אדם לביא (30)
מאיפה בארץ: מטולה. איפה בהודו: רישיקש.
בטיול חמישה חודשים (מינוס עשרה ימים בארץ), כרטיס פתוח
שבעה
אחרי חודש וחצי של טיול, אמא שלי התקשרה אליי ובישרה לי שסבתא שלי נפטרה. ידעתי שהמצב לא הכי טוב גם לפני שנסעתי ובכל זאת בחרתי לטוס, חשבתי שאספיק לחזור. סבתא שלי הייתה כמו אמא שנייה, גרנו במרחק הליכה בין הבתים. היא הייתה בת 92, זה לא הפתיע אותי אבל זה כן היה שוק. לא יכולתי להמשיך לטייל, רציתי להיות קרוב למשפחה. אחרי השבעה, החלטתי לחזור להודו ולסיים את הטיול כמו שרציתי.
זמן
הודו נותנת לך כוח נפשי מיוחד. יש פה המון זמן ואין לו משמעות. חיים את השגרה וההווה, לא חושבים על העתיד והעבר. לחיות את ההווה עוזר להסתכל על המציאות בצורה יותר חיובית וכיפית. הרבה פעמים אנחנו חושבים על העתיד והעבר ומתמלאים בפחד. ברגע שאנחנו מצליחים לחיות בהווה וליהנות ממה שיש, אנחנו במקום טוב. מאוד קשה לעשות את זה בארץ כשאתה רץ מלימודים, לעבודה ומשפחה ועוד אלף דברים אחרים.
תוכנית
המטרה שלי היא לקחת מפה דברים הלאה, אם זה הרוגע הפנימי והשלווה או ההסתכלות במבט קצת יותר כולל על הדברים ועל המציאות. לנסות להרחיב את המודעות. אין לי כרגע כרטיס חזור, באתי מלכתחילה בלי כרטיס, כי לא רציתי להגביל את עצמי בשום צורה, הרגשתי שאני מספיק כן ומחושב כדי להרגיש מתי הספיק לי.
אופטימיות
לא כל יום הוא יום שמח בטיול ארוך, כמו במציאות. פשוט צריך לדעת להתמודד עם זה בצורה חיובית, ולזכור שיש גם ימים כאלה. ימים קשים הם ימים שגעגוע תופס אותך או הכול הולך הפוך. או מדיטציות ויוגה שהיו לי קשים כי לא הצלחתי לבצע אותם גם אחרי כמה וכמה תרגולים. המזל הוא שתמיד יש לי כוח להרים את עצמי, ולהבין שעדיין זה הכול חלק מהמסע. לכל דבר יש סיבה והכול בעצם מוליך אותנו לנקודה שאנחנו צריכים להיות בה.
חיבור
יצא לי לטייל פה עם המון אנשים, ברוב המקרים לא ישראלים. אני בגיל שהטיול שלי הוא טיול אחר מרוב הישראלים שבאים לכאן בדרך כלל אחרי צבא. גם אני עשיתי את הטיול הזה וגם אני חיפשתי אז דברים אחרים. היום אני מתחבר יותר לאירופאים.
קשה להתחבר לבן אדם ולעזוב אותו יחסית מהר. לפעמים קורה ההפך, ואחרי כמה ימי טיול עם בן אדם, אתה מגלה כמה דברים שאולי פחות מתאימים לך ואז אתה יכול להגיד בצורה יפה שלום ולהמשיך לבד. אני חושב שהיום מצאתי את הבאלאנס של מתי אני רוצה להיות לבד ומתי עם אנשים.
