אמצע הדרך: אביאור ושני עמנואל

אביאור (29) ושני (28) עמנואל

מאיפה בארץ: פרדס–חנה. איפה בהודו: קודלי ביץ' גוקרנה, קרנטקה

התחתנו לפני חצי שנה, עד כה שבועיים בהודו

יעד

שני: קנינו כרטיס בכיוון אחד להודו. פחות עניין אותנו לאן לנסוע, יותר רצינו להיות בתודעת טיול. פשוט לפתוח את הראש, את התודעה ואת הלב. התכלית של הטיול מבחינתי, זה לעבוד על השלום־בית, לבנות את הבסיס של השנה הראשונה של הנישואין. לפני שאנחנו מקימים משפחה, שנהיה במקום שמאפשר את זה, מקום מעֵבר לכל ההרגלים של היומיום, פשוט לעבוד על הזוגיות ולחוות. להכיר אחד את השני ואת עצמנו.

אני חושבת שמה שמקל פה באמת אלו הישראלים שכאן. זו מדינה מאוד גדולה, אבל היא כבר מוכרת לנו, כי מלא חברים שלנו טסו להודו וקיבלנו פידבקים על המקום עוד לפני שהגענו.

קלילות

אביאור: אני חושב שבירח דבש ובמסע כזה – מסע של למידה זוגית – אז מקום כמו הודו הוא מקום שמאפשר את התנאים הקלים והפשוטים למסע, ואת הקלילות בהתנהלות בדרך. זה מקל על כל שאר הדברים ואז הם באים ביותר טבעיות ואותנטיות.

מבחינה טכנית קל לטייל בהודו. בכל מקום אחר צריך למצוא לאן להגיע, ובהודו לא כל כך משנה לאן מגיעים, כי יהיה קל להשתלב בכל מקום שמגיעים אליו. טיילנו גם באירופה, ושם צריך להיות כל הזמן ערוכים בגלל השפה, האוכל ומזג האוויר, ואז רוב האנרגיות יוצאות על הצד הטכני. פה רוב האנרגיה יוצאת על המסע עצמו, על ההיכרות ועל הלמידה.

שבת

אביאור: כשהגענו חשבנו שנעשה שבתות רק במקומות עם בית חב"ד ובתי לב יהודי, אבל כבר בשבת השנייה שלנו פה הגענו לכאן ולא הייתה שום מסגרת דתית באותה שבת. אין יין כשר בהודו, אז קנינו שני קילו ענבים ופשוט סחטנו אותם לתוך חיתול בד וככה היה לנו יין לשבת. לגבי אוכל, ביקשתי ממסעדה אחת שיכינו לנו אוכל צמחוני ורשמתי להם את השעה של כניסת שבת ואת שעת השקיעה, למקרה שיאחרו בבישול. הסברתי שזו השעה שאחריה הם לא יכולים לבשל בשום אופן. הטבחים אמרו שאין בעיה, ואז אמרתי למנהל של המסעדה, "נו מאטר וואט, יו דונט קוק אפטר סנסט", ואז הוא עזב את הכול ואמר לי, "אופקורס נוט, איט וויל בי באד טו מיי קארמה". הבנו שאפשר לעשות שבת בכל מקום, כי יש קארמה של שבת.

עלייה

שני: עליתי לפני חמש שנים מקנדה. אבא שלי ישראלי וסבתא שלי ז"ל גרה בארץ. כל הילדות הייתה לי זיקה וקרבה לארץ, כי הגענו לביקורים עם ההורים, ותמיד רציתי לגור בה תקופה. לא ידעתי אם אני ממש אעלה, זה לא היה בקטע ציוני, אלא יותר לבלות זמן עם המשפחה ולראות מה החיים מציעים לי.

אז אחרי סיום הלימודים במונטריאול, חזרתי להורים לוונקובר ועבדתי קשה במשך שנה, כדי להרוויח כסף, לטייל ואז להגיע לארץ. בזמן הזה אביאור השתחרר מהצבא וממש "ברח" מהמדינה והדת, מהכול. הוא הגיע לקנדה והתאהב בוונקובר, עבד והתחיל תהליך הגירה.

הכרנו בשיעור יוגה. אני ראיתי אותו יושב יחד עם עוד חבר ישראלי, הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי, "אלה ישראלים, אני רוצה להיות חברה שלהם". באתי אליהם, אמרתי שלום וחיבקתי אותם מיד. הם היו בשוק, כי בקנדה לא בדיוק מחבקים מיד, זה מקום מאוד מנומס. מרגע זה התקרבנו.

אחרי כמה זמן אמרתי לו: "תראה, אפשר להיות ביחד, אבל יש לי חלום וכבר קניתי כרטיס ואני בדרך לארץ. אם רוצים להמשיך להיות ביחד, אתה צריך לחזור איתי". נפגשנו שוב בארץ, והוא אמר לי, "תקשיבי, רק שנה, בואי לא נגזים. אחר כך אנחנו חוזרים לקנדה". אבל כשהיינו פה שנינו, ממש התאהבנו יחד מחדש. בארץ, במדינה, במשפחה, בחברים. בהכול.