אמצע הדרך: חיה כהן כבר לא רודפת אחרי הכסף

חיה כהן (25)

מאיפה בארץ: מבוא–ביתר, איפה בהודו: ואטה קנאל, טמיל נאדו

עד כה שלושה חודשים בהודו, ארזה תיק לחצי שנה

נחיתה

הודו לא הייתה החלום שלי מאז ומעולם. אני הנדסאית אדריכלות, ונוצר לי עומס גדול בחיים, אז החלטתי לעשות הפסקה וחסכתי תיק־תק. מקובל לחפש שותף לנחיתה, אבל רק ביום הטיסה ידעתי שאני נוסעת, ואז גם קניתי מוצ'ילה וארזתי.

טסתי למומביי, ומשם המשכתי בטיסה פנימית לדלהי, שבה היו רק מקומיים. נחתנו בשתיים בלילה, בטרמינל הישן. בניתי על Wi-Fi ולא היה. יצאתי לשדה עם התיקים, לילה, רק הודים סביבי. הדבר היחיד שידעתי היה שאני צריכה להגיע למיין בזאר.

גסטהאוס

לקחתי מונית. הנהג שאל לאן לנסוע. לא עשיתי בוקינג ולא ביררתי, פשוט זרמתי. למזלי עשיתי צילום מסך להמלצה בפייסבוק, אז היה לי שם של גסטהאוס, בלי כתובת. הסתובבנו שעות. באיזשהו שלב הנהג אמר לי לרדת. התחלתי להתחנן: "פליז, איי אם א גירל, אֵלון…". פחד אלוהים שם בלילה. בסוף הגענו, אבל לא היו חדרים. נשארתי בלובי עם כל התיקים ופשוט נרדמתי. יכלו לעשוק אותי בקלות. בבוקר הסבירו לי איך להגיע לבית חב"ד. הסתובבתי בין פרות וריקשות ופתאום ראיתי את השלט. הלב חזר למקום. פתאום עברית, אחרי שיומיים לא ראיתי ישראלי.

שקשוקה

כשהגעתי היה סוכות. הזמנתי שקשוקה בבית חב"ד ועליתי לסוכה. הסתכלתי סביבי וקלטתי שכולם כבר מרגישים בנוח ומעורבבים – מדברים על טיסות מהודו לתאילנד, ממשיכים את הטיול, חוזרים הביתה. הגעתי לתחנה מרכזית גדולה וכולם עמוק בפנים, רק אני בהלם. ואז חייכה אליי בחורה בשם מלכה, ומיד התחברנו. נסענו יחד לדרמסאלה ומאז כל הזמן הייתי עם אנשים. פעמים בודדות ישנתי בחדר לבד, מבחירה. אחרי הנחיתה הטראומטית בחרתי לטייל בשביל החומוס. הוא מוצף ישראלים, והרבה מטיילים לבד אז מתחברים מהר. כולם מחפשים חברה.

תובנות

בהודו רואים אנשים עניים ממש, והם מאושרים. אנחנו צריכים ללמוד מזה בארץ, לא לרדוף כל הזמן אחר הכסף. זה מה שאני לוקחת איתי. החיים שלי השתנו פה, ויש לפני ואחרי. אני לא אחזור לעבוד במשרד, וכבר לא מעניין אותי מה החברה חושבת.

יש פה זמן לחשוב ויש הארות. פתאום הבנתי שאני צריכה לעסוק במוזיקה. לא היה לי זמן לזה. למדתי, עבדתי, וזהו. האהבה למוזיקה התבטאה בלצפות בתוכניות ריאליטי. עכשיו אני מרגישה שמה שלא יהיה, אני אעסוק בזה, גם אם כתחביב.

ציפיות

הרבה אנשים באים להודו עם ציפיות. אני לא. מבחינתי הכול בונוס. כל ארוחת בוקר, כל צ'אי. באתי בלי לתכנן, בלי מסלול, ידעתי רק שאני נוחתת בדלהי. כשהגעתי לדרמסאלה חשבתי להמשיך למנאלי, אבל הייתה סופה והתוכניות התחילו להשתנות. אי אפשר לתכנן בהודו, היא מפתיעה כל הזמן. חייבים לדעת לזרום. הכול אפשרי, כמו שאומרים פה, "סאבּ קוּץ' מילֶגה".