יותר מכול בלט הדיבור: שעות על גבי שעות של דיבור, שהובילו אנשים מבוגרים שאחזו מיקרופונים, ואנשים צעירים שגיחכו ברקע. נמאס להם, והם באו להטיח זאת בנשיא הנחמד שהם ראו כהתגלמותו של כל מה שלא בסדר בעולם.
זה היה ה"גרנד דבאט" של עמנואל מקרון, "הוויכוח הגדול": מסע בן חודשיים שכלל יותר מ־10,000 מפגשים ברחבי צרפת ונועד להשיב את האמון האזרחי בנשיאותו וברפובליקה הצרפתית עצמה. לא בטוח שהמהלך נכשל.
הפקפקנים לעגו בתחילה לרעיון של "שיח לאומי", ואמרו שהוא יהיה חסר משמעות. אך הדיונים משכו קהל גדול, ורוב האנשים התייחסו ברצינות למפגשים, גם אם כמה מהם נראו כמו הרצאות ואחרים דמו לאודישנים להצגות סיום התיכון. פקידי המחוזות רשמו בצייתנות יותר מ־1.5 מיליוני "הערות" ביותר מ־16 אלף ספרי תלונות. השאלה היא מה יעשה ארמון האליזה עם המסה הנרחבת הזאת של נתונים ותלונות. הממשלה, בסיוע מכון סקרים, תנתח את הנתונים בתוך שבועיים, ותמיין אותם לנושאים. הניתוח יישלח לוועדה בת חמישה חברים מטעם הממשלה, ומסקנותיה יפורסמו באמצע אפריל.
לא ברור אילו הצעות מדיניות יצוצו. בחודש שעבר העלה מקרון את הרעיון לערוך משאל עם בחודש מאי, בתקופת הבחירות לפרלמנט האירופי.
מבחינת משקיפים ומשתתפים, הדיונים הצליחו בלי קשר להצעות המדיניות שיעלו מהם. הוויכוח הגדול היה ניסוי אזרחי ייחודי, ניסיון לעשות "דמוקרטיזציה לדמוקרטיה", כדברי חוקר מדע המדינה פסקל פרינאו, אחד מחמשת המפקחים מטעם הממשלה על עצמאות הוויכוח. "בחודשים האחרונים איחדתם אנשים שמעולם לא השתתפו בחיים הציבוריים", אמר פרינאו ביום חמישי שעבר בפריז, בהתייחס לקהל באחד המפגשים האחרונים בוויכוח הגדול.
"נראה שהמסע של מקרון הגיב לדרישת חלק בחברה שחש שאין לו קול, שהוא לא יכול לבטא את עצמו דרך הערוצים הרגילים", אמר ז'אן פיסאני־פרי, כלכלן שכתב את רוב מצע הבחירות של מקרון בבחירות 2017.
"במונחי מדיניות, זה כמעט בטוח יאכזב", הוא הנמיך ציפיות. פיסאני־פרי מהסס לכנות את מסע הדיונים הצלחה, ומסתפק בציון הישג אחד: המהלך סייע לתקן את המוניטין הפגוע של מקרון. "זה בהחלט היה מוצלח כיוזמה פוליטית", אמר. "בשרוולים מופשלים הוא נפגש עם אנשים, וזה מאוד מזכיר את ארה"ב. לא הייתי אומר שזה עבד, אבל זה לפחות שיקף את היכולת שלו לשנות סגנון, מדימוי של מישהו מרוחק לדימוי פעיל יותר".
התמיכה במקרון כבר החלה לצמוח, ולפי הסקר האחרון תומכים בו 31 אחוזים מהצרפתים. בד בבד פחת מספר המצטרפים למחאת "האפודים הצהובים". ההפגנות החלו באמצע נובמבר, בכעס על העלאת מס דלקים מתוכננת. המס אומנם בוטל בדצמבר, אולם עד אז הפכו ההפגנות למחאה אישית נגד המנהיג הצעיר ביותר בצרפת מאז נפוליאון בונפרטה.
האפודים הצהובים, ששאבו את שמם מהווסטים שנהגים צרפתים נדרשים להחזיק במכוניתם לשעת חירום, אומרים לעיתים קרובות שמקרון לועג להם. אף שהוא יליד הפרובינציות, תושב אמיין, הוא נתפס כהתגלמותה של האליטה הפריזאית המשכילה, בהיותו בנקאי השקעות לשעבר.
מאז נובמבר איבדה המחאה מומנטום – רק 32 אלף איש יצא לרחובות בהפגנותיה בחודש מארס – ולא הצליחה להתארגן פוליטית, למרות שאיפותיה להציג מועמדים לבחירות לפרלמנט האירופי. עם זה, לדברי פיסאני־פרי ההפגנות השבועיות יצרו תחושה של קהילה באזורים הכפריים, ואין ספק שכעסם של האפודים הצהובים לא התנדף לחלוטין.
כעסם היה גלוי בשלבים האחרונים של הוויכוח הגדול. "זו הצגה", אמר סליבן אוורן, בן 24 מהעיר קאן, באחד הדיונים האחרונים בוויכוח. הטענה העיקרית שלו הייתה שמפלגתו של מקרון יזמה את הוויכוח כקמפיין לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי, שבהם היא תתמודד לראשונה. "זה תמיד אותו קמפיין אירופי", אמר אוורן.
האירוע שבו דיבר נערך באולם ההרצאות המוזהב של בית הספר לאמנויות בפריז. אוורן, לדבריו, למד בסניף של אותו המוסד בקאן, וההבדל ניכר: "יש לנו רק מיקרוגל אחד, ואין לנו נייר טואלט"
תרגום: אלחנן שפייזר
