אמצע הדרך: מיכל דקלבאום מתנתקת מ"שביל החומוס"

מיכל דקלבאום (27)

מאיפה בארץ: רמת–גן. איפה בהודו: קודי קאנל, טמיל נאדו

כרטיס פתוח, עד כה חמישה חודשים בטיול

תכנון

סיימתי תואר שני בהנדסת מכונות וסביבה, ואת המסע הנוכחי – של שנה לפחות – תכננתי מזמן. ידעתי שאני רוצה הפוגה משמעותית, וחסכתי כסף שנים. התחלתי בהודו כי קל לקבל פה את הביטחון לטייל לבד. קל למצוא פרטנרים, וזו תת־יבשת שאפשר לעשות בה הכול בלי לחשוב על המחיר. אפשר לגור לבד, יש אינספור קורסים, וגם אנרגיות חזקות של קדושה. אנשים מאוד דתיים. מעניין לראות את כל הטקסים ואת זה שהכול סובב כאן סביב דת צבעונית ושונה מכל מה שאנחנו מכירים.

מודעות

הייתי פה לפני ארבע שנים. היה נחמד אבל לא עפתי. הייתי מלאת חששות ובלי מודעות לרצון שלי. היום ברור לי מתי אני רוצה להיות לבד ומתי ביחד, ואני סומכת על עצמי שאגיע למקומות טובים בלי להסתכן.

התנתקתי מ"שביל החומוס". בהודו ובדרום במיוחד יש המון ישראלידה. איך שנחַתּי ביום הראשון נכנסתי למים בארמבול, וראיתי לידי בחור מהתיכון. רציתי להרגיש חו"ל, לא לדבר עברית. כשהגעתי לפאלולים לקחתי חדר לבד והתנתקתי מהחבורה הישראלית. זה היה צעד בהתמודדות עם הפחד מהבדידות. אחרי שלושה ימים לבד יצאתי לחפש אנשים. הלכתי לראות שקיעה על סלע, ולאט התקבצו שם כל מיני מטיילים בודדים. התחלנו לדבר, ומפה לשם העברנו שבוע ביחד. צרפתייה, פלסטיני מירדן, אוקראינית ואירי – היה מרתק. קצת כמו לטייל בכל המדינות האלה.

פוליטיקה

הירדני נרתע כששמע שאני מישראל. בערב דיברנו. הוא סיפר שההורים שלו גורשו מבאר־שבע כשהקימו את המדינה, ואני שיתפתי אותו בתחושות של להיות יהודייה בארץ. בסוף התחברנו ואני חושבת שהוא רואה את ישראל באור שונה. הסתכלנו זה לזה בעיניים וראינו שאנחנו פשוט שני בני אדם טובים, שרוצים טוב ורוצים שלום. זו הייתה חוויה חזקה, ואנחנו בקשר בפייסבוק.

טבע

אני אוהבת שהחיות והטבע הם חלק מהעיר. קופים ופרות זה סטנדרט ברחוב. הייתי קצת חרדתית, וחלק מהמסע שלי הוא התמודדות עם פחד. אני אוהבת טבע, ובכל יום אני מרשה לעצמי להתרחק עוד קצת. אני נמצאת עכשיו בחווה באמצע ג'ונגל על קצה של הר. כשהגענו עם כל התיקים חיכה לנו נחש פיתון ירוק. ביום אחר עשיתי סיבוב ביער, חצי שעה הליכה מסביבת בני אדם, ופתאום שמעתי חיה כבדה הולכת. פחדתי שהיא תתקיף אותי ונעמדתי מאחורי עץ. פתאום עבר שם צבי ענק, גבוה ממני, שרירי בטירוף. כמו הצבאים שצדים בסרטים ובסדרות. חשבתי 'וואו, איזה טבע חזק'.

שותפים

גם בבקתה אני גרה עם עכברושים, חולדות, עכבישי ענק, ג'וקים וסנאים, והם פשוט סביבי. החולדות נכנסות, לא שמות עליי, וזה מטורף שבמקום לרעוד מפחד על קצה המיטה, אני מבינה שהן היו פה לפניי ושהן לא יעשו לי כלום. אני נושמת עמוק ומבינה שאני חיה איתם – וזה בסדר. אפילו מיוחד.