התפטרותו המתוקשרת של שר החוץ האיראני ג'וואד זריף. "ברוך שפטרנו", אמר ראש הממשלה נתניהו עם פרסום הידיעה על התפטרותו של זריף. בהמשך התברר שראש הממשלה הקדים קצת לשמוח, אולי מכיוון שמשנכנס אדר מרבין בשמחה. בירושלים וגם בוושינגטון אין סנטימנטים מיותרים לזריף. לא לדברי החלקות שהשמיע באוזני האירופים בשש שנות כהונתו, ולא לעקיצות שחילק ביד רחבה לנתניהו בוועידת הביטחון במינכן.
אז מדוע התפטר זריף, ומדוע חלפו כמעט שלושה ימים עד שהנשיא רוחאני קרא לו לשוב הביתה? תשובה חד־משמעית לא תקבלו. בטהרן כמו בטהרן, הכול נעשה תמיד ברמיזות.
ועדיין, אפשר ללמוד לא מעט ממה שקדם להתפטרות. נתחיל בתמונת המפגש בין נשיא סוריה בשאר אל־אסד ובין המנהיג העליון עלי חמינאי. בראשית השבוע הגיע נשיא סוריה לביקור בטהרן אחרי כמעט שמונה שנות מלחמה, שבהן הצילה איראן את בשאר והשקיעה מיליארדים בשימור שלטונו. האווירה במפגש הייתה חמה, ואסד הודה לרפובליקה האסלאמית על תמיכתה בו. שפת הגוף הייתה חד־משמעית, והחיבוק הלבבי בין בשאר לחמינאי אמר כמעט הכול. כמעט, כי כאשר מרחיבים את שוליה מתגלה הסיבה להתפטרותו של זריף. לא זו בלבד ששר החוץ לא הוזמן לפגישה המרגשת, מי שכן נכח בה הוא מפקד משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, שנראה רוכן קרוב מאוד אל השניים. יתרה מכך: סולימאני נכח גם בפגישתו של אסד עם רוחאני, הבוס הישיר ולכאורה גם בן בריתו של זריף.
האם העלבון הזה היה הקש ששבר את גב הגמל? מעבר לעלבון, המסר היה ברור ובהיר. בצמרת האיראנית לא ממש סופרים את זריף. אמנם הוא שר החוץ, איש חשוב מאוד, אבל הוא נמצא מחוץ למעגל הקובע, ודאי בנושאים הקריטיים של סוריה והמזרח התיכון. אז נכון, במהלך השבוע היו ניסיונות לפייס את זריף. משלחות הגיע לביתו לומר לו שלא התכוונו. שהיה כאן בסך הכול כשל מנהלתי. פשוט שכחו להזמין אותו, הסבירו. הבעיה הייתה שההסבר היה עלבון בפני עצמו.
אבל זריף לא נולד אתמול. וכאשר החליט לקחת לידיו את יוזמת ההתפטרות, הוא גם שריין לעצמו את יתרון ההפתעה. זריף כנראה קיווה שלא רק יקראו לו לחזור בו, אלא שהוא גם יוכל לשדרג את מעמדו בעקבות ההתפטרות. ההימור עלה יפה. התפטרותו של זריף תפסה את הממסד האיראני בהפתעה. שש שנים האכילו השמרנים, שהתנגדו להסכם הגרעין, את זריף מרורים, והוא מבחינתו סבל בדומייה. השמרנים התרגלו שזריף אינו שובר את הכלים.
אבל החודש נחשף זריף ללחץ חדש: מחאה עממית נגדו. בנאום לפני שבועיים, שלגמרי התיישר עם העמדה השמרנית, אמר זריף כי הוא "גאה בלחץ שאיראן סופגת בגלל תמיכתה בפלסטין, בתימן, בסוריה ובלבנון". לכאורה אמירה שגרתית, אבל מה שקרה בהמשך היה מאוד לא שגרתי. זריף הצליח להרגיז את אחד הספורטאים האהובים באיראן, הכדורגלן ווריה גאפורי, מגן הנבחרת האיראנית. בתגובה לנאומו של זריף העלה גאפורי סטורי באינסטגרם ובו כתב: "מר זריף, אתה גאה להיות תחת לחץ? דע לך, אתה לא תחת לחץ. ההמונים, פשוטי העם, הם תחת לחץ". גאפורי כיוון בעיקר למחירי המזון באיראן שקפצו במאות אחוזים בעקבות הסנקציות המושתות על המדינה.
פוטנציאל המרד בדבריו של גאפורי לא נעלם מעיני המנהיג העליון. בנאום שנשא חמינאי ימים ספורים אחר כך, הוא העביר לגאפורי ולחבריו מסר מצמרר: "הספורטאים באיראן נהנים מהביטחון שהמדיניות האיראנית מעניקה להם, אך אנשים מסוימים נושכים את היד המאכילה אותם", אמר. זה הספיק למשרד הנוער והספורט לזמן בבהילות את גאפורי כדי לדוש ממנו דין וחשבון על אמירותיו המתריסות. אבל, הפתעה: גאפורי לא נבהל, וגם לא האוהדים. ברשתות החברתיות נרשמה תמיכה ענקית בגאפורי. אחרי יומיים הגיעה המחאה גם לאצטדיון אזאדי בטהרן. במשחק בין איסתיקלל, קבוצתו של גאפורי ובין פארס FC, החלו האוהדים לשיר שירי תמיכה בגאפורי ולצעוק את שמו ומספרו. ואם יש מישהו במשטר האיראני שמבין את הפוטנציאל של הרשתות החברתיות ורגיש לו, הרי שזהו שר החוץ המתפטר זריף, שבחר לפרסם את הודעת ההתפטרות שלו באינסטגרם. זריף קלט שלא רק השמרנים נגדו, גם העם לא בדיוק מתפעל ממנו. ואולי חשש שחמינאי יראה בו מי שהצית את האש הזרה.
תחזיקו אותי
בכל מקרה, הלחצים הצטברו למסה קריטית. הסימנים הראשונים נראו כבר בוועידת מינכן לפני שבועיים. זריף שידר שם עצבנות לא אופיינית כאשר התבקש לענות על שאלות בנושא זכויות אדם באיראן. אבל עם כל הלחצים, די ברור שזריף בנה מהלך עם ציפייה שיקראו לו לשוב, בעיקר כדי לנסות לשוב ולשדרג את סמכויותיו כשר החוץ ואת מעמדו של משרד החוץ האיראני. לכן, כאשר צוות משרד החוץ הודיע במחווה ספונטנית מתוכננת מראש על נכונותו להתפטר יחד עם השר, עצר אותם זריף באמירה שזה לא יעזור לניהול מדיניות החוץ האיראנית. מבחינת זריף, המטרה הייתה לנסות להשיב לו את הסמכויות שאיבד. חלקים נכבדים ממדיניות החוץ של איראן מנוהלים כבר תקופה ארוכה על ידי שר החוץ לשעבר עלי אכבר וליאתי, שהוא גם יועצו הקרוב של חמינאי. המזרח התיכון, סוריה, לבנון, עיראק ותימן נמצאים בידי קאסם סולימאני.
כשלושה ימים עברו עד שרוחאני עשה מה שזריף קיווה שיעשה, ודחה את התפטרותו. זה אמנם הגיע, אך באיחור המרמז על קשיים. הסיבה העיקרית ואולי היחידה להישארותו של זריף היא העובדה שהוא משמש בפועל כשר לענייני הקשר עם האיחוד האירופי. הנכס העיקרי שלו הוא היחסים שיצר עם שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני. אם התפטרותו של זריף הייתה מתקבלת זו הייתה מכה כפולה מבחינת טהרן, שכן בקרוב מאוד תסיים גם מוגריני, התומכת הגדולה ביותר של הסכם הגרעין באיחוד האירופי, את כהונתה.
וכך, ביום רביעי בלבד, פרסם רוחאני באתר הרשמי של הממשלה האיראנית פנייה אישית לזריף ובה נאמר: "אתה אמין עליי ועל הממסד האסלאמי כולו, במיוחד על המנהיג העליון. אני חושב שהתפטרותך מנוגדת לאינטרסים של המדינה ואינני מקבל אותה". גם קאסם סולימאני גויס למשימת הפיוס. האתר הרשמי של משמרות המהפכה ציטט את סולימאני: "זריף ממונה על מדיניות החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן".
זריף חזר לעניינים עוד באותו יום, כאשר קיבל את ראש ממשלת ארמניה בטהרן. בשורה התחתונה הוא קיבל את ליטרת הבשר שלו. כבודו נשמר. השאלה היא האם באמת יצליח להוציא את אפו מעבר לגבולות הגזרה שהותוו לו במשרד החוץ. ספק גדול. להנהגה בטהרן אין תחליף למסכת הקשרים האישיים שזריף טווה עם צמרת האיחוד האירופי, וכשהסנקציות נושכות, הכדורגלנים בועטים ומוגריני בדרכה החוצה, זה לא הזמן להחליף סוסים במשרד החוץ.
זריף, שנראה באחרונה מתוח ומיוסר, יצטרך להמתין עד ראש השנה הפרסי, הנורוז, כדי לתת מנוחה לגוו הדואב. אגב, חג הפורים יחול השנה באותו יום של הנורוז, 21 במרץ. בישראל מן הסתם לא יחמיצו את ההזדמנות לדון במשמעות הסמלית של התלכדות החגים, ובעבור בנימין נתניהו זו תהיה הזדמנות תקשורתית נוספת להעביר מסר לעם היושב באיראן.
