2018 הייתה שנה קשה לימין ההודי. התפרקות הממשלה האזורית בחבל קשמיר, מתיחות עם ארה"ב סביב יישום הסנקציות על איראן, זעם הודי בעקבות עליית מחירי הדלק, ולקינוח תבוסות בבחירות האזוריות למפלגת הקונגרס השנואה, במה שהוגדר בניו־יורק טיימס כחצי הגמר בין נרנדרה מודי ליריבו ראהול גנדי, לפני הבחירות הכלליות של מאי 2019.
לרגע היה נדמה שהאופוזיציה פיצחה את השיטה, ומצאה דרך לנצח את מודי בבחירות. במקום להעמיד מועמד מוסכם לראשות הממשלה כחלופה למודי – עניין מסובך במערכת היחסים העכורה בתוך האופוזיציה – היא יצרה בריתות אד־הוק במחוזות שונים כדי למנוע ממודי את ההישג הפנומנלי שהשיג בבחירות 2014.
לפני חמש שנים הספיקו למודי כ־30 אחוזים מקולות הבוחרים כדי לזכות ביותר ממחצית המושבים בפרלמנט. בשיטה האזורית, המועמד שזוכה במרב הקולות במחוז הבחירה גורף את כל הקופה, ומקבל את המנדט של המחוז. מודי ניצל אז עד תום את השיטה האזורית: באחוזי תמיכה שאינם שונים באופן מובהק מאלה שזכו להם בנימין נתניהו ובני גנץ בבחירות האחרונות בישראל, הוא זכה לרוב פרלמנטרי, ולא נזקק כלל לשותפים קואליציוניים.
הפעם הבינו מפלגות האופוזיציה את כוחו של מודי, והעמידו מולו קואליציות מורכבות של קאסטות וכוחות פוליטיים שונים. היה ברור להן שאם האג'נדה המרכזית של הבחירות תהיה מי ראוי לכהן כראש ממשלת הודו – מודי ינצח שוב בבחירות; אבל אם תשומת הלב של הבוחרים תוסט לנושאים מקומיים, האריתמטיקה הקאסטאית תנצח את הכריזמה של מודי. בשיטת הבחירות האזוריות הבוחר מביט בעין האחת על המועמד לראשות הממשלה, ובעין האחרת על המועמד המועדף שייצג את המחוז שלו באופן המיטבי. כך שגם ראש ממשלה פופולרי אינו חסין מכישלון.
רוב הינדי מושתק
שלושה כוחות פוליטיים מעצבים את הודו. ראשית, מפלגת הקונגרס. היא זו ששלטה בהודו 47 שנים מתוך 72 שנות עצמאות. לרוב, מנהיגי מפלגת הקונגרס היו בנות ובנים לאותה שושלת. ראהול גנדי הוא בן, נכד ונין של ראשי ממשלה בהודו, תופעה שלא קיימת בשום מדינה דמוקרטית אחרת בעולם.
הכוח השני הוא הימין ההודי, שמגלמת מפלגת העם ההודית, BJP. בראשה עומד מודי, בן עניים מקאסטה נמוכה שעבד בילדותו בעסק משפחתי זעיר של מכירת תה. הכוח הפוליטי השלישי הוא מפלגות אזוריות ומרקסיסטיות ששואפות להיות לשון מאזניים פוליטית, ואף העניקו להודו ראשי ממשלה קצרי מועד.
מפלגת הקונגרס העניקה להודו את אופייה כמדינה חילונית וסוציאליסטית, מדינת כל אזרחיה שבה הסמלים הלאומיים אינם נותנים שום יתרון לרוב ההינדי. היא גם זו שהובילה מדיניות אנטי־ציונית ופרו־פלסטינית, והתנגדה להצעת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. עוד לפני קבלת העצמאות מהבריטים כבר שלטה מפלגת הקונגרס במוסדות ההודיים, ועוד ב־1936 ציינה הודו את יום פלסטין לציון הסולידריות בין ההודים לפלסטינים. למעט מדינות ערב, הודו הייתה המקדמת הנחושה ביותר של הסוגיה הפלסטינית בזירה הבינלאומית.
הימין ההודי היה מוכה וחבול לאחר עצמאות הודו. כוחו הציבורי היה קטן, ולא הייתה לו ההילה של המאבק בכובש הבריטי ושל הניצחון. רציחתו של מהאטמה גנדי בידי פעיל ארגון "הינדו מהסבהה" הגבירה עוד יותר את שוליוּתו של הימין ההודי, והגדילה את הלגיטימציה של המדינה לפקח עליו; לעיתים גם לרדוף אותו.
הציונות הייתה ונותרה מקור השראה לימין ההודי, ולא פלא שבבחירות הראשונות שהוא זכה בהן לשליטה מלאה בבית הנבחרים זכינו לראשונה לארח בירושלים את נשיא הודו, ומאוחר יותר גם את ראש ממשלתה מודי.
עד הפיגוע בקשמיר ב־14 בפברואר, נראה שנחלש המומנטום של מפלגת הקונגרס והמנהיגים האזוריים. אבל תגובת מודי לפיגוע, שנהרגו בו 40 אנשי ביטחון, שינתה את המומנטום. מודי תקף את פקיסטן עמוק בשטחה, ושינה את כללי המשחק בין שתי המדינות. אחרי עשרות שנות סכסוך שבהן גבולות הפעלת הכוח בין שתי המדינות היו בתוך חבל קשמיר, מטוסים הודיים הפציצו את פקיסטן והשפילו אותה.
זה עלה להודו בכמעט מלחמה עם פקיסטן האוחזת בנשק גרעיני. אחד מטייסיה נפל בשבי. אבל האומץ של מודי בשינוי כללי המשחק במישור הביטחוני שינה את כיוון הרוח גם במישור הפוליטי. זה גם היה המקום שבו ישראל מצאה את עצמה במרכז העניינים. נשיא מפלגת BJP אמיט שאה השתבח בכך שרק שתי מדינות יודעות לנקום את הרג חייליהן בעורף האויב, ארה"ב וישראל – וכעת, תחת מנהיגותו של מודי, גם הודו הפכה למובילה במאבק בטרור.
את המתנה הגדולה למודי העניק ראהול גנדי בחובבנות פוליטית שאינה מתאימה לשושלת. הוא הטיל ספק בדיווחי חיל האוויר ההודי על הצלחת המתקפה בעומק פקיסטן, ונענה במתקפה יעילה מצד שאה ומודי. במקום שיעסקו בשיח כלכלי וחברתי, פנו הבחירות ההודיות לשאלה מי פטריוט יותר, ומי ראוי להנהיג את הודו מול פקיסטן העוינת. ערב הפיגוע בקשמיר היה גנדי בדהרה (34 אחוזים מההודים העדיפו אותו), ומודי בנסיגה. מרגע שהצית מחדש הטרור בקשמיר את הסכסוך עם פקיסטן, 84 אחוזים מההודים ביקשו לראות את מודי חוזר לקדנציה שנייה, ורק 8 אחוזים העדיפו את גנדי.
די לפיוס מוסלמים
הבחירות השנה בהודו לא דמו לבחירות 2014. מודי הוצג אז כרפורמטור וכמנהיג אזורי שהפך את מולדתו גוג'ראט למנוע צמיחה כלכלי. החיזור אחר קולות המרכז הפוליטי הכתיב ריכוך של מסרים. הריכוך הזה גם הרדים את יריביו של מודי, שהגיעו מפוצלים לבחירות והפסידו 90 אחוזים ממחוזות הבחירה במרכז הודו.
עוצמתו של מודי הכתיבה הפעם איחודים מאולצים בין כוחות יריבים ושונאים, שהדבר היחיד המקשר ביניהם הוא הניסיון להחליש את מודי. האיחודים העניקו לאופוזיציה יתרון בולט אחד: לקול המוסלמי שהתפצל בבחירות הקודמות הייתה הפעם כתובת ברורה ברוב מחוזות הבחירה. אחד מכל שבעה מצביעים הודים הוא מוסלמי. אופן התמודדותו של מודי עם האתגר החדש היה החצנה חסרת תקדים של האידיאולוגיה ההינדית.
מודי היה עולה הרגל, המנהיג השומר של אמא־הודו, המגן עליה מפני שושלת מושחתת שנאחזה בשלטון בפיוס המיעוט המוסלמי. מהר מאוד התברר שהמפלגות הגדולות נמנעות מלאפשר למועמדים מוסלמים לרוץ מטעמן, מחשש שמול מועמד מוסלמי יתאחד האלקטורט מאחורי מודי. זה לא עזר להן, ומודי ניצח.
על פני השטח, מודי היה המועמד הרגשי והיצרי, שמולו מתמודד הנסיך ראהול השקול והמדוד שלמד תכסיסי מלכות מבטן אמו. בפועל, התמונה הייתה הפוכה. ראהול ניסה להדביק למודי פרשת שחיתות ביטחונית, וגם כאשר היה ברור שהציבור ההודי לא קונה את התדמית המושחתת ומאמין שמודי הוא יחיד הסגולה שהשחיתות ההודית נכנעה בפני יושרתו, ראהול המשיך לבזבז זמן קמפיין יקר בלא תוחלת. לדברי ההיסטוריון הנודע ראם גוהא, במקום לחפש נקודות תורפה אמיתיות במדיניות החברתית של מודי, העדיף ראהול להתמקד בניסיון לנקות את אביו המנוח – ראג'יב גנדי – מהתדמית המושחתת שדבקה בו בעקבות עסקת נשק לא כשרה עם חברת בופורס השוודית בשנות השמונים.
השליטה של מודי בגובה הלהבות הופגנה באחד הרגעים המעטים שבהם דאג לצנן את הבחירות. אחת המועמדות שלו כינתה את רוצחו של מהאטמה גנדי "פטריוט", וגינתה את הרואים בו טרוריסט. מודי אילץ אותה להתנצל. החושים הפוליטיים שלו ידעו לזהות איזו אמירה תאחד סביבו את הרוב ההינדי הפצוע, ואיזו תרחיק אותו ממנו. השנה מציינת הודו 150 שנה להולדת אבי האומה ההודית.
מודי סיים כהונה ראשונה מרשימה. הוא העז לשנות את כיוון השיוט של הספינה ההודית הכבדה, בתחומים הכלכלי, המדיני והביטחוני. הוא קידם רפורמות וחקיקה שנויה במחלוקת גם כשהייתה פחות פופולרית בקרב בעלי בריתו הפוליטיים. BJP מתגאה בקדנציה בלי פיגועי טרור קשמיריים נגד אזרחים, ובלא סחטנות קואליציונית. הדומיננטיות והעוז של מודי אילצו את האופוזיציה המפולגת לבנות בבחירות 2019 בריתות עקומות, ולא להעיז להציג בגלוי מועמד מוסכם לראשות הממשלה. האופוזיציה הציגה את מודי כסכנה לדמוקרטיה בהודו, אבל סירבה להציג אלטרנטיבה. ניצחונו המוחץ של מודי הוא כמובן בשורה טובה לישראל, אבל הוא בראש ובראשונה בשורה של יציבות ומשילות בשביל הדמוקרטיה הגדולה בעולם.
