח שהודעתו ערב חג המולד על כך שהבנים שבים הביתה מסוריה ומאפגניסטן תהפוך אותו לגיבור היום. מהר מאוד התברר לו שלא. מאותו רגע ששר ההגנה ג'יימס מאטיס למד את ההתפתחויות, הוא ניסה לשכנע את טראמפ שזו לא רק טעות אסטרטגית חמורה, אלא גם בגידה בבנות בריתה של אמריקה במזרח התיכון. אבל לשווא. טראמפ ננעל על היציאה מסוריה. כשהתברר למאטיס שאי אפשר להזיז את טראמפ מעמדתו, הוא הגיש את התפטרותו. הוא לא הסתפק בפרישה יבשה, אלא ניסח מכתב התפטרות שהיה סוג של נזיפה אחת גדולה בטראמפ והסתייגות רועמת מהתנהלותו המדינית, המוסרית והביטחונית.
במשך שלושה ימים עסקה התקשורת האמריקנית כולה בשאלה כיצד אייקון של יציבות, אחריות ונאמנות כמו ג'יימס מאטיס מגיע לכדי התפטרות, והאם הוא אחרון המבוגרים האחראים שעוזב את הבית הלבן ומותיר את הנשיא לבדו. טראמפ מצידו הגיב בדרך אופיינית. אם מאטיס התכוון לעזוב בעוד חודשיים בצורה מסודרת, עם השלמת תקציב הביטחון הבא, טראמפ הודיע לו השבוע שמצידו הוא משוחרר כבר ב־1 בינואר, ומינה את סגנו של מאטיס לשר ההגנה בפועל.
אז נכון, התפטרותו של מאטיס ערב חג המולד הכתה גלים, והיא עדיין מכה. אך האם זו הייתה באמת הפתעה גדולה כל כך? האמת היא שמאטיס ממילא היה אמור לסיים את תפקידו בקרוב, והיחסים בינו ובין הנשיא מתוחים כבר זמן רב. הכתובת הייתה על הקיר מאז שטראמפ אמר בריאיון ל־CBS ש"מאטיס הוא סוג של דמוקרט".
אבל השאלה בעינה עומדת. מה גרם לטראמפ להחליט עכשיו שזהו זה, הוא מוציא את הכוחות מסוריה? שבועיים אחרי ההחלטה, ההיגיון האסטרטגי שלה עדיין סתום. עד כדי כך שמפקד כוחות נאט"ו לשעבר באירופה, הגנרל וסלי קלארק, העלה השבוע השערה שארדואן סוחט באופן כלשהו את טראמפ. בריאיון ל־CNN אמר קלארק: "אינני רואה שום היגיון אסטרטגי בהחלטת הנשיא לצאת מסוריה. ואם אין רציונל אסטרטגי, עלינו לשאול מדוע התקבלה ההחלטה לצאת מסוריה. אנשים ברחבי העולם שבים ושואלים את השאלה הזו. ידידינו ובני בריתנו במזרח התיכון תוהים. האם ארדואן סוחט את הנשיא טראמפ? האם ההחלטה היא סוג של אתנן? מדוע שמישהו יקבל החלטה כזו, בשעה שכל ההמלצות הן נגדה?"
קלארק, צריך לומר, נמנה עם המחנה הדמוקרטי, שבעיקרון דווקא תומך בהחזרת הכוחות הביתה. אבל כמו שאמר השבוע הבכיר הדמוקרטי ברני סנדרס, "לא בעיתוי ולא באופן שבו זה נעשה". קלארק אמנם לא פירט מדוע הוא חושב שייתכן שארדואן סוחט את טראמפ, אבל לטראמפ ומשפחתו יש השקעות כלכליות משמעותיות בטורקיה. וכשזה מגיע לענייני סוריה, לא מן הנמנע שארדואן ופוטין משלבים כוחות בחשאי נגד טראמפ גם בחזיתות אחרות.
הכורדי עשה את שלו
אבל ייתכן שיש הסבר אחר לחלוטין להחלטה של טראמפ. למען ההגינות צריך לומר שטראמפ תמך מלכתחילה ביציאה מסוריה. כבר באפריל האחרון הוא הודיע שברצונו לצאת מסוריה ולהחזיר את חיילי ארה"ב הביתה. אז כבר שלטה ההערכה שהמערכה נגד דאעש הוכתרה בהצלחה, ועמה תמה גם המשימה של החיילים האמריקנים בסוריה. אבל בסוף הקיץ, ולנוכח התעצמות הנוכחות האיראנית בסוריה, הגדיר הממשל האמריקני מחדש את מטרותיו באזור. בראשן הוצאת כל הכוחות האיראניים מסוריה כולל חיזבאללה, והקמת ממשלה יציבה בדמשק שלא תאיים על אזרחיה ותהיה מקובלת על הקהילה הבינלאומית.
באותו שלב טראמפ חשב כנראה שהרוסים יוכלו להפעיל לחץ על האיראנים לסגת. גם בישראל טעו לחשוב כך. מאז התברר שזה רחוק מלהיות המצב. ואם לפי טראמפ אין בנתונים אלו צפי ליציאה אי שם בטווח הנראה לעין, הרי שאין טעם בהמשך הישיבה בסוריה. מצד שני, מצבו של טראמפ מבית מורכב מאוד. החוקר הראשי רוברט מולר הולך וסוגר על טראמפ ואנשיו. טראמפ העריך שהודעה על החזרת הבנים הביתה ערב חג המולד תהפוך אותו לגיבור של עונת החגים ותחזק את מעמדו בקרב רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. הוא רק לא העריך שמאטיס יפתיע ויתפטר.
אבל זה רק חלק מן התמונה. אחת השאלות שהתעוררה בעקבות התפטרותו של מאטיס היא האם בינו לבין עצמו שוקל הנשיא טראמפ להפריט את המלחמה בסוריה ובאפגניסטן ולהעביר אותה לקבלני־משנה פרטיים. לפני חמישה חודשים הודיע אריק פרינס, נשיא חברת הביטחון האמריקנית הענקית 'בלקווטר', כי הוא מעוניין להקים חברה מיוחדת של שכירי חרב – צבא פרטי, כולל חיל אוויר פרטי – שתחליף את החיילים האמריקנים באפגניסטן. הצבא הזה ינוהל על ידי חברה שתדווח ישירות לנשיא טראמפ, ותעשה מה שארה"ב לא הצליחה לעשות עד כה: לנצח בעבורה במלחמה באפגניסטן. למותר לציין שבפנטגון מאוד לא אהבו את היוזמה הזו, ועשו הכול כדי לחסלה באיבה. תחילה היועץ לביטחון לאומי לשעבר, הרברט מקמסטר, שהתנגד נחרצות לרעיון, ובהמשך גם שר ההגנה מאטיס. פרינס הציג לפניו את היוזמה שלו בשנה שעברה, אך מאטיס דחה אותה על הסף.
האם הצליח פרינס לעקוף את מאטיס ולהגיע איכשהו לנשיא טראמפ? לא ברור. פרינס הוא אחיה של בטסי דה־ווס, שרת החינוך בממשל טראמפ. משפחתה היא אחת התורמות הכבדות למפלגה הרפובליקנית. אלא שמאטיס הציב חומה בצורה בין פרינס לנשיא. בניסיון לעקוף את מאטיס החליט פרינס לצאת בקמפיין תקשורתי לקידום תוכניתו, בתקווה שהדבר יגיע לאוזניו של טראמפ. עד כה ללא הצלחה. ייתכן שכעת, עם התפטרותו של מאטיס, דברים ישתנו. פרינס דיבר אמנם בעיקר על אפגניסטן, אבל סוריה, שיש בה רק 2,200 חיילים אמריקנים, נראית אפשרות סבירה הרבה יותר. בניגוד לאפגניסטן הענקית, רוב החיילים האמריקנים מרוכזים באזור דיר א־זור בצפון סוריה. כך שאיכשהו הרעיון של צבא שכירי חרב נראה אולי קצת פחות מופרך. מצד שני, עברה המפוקפק של חברת 'בלקווטר' בעיראק עלול להתברר כמחסום בלתי־עביר.
הרעיון של צבא פרטי בסוריה הוא לא משהו שלא חשבו עליו קודם. באופן אירוני למדי, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חשב בדיוק אותו דבר כאשר הורה לפני שנתיים למקורבו, דמיטרי פרגוז'ין, הבעלים של חברת שכירי החרב הרוסית 'וגנר', להיכנס לסוריה. מה שמשך את וגנר לאזור הם שדות הנפט במזרח סוריה. למרות העבר והקשיים המובנים, זה בדיוק מה שעשוי לקרוץ גם לצבא של שכירי חרב אמריקנים. בפברואר האחרון היה צבא שכירי החרב של וגנר הרוסית מעורב בניסיון לכבוש את שדה הנפט קונקו, בדיר א־זור שבצפון סוריה, מידי "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" בהנהגת הכורדים. אולם חיל האוויר האמריקני חש אז לעזרת בני הברית הכורדים, ובלילה אחד חוסלו בין 200 ל־300 שכירי חרב רוסים. לצבא הרוסי יש אמנם שתי טייסות בסוריה, אולם הקרמלין לא רצה שום קשר רשמי עם וגנר או עימות ישיר עם האמריקנים. אבל אם מדברים על העתיד ולא על העבר, לצבא שכירי חרב אמריקנים דווקא יש חיל אוויר משלו. האם משהו מהסוג הזה מתרקם כעת בחשאי?
בשורה התחתונה המצב אירוני, נפיץ ומריח מאי־מוסריות ברורה. הלוחמים הכורדים היו אלה שסייעו לארה"ב בכיבוש דיר א־זור לאחר ארבע שנות טרור של שלטון דאעש. בלעדיהם זה לא היה קורה. לאחר שכבשו את השטח צירפו אותו הכורדים ל"רוג'בה", האוטונומיה הכורדית של צפון סוריה, שנמשכת בחלקה גם לאורך הגבול המשותף עם טורקיה. אך זה גם השטח שארדואן לוטש אליו עיניים כעת ושואף להכחידו, בטענה שהכורדים ודאעש חד הם. טרוריסטים. השאלה עכשיו היא האם טבח טורקי בכורדים הוא רק עניין של זמן, או שבשלב מסוים המצב יקבל טוויסט חדש בדמות צבא של שכירי חרב אמריקנים בשטח. דבר אחד בטוח: אם זה יקרה, בדמשק לא יישארו אדישים. גם לא בקרמלין.
