הם נחשבים גסים ומכוערים אך הם חכמים ובעלי זיכרון מצוין, וכעת חזירי הבר גם מאתגרים את מדיניות הגבולות הפתוחים של האיחוד האירופי. האיחוד חושש כי החזירים הנושאים וירוס קטלני, עלולים לחסל את תעשיית הענק של גידול חזירי הבית באירופה. ההפסדים הצפויים נאמדים במיליארדים רבים. אחרי מחלת הפרה המשוגעת, מחלת הפה והטלפיים, שפעת העופות ושפעת החזירים, קבלו את קדחת החזירים האפריקנית – עוד מחלה ההופכת לאיום אסטרטגי בגלל תרבות הצריכה המערבית.
אירופה לחוצה. זרם המהגרים מאפריקה ומהמזרח התיכון מאתגר את האיחוד האירופי ומאיים על הסדר הקיים; ממשלות קמות ונופלות בשאלת ההגירה. אולם כעת מתברר כי האיום אינו מוגבל להולכים על שתיים. השבוע התבשרנו כי ממשלת דנמרק החלה להקים גדר בגבולה המשותף עם גרמניה בניסיון לעצור את תנועת חזירי הבר השועטים ממנה לשטחם. בארצו של המלט מעולם לא חשבו שחזירים יכולים להיות בעיה, אולם כעת מודאגים שם מהתפשטות קדחת החזירים האפריקנית ממזרח אירופה דרך גרמניה.
המחלה אמנם אינה מסוכנת לבני אדם, אך היא קטלנית לחזירי הבית ולתעשיית הגידול שלהם בדנמרק. שר החקלאות הדני הודיע השבוע כי בקופנהגן נחושים לסיים את הקמת הגדר תוך שנה. הגדר, שתוצב לאורך 70 קילומטרים, תהיה גדר כפולה ברוחב חצי מטר וגובה מטר וחצי. מידותיה אמורות לאתגר את כושר הקפיצה של חזירי הבר האתלטיים, שמשקלם יכול להגיע למאות קילוגרמים. בהיעדר חיסון או תרופה, זהו הפתרון הטוב ביותר שהדנים הצליחו להגות עד כה. האם תשיג הגדר את מטרתה? ספק גדול. חזירי הבר נחשבים לא רק חיות אינטליגנטיות ובעלות זיכרון וכושר אלתור, הם גם שחיינים מעולים שיכולים לעקוף את הגדר דרך האגמים ומקווי המים הרבים באזור.
איך בכלל הגיע וירוס קדחת החזירים מאפריקה לאזורים הכפריים השלווים של גרמניה? התשובה מורכבת. גרמניה היא רק המדינה האחרונה בשרשרת של הידבקות בווירוס שפשה בעשור האחרון במדינות מזרח אירופה. היבשת ידעה בעבר התפרצויות של המגפה שהגיעה מאפריקה לחצי האי האיברי. הדרך שבה התמודדו ספרד ופורטוגל עם המחלה, הייתה חיסול מוחלט של אוכלוסיית חזירי הבר ושל חוות גידול החזירים גם יחד. בדנמרק לא רוצים ולא מוכנים להשתמש בפתרון הזה.
המקור למגפה הנוכחית הוא ככל הנראה משלוח של בשר חזיר נגוע, שהגיע לפני 11 שנים לנמל פוטי בגיאורגיה ומשם עבר דרך צ'צ'ניה לרוסיה ולמדינות מזרח אירופה. לפני חמש שנים הגיעה המחלה לראשונה גם לגבולו המזרחי של האיחוד האירופי, באזור המדינות הבלטיות. אוכלוסיות שלמות הודבקו בפולין וברפובליקות הבלטיות ליטא, לטביה ואסטוניה. הפולנים החליטו אז להקים גדר באורך 200 קילומטר כדי לעצור את התפשטות המגפה אך נטשו את הרעיון בגלל עלותו האדירה של הפרויקט. לכן, בכל פעם שיש חשש מחודש להתפרצות המחלה, גם אם מדובר במקרים בודדים, אחד או שניים בחווה מסוימת, הרשויות אינן לוקחות סיכונים. והשיטה, כמו בספרד ובפורטוגל בעבר, היא המתה המונית של חיות המשק בגז בנוסף לציד המוני של אוכלוסיית חזירי הבר המפיצים את המחלה, גם במחיר הכחדת אוכלוסיית חזירי הבר.
אך פעילי איכות הסביבה, המתריעים גם נגד ציד חזירי הבר, מזהירים כי באורח פרדוקסלי הציד ההמוני עלול דווקא לזרז את תפוצת הווירוס הקטלני. ציידים שיבואו במגע עם דמו של חזיר בר ביער, עלולים להפוך לנשאים שיפיצו את הווירוס דרך נעליהם ומכוניותיהם ברחבי האזורים הכפריים. ומשם הדרך לחוות הגידול של החזירים, קצרה. לשיטתם, הניסיון לעצור את החזירים באמצעות גדרות מגוחך. עדרי החזירים כבר מזמן הגיעו לשולי הערים הגדולות באירופה, והם נוברים בפחים ואוכלים הכול, מזבל ומזון חתולים ועד חיות קטנות. התופעה הזו מוכרת גם בישראל, שבה יש אוכלוסייה לא מבוטלת של חזירי בר ברמת הגולן ובצפון הארץ. ואפילו בחיפה אפשר לראות חזירי בר מסתובבים חופשי ונוברים בזבל.
הפתרון נמצא כנראה במחקר משולב – ביולוגי, אקולוגי ופרמקולוגי. במקור, מעגל ההדבקה של וירוס קדחת החזירים האפריקנית כולל קרצייה אפריקנית הנושאת את הנגיף ומעבירה אותו מחזיר הבר לחזיר הבית. אולם החוקרים לא הצליחו לזהות איזה חרק מחליף את הקרצייה הזו במעגל ההדבקה המקומי במזרח אירופה. מעבר לכך, הווירוס מתפשט גם דרך בשר נגוע. אולם אופי התפשטות המחלה, הכולל קפיצות גיאוגרפיות גדולות בין מקומות מרוחקים, מגביר את החשד כי גם להתנהגות האנושית יש תפקיד מרכזי בהתפשטות המגפה.
ואם זה המצב, גדרות לא באמת יצילו את המצב. אפשר רק לקוות כי תרופה או חיסון יימצאו במהרה, כפי שהיה במקרה של מגפת האבולה. החיסון לווירוס הקטלני לבני אדם התעכב במשך שנים כי לא היה לחברות התרופות הגדולות סיבה כלכלית להשקיע במחקר בגלל היקפה המוגבל של המגפה. אולם כשהמחלה יצאה מגבולות אפריקה ואיימה להגיע לארה"ב ולאירופה, נמצא גם החיסון. בינתיים, חזיר הבר, שדמותו התנוססה בעבר בעיקר על מגינים ועל שלטי אבירים מימי הביניים, מקבל כעת פרשנות חדשה כסמל עכשווי להגנה על הסביבה.
