ספינת משא חלודה ושורה של סירות פדלים צבעוניות שוכבות עזובות באגן היבש: זהו ביטוי מובהק לאובדן המים הקטסטרופלי במה שהיה פעם האגם הגדול ביותר במזרח התיכון. במשכנה בין ההרים שבצפון מערב איראן, ימת אורמיה מקבלת את מימיה מ־13 נהרות ומוגדרת כאתר בעל חשיבות בינלאומית לפי אמנת האו"ם על גופי מים, שנחתמה בעיר ראמסר באיראן ב־1971.
לפי האו"ם החל האגם להתכווץ ב־1995 בגלל שילוב של בצורת ממושכת, חקלאות־יתר וסכרים. עד אוגוסט 2011 השתרע האגם על פני 2,366 קמ"ר, אך ב־2013 היה שטחו מעט פחות מ־700 קמ"ר. האסון איים על מעונם הטבעי של חסילונים, ציפורי פלמינגו, צבאים וכבשי בר, וגרם לסופות מלח שזיהמו ערים ושדות באזור.
הדבר עורר מאמץ משותף להצלת האגם, בעזרת תוכנית משותפת לאיראן ולתוכנית הפיתוח של האו"ם, שמומנה בכספי ממשלת יפן. התוכנית הוצבה גבוה בסדר העדיפויות של ממשל הנשיא חסן רוחאני. "אחת מהבטחותיי הייתה להחיות מחדש את ימת אורמיה, ואני עדיין מחויב לכך", אמר רוחאני זה מכבר במהלך ביקור בימה.
תוצאות חיוביות כבר נצפות בשטח: פני האגם שבו לשטח של 2,300 קמ"ר בשנה שעברה. "זוהי תחילת תחייתה מחדש של הימה", אומר אבולפאזל אבשט, ראש מחלקת גופי המים במשרד הסביבה האיראני. הוא הזהיר שיידרשו עשרות שנים עד שהימה תשוב לגודלה המקורי, 5,000 קמ"ר, אך לפחות אפשר לקבוע שמגמת ההתכווצות נפסקה.
לדברי מומחים, עליית הטמפרטורות והירידה במשקעים תרמו רבות לייבוש הימה. מלבד זאת אפשר להוסיף כסיבות להתייבשות את סלילתו של כביש שחצה את האגם לשניים, בשנת 2008, וכן את העלייה החדה באוכלוסייה ובמיזמי החקלאות סביב האגם, שמספקים משרות לכ־6 מיליוני תושבים.
מאמץ ההחייאה התמקד בהסטת נהרות כדי שישקו שדות באזור במקום שהחקלאים ישתמשו במי הימה, וכן קידום אמצעי חקלאות מודרניים יותר. "כמעט 85 אחוזים מהמים משמשים לצרכים חקלאיים, ואנחנו מנסים לעזור לחקלאים להפחית את השימוש, בעזרת טכניקות זולות ויעילות", אומר אבשט. האמצעים כללו שימוש בדשן טבעי במקום כימי, או שיטוח אדמה כדי להימנע ממי נגר, וכך גרמו לשיפורים ניכרים – למשל אצל החקלאי אפשין מדדי, בן 47. מדדי היה צריך להשקיע בציוד חקלאי חדש, אך דיווח כי "דברים משתלמים הרבה יותר כיום", והשדות שלו צורכים עשירית מהמים שצרכו בעבר. לדברי אפשדין, נמדדה ירידה ניכרת בזיהום המלח והאבק, שהרוחות העלו מקרקעית האגם היבש והטילו אל השדות.
אחרים באזור השיקו מיזמים ירוקים משלהם. עשרים נשים ארגנו משק שיתופי כדי להעלות את המודעות לבזבוז המים בקרב הקהילות על שפת הימה, ולעודד ייצור כלים בעבודת יד כדי לקדם תעסוקה בת קיימא. אחת המארגנות, קוברה אסהארי בת ה־39, מקווה שתעשיות כמו אריגת שטיחים וייצור בובות יחליפו בהדרגה את החקלאות המסורתית. הנשים אף מעודדות את נטיעתם של גידולים שצורכים פחות מים, כמו זעפרן וזיתים. "הצלחנו לשכנע בהדרגה גם את הגברים לפעול באותו האופן", אמרה אסהרי. "אנשים נותנים תשומת לב גבוהה יותר לסביבתם ולמערכת האקולוגית הגוססת".
