השיבה בהודו

בימים שבהם האנטישמיות הולכת וגוברת, צומחת ומתפתחת תופעה נגדית בעולם. יותר ויותר אנשים מתחילים להאמין ביהדות, תומכים בעם היהודי ומבקשים להצטרף לשורותיו. תופעות אלו, שבעבר היו זעירות מבחינה מספרית, תופסות כיום מאות אלפי אנשים ואף יותר. תופעה זו איננה נובעת מתוך רגשות לאומיים אלא מתוך אמונה דתית. המטרה של היחידים והקבוצות הללו איננה הצטרפות דה־פקטו לעם היהודי או עלייה לארץ, אלא הצטרפות לאלוהי ישראל ולערכי התנ"ך העברי. התופעה של נדחי ישראל, זרע ישראל, מבקשי יהדות ומתייהדים איננה אוטופיה אלא מציאות חיה ובועטת.

מעניין שתופעה זו הולכת ומתפתחת בעיקר במקומות שבהם אין יהודים, ומבלי לקבל הדרכה או עידוד מקהילות יהודיות או ממדינת ישראל. עד היום, נדמה שהעם היהודי ומדינת ישראל לא מכירים דיים את התופעה ועדיין לא יודעים כיצד להתייחס אליה. עד לפני כמה עשרות שנים העם היהודי היה מצוי בסבל גדול ולא היה פתוח נפשית ומעשית לאחר, לאנשים שביקשו להבין את תורת ישראל ולהצטרף לעם היהודי. ככל הנראה יהיה צורך לפתח חשיבה בנושאים אלו. לאחרונה הקים משרד התפוצות ועדה ציבורית לבחינת נושא יחסי מדינת ישראל עם ציבורים בעולם שלהם זיקה לעם היהודי, כדי לדון בקביעת מדיניות ואסטרטגיה בנושאים אלו.

בביקורי בהודו בחודש האחרון נפגשתי עם קבוצות שונות המבטאות את המציאות החדשה הזו. המפגש הראשון היה עם הפתאנים, מוסלמים בעלי שורשים יהודיים. המפגש השני התקיים עם חברי שבט "בני אפרים" הטוענים להיותם צאצאים של עשרת השבטים שהוגלו מארץ ישראל. עוד פגשתי קהילות של "מתייהדים" נוצרים, שלפני מספר שנים גילו את האמת שביהדות ומבקשים ללכת בדרך התורה. כמו כן פגשתי "בני נח" רבים המבקשים ללמוד תנ"ך ויהדות ולנהוג לפי עיקרי האמונה של שבע מצוות בני נח.

על אף ההבדל שבין הקבוצות השונות ולמרות שלא כולם שם מעוניינים להיות יהודים, אין ספק בעובדה שיש חיפוש רוחני על אדמת הודו. התנועה הרוחנית מאפיינת דתות שונות שאין בהן מצוות מעשיות אלא בעיקר אמונות ודעות, התבוננות ורפלקסיה פנימית. גם העולם הנוצרי, בעיקר האוונגליסטי, נמצא בתנועה רוחנית ובחיפוש מתמיד: בצפון אמריקה, במרכז אמריקה ודרומה ממקסיקו עד ברזיל, באפריקה, וגם במזרח.

אחים מוסלמים

הפתאנים או הפשטונים הם מוסלמים המתגוררים עד היום במרחב ההינדו־אפגני. לפי המסורת של הפתאנים, המונים מיליונים, מקורם בבני ישראל אשר גלו מארץ ישראל ונדדו לאשור ומשם לפרס ולאחר מכן לאפגניסטן. רבים מהם אומרים: “אנחנו צאצאים של באני אישראיל". לפי מחקרים שונים הפתאנים היו חלק מהעם היהודי עד שבין המאה השביעית לעשירית אימצו את דת האסלאם. 1,400 שנה לאחר שהתאסלמו, עדיין פתאנים רבים יודעים לומר שהם צאצאים לעם היהודי, לא כמיתוס או אגדה בלבד אלא כאמת היסטורית. כפי שאמר לי פרופ' נברס אפרידי מהעם הפתאני, אשר חקר את התופעה: "דע לך שפתאני שאינו אומר שהוא מבני ישראל, אינו פתאני אמיתי".

הפתאנים התיישבו בתחילה בצפון מזרח פקיסטן ובצפון מערב אפגניסטן. חלק מהם יצאו לגלות והגיעו במאה ה־13 לדרום הודו והמשיכו לחיות שם כשבטים נבדלים על פי מנהגיהם.

למרות שהפתאנים הם מוסלמים המאמינים בקוראן ומקיימים את מצוותיו, הם שומרים על מנהגים שונים שמבדילים בינם לבין שאר המוסלמים ויוצרים זיקה מעניינת עם מצוות ומנהגים של העם היהודי. אחת ההוכחות הברורות לשורשם היהודי של הפתאנים היא ספרי היוחסין שלהם המצויים באזור ג'איפור אצל הבארא הזארי, סופר השבט. בספרים אלו מתעדים את הלידות בשבט הפתאני לאורך 500 שנה האחרונות ומקשרים את המשפחות עד לאבות האומה הישראלית ושאול המלך.

במהלך הביקור קיימנו כנס ראשון מסוגו בהשתתפות יהודים ישראלים ופתאנים מוסלמים בעיר ג'איפור, אשר עסק בנושא "השורשים העבריים של הפתאנים". מנהיגי הפתאנים באו כדי לשמוע ולדון בשורשיהם היהודיים ולנסות להעמיק בסוגיה זו. הכנס אורגן על ידי "אור תורה – נדחי ישראל", בניהולו של אייל בארי, אשר כתב דוקטורט על ספרי היוחסין של הפתאנים ומנהגיהם במסגרת אוניברסיטת אריאל.

במשך הכנס, הפתאנים פנו אלינו בשפה רכה וטענו: "היהודים הם אחים שלנו, אנו בנים לאותו אבא, אנו בני אברהם ויצחק כמוכם… אנחנו אתכם בגלל שאנו פתאנים ואם פתאן אומר שאנו אתכם זו אמת… לא כמו קין והבל אלא כמו אחים ממש שאוהבים זה את זה…".

למרות הלימוד והדו שיח הפורה בינינו, בשלב מסוים עלו מספר שאלות מצד הפתאנים: "מדוע באתם? מה האג'נדה הנסתרת שלכם? האם אתם רוצים לייהד אותנו ולהחזיר אותנו לבני ישראל?". כל ניסיונותינו להסביר שאנו רוצים רק בחקר השורשים שלהם ובדו שיח עם אחים לא נפלו על אוזניים קשובות. הפתאנים המוסלמים אינם מבקשים לחזור לחיק העם היהודי. הם רואים בשורשם היהודי שייכות היסטורית תרבותית בלבד, בעלת משמעות מינורית בזהותם הלאומית והדתית.

השיבה לאלוהים

בני אפרים או "יהודי הטלוגו", החיים בדרום הודו במדינת אנדרה פראדש, ידועים כבני אפרים על פי המסורת שבעל פה. הם מונים כמה מאות משפחות וחיים חיים יהודיים: יש להם בתי כנסת, הם מתפללים, שומרים שבת, שוחטים ומאמינים בא־ל אחד. בני אפרים הם מכת המדיגה, ובמסורת שלהם מקור שם הכת הוא מלשון "מגידים" או "מלמדים". לפי המסורות שבידם, ההיסטוריה שלהם מתחילה עם גלות שבטי ישראל ב־722 לפנה"ס. הם הגיעו לאשור, בבל, איראן, אפגניסטן, ומשם להודו דרך מחוזות ג'אמו וקשמיר אל אנדרה פראדש.

בני אפרים טוענים ששמירת היהדות שלהם היא עוד מימים קדומים. אימוץ הנצרות התרחש עם הגעת מיסיונרים בפטיסטים בתחילת המאה התשע עשרה, ואולם לפני שהמיסיונרים הגיעו הם שמרו על מנהגים יהודיים. החל משנת 1981 חלקם חזרו לאמונת אבותיהם ולחיים יהודיים. ראשון החוזרים ליהדות בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים היה שמואל יעקובי, שהיה עד אז כומר נוצרי בפטיסטי. בביקורי זכיתי להכיר דמות מיוחדת זו.

הביקור אצל בני אפרים החל בתפילת מנחה בבית הכנסת שלהם והסתיים בשירת התקווה. אחד מראשי הקהילה הקריא בפנינו שורות מרגשות אלו:

לכבוד הוא לי לעמוד בפניכם ביום משמעותי זה ולחלוק אתכם כמה מילים על קהילת בני אפרים, את מהותה, החלומות והיעדים שלה, ובעיקר את החזון שלה. "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ". השיבה לקב"ה. זה החזון שלנו.

אנו רוצים שתהיה הבנה ברורה שאנו חלק מעם היהודי, ומהי האחריות שלנו אחד כלפי השני וכן כלפי שמיא. אנחנו רוצים בעיקר להבין את התפקיד של בני אפרים כחלק מהכלל. אנו רוצים להפנים את האור של תורת חיים, תחילה כאן בגלות, ולא להסתפק באמירה שנחיה חיי תורה רק כשנגיע לארץ ישראל.

אנו מזכירים לעצמנו באופן תמידי שאין זו רק זכות להיות חלק מעם ישראל, אלא בעיקר אחריות של להיות אור לגויים. כדי למלא שליחות זו, אנו צריכים להבין את עומקה ורוחבה של אחריות זו. עכשיו, אחרי כ־2730 שנה, התעורר בקרבנו הרצון לדעת ולהבין את דרכי הבורא ולחזור לשורשים שלנו.

אנוסים בכנסייה

קבוצה אחרת שפגשתי בביקורי הן קהילות "בני ציון", "קהילת עובדיה" ו"בני יוסף". מדובר בקהילות שהיו הודיות־נוצריות עד לפני כמה שנים והחליטו לעזוב את הנצרות ולבחור ביהדות. חברי הקהילה נסעו 13 שעות הלוך ו־13 שעות חזור באוטובוס כדי לפגוש אותי לשעה אחת בלבד ולספר לי את סיפורן.

מייסד קהילות אלו היה אדם בשם סמואל אשר היה כומר נוצרי. סבא רבא של סמואל היה יהודי עיראקי שהגיע להודו מבגדד לעבוד עבור הממשלה הבריטית והתחתן עם אישה מקומית לא יהודייה. ב־1972, אביו של סמואל הקים כנסייה נוצרית בשם "כנסיית ציון", ובה התפללו למען עם ישראל ומדינת ישראל. ככל הנראה השורשים היהודיים של מייסד הכנסייה השפיעו עליו ושמרו על יחסו לעם היהודי.

לימים, סמואל הבן ניהל את הכנסייה שהיו בה 3,000 חברים, אבל החל לשמור על מצוות היהדות בהיחבא ולא שיתף בכך את בני הקהילה מתוך חשש לתגובתם. הוא ומשפחתו החלו לשמור שבת, לקדש ולאכול כשר כ"אנוסים" בתוך הכנסייה הנוצרית. אכן, תופעה לא כל כך מצויה – כומר נוצרי החי כיהודי בתוך הכנסייה שלו.

רק מאוחר יותר שינה סמואל את שמו לשמואל והחל לדבר עם המאמינים שלו על חשיבות התורה והשבת, התנ"ך ומועדי ישראל, ואמונה בה' אחד. לאחר תהליך ממושך הודיע שמואל על מעבר מהכנסייה לבית הכנסת, מהאמונה הנוצרית לאמונה היהודית. מחצית מהמאמינים עזבו את הכנסייה ואחרים המשיכו בהנהגתו אל חיים יהודיים. רבים מבני המקום החלו להתנקם בכומר ובצאן מרעיתו. לא הייתה בררה אחרת ולצורך פרנסת בני קהילתו הוא קנה קרקעות והקים "קיבוץ" שבו יוכלו לעבוד בני הקהילה ולשבות בשבת.

מתברר שבנוסף לארבע הקהילות היהודיות הידועות בהודו, הולכות ופורחות עוד קבוצות עם שורשים יהודיים או אמונה יהודית. קשה להתעלם מכך שהעם היהודי הוא עם הטרוגני, עם שיש בו מעגלים שונים אשר הם תוצאה של היסטוריה ארוכה ותהליכי גלות וגאולה. נדמה לי שהקבוצות שהזכרתי מלמדות אותנו על המורכבות והצבעוניות של מעגלים שונים בהיסטוריה היהודית, בהווה ובעתיד של העם היהודי.