המזרח התיכון משתנה. דברים גדולים מתרחשים בחודשים האחרונים, ולא תמיד אנחנו יודעים לפרש אותם נכונה בזמן אמת. קחו למשל את המובן מאליו : המתח הגואה בין ארה"ב לאיראן במפרץ הפרסי. על פניו, הקרב הוא על הסכם הגרעין עם איראן. אבל הפיגועים במכליות הנפט במפרץ עומאן מעלים את השאלה: האם באמת זה כל מה שזה, או שיש משהו נוסף הגורם לשנתם של האיראנים לנדוד בלילות? ואם כן, מהו?
כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז לפני שנה על יציאה מהסכם הגרעין, הוא הגדיר אותו אותו כ"הסכם הגרוע אי־פעם". מטרתו אז הייתה לגרום לאיראנים לבוא לשולחן המשא ומתן כדי לדון על הסכם טוב יותר. זה לא קרה, ולמען האמת הסיכויים לכך היו נמוכים עד אפסיים מלכתחילה. האיראנים מבחינתם מעדיפים להמתין לבחירות 2020, בתקווה שטראמפ האיום לא יגיע לכהונה שנייה. אבל הסנקציות הכבדות שהפעיל הממשל האמריקני עשו את שלהן. הכלכלה האיראנית מצויה במצב שהוא מהקשים בתולדותיה, אולי הקשה ביותר.
נקודת השבר שגרמה לאיראנים לצאת מכליהם התרחשה כנראה באפריל האחרון, כאשר האמריקנים הטילו את הסנקציות על ייצוא נפט מאיראן. המטרה, כמו שאמר טראמפ, הייתה להביא את ייצוא הנפט מאיראן לאפס. זה היה השלב שבו מישהו בטהרן איבד את קור רוחו והחליט להגיב. אנונימית.
ב־12 במאי התרחש הפיגוע הראשון בנמל פוג'יירה. ארבע מכליות נפט נוקבו כתוצאה מהצמדת מוקשים ימיים לדפנותיהם. פעולת הטרור, שאיש לא לקח עליה אחריות, החריפה מאוד את המתח בין איראן לארה"ב. אם בטהרן קיוו שוושינגטון תחשוב פעמיים בעקבות הפיגוע, זה לא קרה. בשבוע שעבר, בהפרש של חודש, התרחש פיגוע נוסף. הפעם בשתי מכליות בים עומאן, בסמוך לפוג'יירה. במקביל נשמעו לראשונה גם איומים קונקרטיים על פריצת מסגרת העשרת האורניום. ככל הנראה לאחר שהאיראנים הבינו סופית ששום ישועה לא תצמח להם מה־INSTEX, המנגנון עוקף הסנקציות האמריקניות שיצרו האירופים בניסיון לשמר את הסכם הגרעין עם איראן. אבל זה גם החלק המבלבל. כי ההתעסקות בהסכם הגרעין ממסכת את המניע העמוק יותר של הפיגועים במפרץ עומאן, שחושפים לראשונה את הבטן הרכה של איראן.
במה מדובר? איראן חתרה במשך שנים ארוכות להגיע למעמד של מדינת סף גרעינית כדי למצב את מעמדה כמעצמה אזורית. אבל הסכם הגרעין, ובהמשך החלטתו של הנשיא טראמפ לצאת ממנו, יצרו מצב שבו איראן אינה מסוגלת לממש את העוצמה הנובעת ממעמדה כמדינת סף. זאת בשעה שבאיראן מנקר החשש מאובדן מעמדה כמעצמה האזורית החולשת על מצרי הורמוז. נכון להיום, חמישית מתנועת הנפט העולמית עוברת את המפרץ הפרסי דרך מצרי הורמוז. לכאורה איראן יכולה לשתק בכל רגע את התנועה החיונית הזו על ידי סגירת המצרים.
אבל מה אם הפרדיגמה הזו כבר אינה משקפת את המציאות? מה אם מצרי הורמוז כבר אינם הדרך הבלעדית להעביר נפט למקומות רחוקים באסיה – להודו, לסין ולמזרח הרחוק? תנופת הפיתוח העצומה במפרץ עומאן עשויה להשמיט מידיה של איראן תוך שנים אחדות את אחד מנכסיה הגדולים ביותר. הפיגועים בנמל פוג'יירה ובים עומאן הם סוג של ניסיון איראני להוכיח שהם מסוגלים לשלוט גם מעבר למצרי הורמוז. בעשותם זאת הם חשפו לראשונה את הבטן הרכה באמת של איראן, שנותרה מאחור ואינה שותפה לדברים הגדולים שמתרחשים על סף ביתה.
בשנים האחרונות מתרחשת באזור המפרץ תנופת פיתוח גדולה. במפרץ עומאן, הנמצא מעבר למצרי הורמוז, נבנו בשנים האחרונות נמלים חדשים. מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות, משקיעות כספי עתק בהקמת תשתית ימית מסחרית – נמלים, צינורות נפט ותעבורת כבלים תת־ימית – שבקרוב מאוד תהפוך את מצרי הורמוז מצוואר בקבוק קלאסי לעוד נתיב ימי בינלאומי. נתיב חשוב אמנם, אך בהחלט לא בלעדי.
התשתית החדשה הזו מהווה כבר עתה איום על מעמדה האזורי הבינלאומי של איראן. הפיגוע בנמל פוג'יירה ובים עומאן מבטאים את החרדה האיראנית מפני הבאות. פוג'יירה, אחת משבע הנסיכויות המרכיבות את איחוד האמירויות, שוכנת לחופי מפרץ עומאן. נמל פוג'יירה ומסוף הנפט שלו ממוקמים קרוב מאוד למצרי הורמוז, אך מעבר להם. כך שלא זו בלבד שנמל פוג'יירה מהווה אלטרנטיבה למעבר דרך מצרי הורמוז, בשלוש השנים הקרובות צפוי מסוף הנפט שלו להכפיל את תפוקתו ועימה תגדל גם חשיבותו הבינלאומית. ככל שהמתח האזורי יגבר, עוד ועוד חברות יעדיפו לנוע בנתיבי מים שיעקפו את איראן ומצרי הורמוז.
גיאוגרפיה חדשה
המסר האיראני החבוי מאחורי הפיגועים במכליות הנפט, הוא שאיראן איננה מוכנה לאפשר לגיאוגרפיה החדשה של נתיבי הנפט לנצח אותה. שגם מי שיפסח על מצרי הורמוז לא יהיה בטוח. אבל אם זה המסר, הוא מבטא בעיקר חולשה. לא רק מכיוון שאי־אפשר לנצח את הגיאוגרפיה החדשה של נתיבי הנפט, אלא מכיוון שהיריבה העיקרית של איראן במקרה הזה כלל איננה ארה"ב אלא סין, שמשקיעה הון עתק בפיתוח נתיבי אנרגיה זמינים ובטוחים עבור כלכלתה הצומחת.
עִזבו לרגע את פוג'יירה, וקחו לדוגמה את נמל דוקם בנסיכות עומאן. הנמל, הממוקם אסטרטגית בין מפרץ עומאן למפרץ עדן, שוכן סמוך מאוד למצרי הורמוז ומייצר גישה נוחה במיוחד למדינות דרום מזרח אסיה, הודו, סין ופקיסטן וגם למזרח אפריקה. בשנה שעברה הצטרף נמל דוקם ל"חגורה אחת, דרך אחת" (OBOR), יוזמת הענק הסינית שמטרתה לייצר נתיבי מעבר בטוחים ויציבים עבור צורכי האנרגיה הסינית שאינם יודעים שובעה. ומכיוון שבמזרח התיכון נמצאות קרוב למחצית מעתודות הנפט העולמיות וכ־40 אחוז מעתודות הגז הטבעי, אך טבעי הוא שהיציבות האזורית במזרח התיכון היא אינטרס סיני חיוני. וככזה, יש לבייג'ינג ענין להרבות ככל האפשר ביצירת נתיבי מים חלופיים למצרי הורמוז, גם אם זה לא מוצא חן בעיני האיראנים.
עד כה השקיעה בייג'ינג למעלה מ־10 מיליארד דולר בהקמת עיר תעשייה ואזור סחר מיוחד סמוך לנמל דוקם. הבנייה צפויה להיות מושלמת תוך פחות משנתיים. הנמל יהפוך אז למרכז לוגיסטיקה סופר־מודרני, המקשר בין יבשות ומחבר בין נתיבי האנרגיה הסיניים. האיראנים יכולים רק לראות ולהתפוצץ. ככל שיגבר המתח בין איראן לשכנותיה ובין איראן לארה"ב, יהפוך נמל דוקם לאלטרנטיבה בה' הידיעה למעבר אוניות וסחורות במקום מצרי הורמוז. מעמדה הניטרלי של עומאן ויציבותה השלטונית הופכים אותה ליעד מועדף מבחינת הציים של ארה"ב, הודו ובריטניה, המתדלקים כבר עתה בנמל דוקם. בחודש שעבר אף ערכו העומאנים תרגיל צבאי משותף עם הצי היפני. זו המציאות שעליה משקיפים האיראנים בחצר האחורית שלהם, ומבחינתם היא מפחידה מאוד גם בלי קשר לעימות עם ארה"ב בשאלת הגרעין.
הסינים, שעובדים במהירות וביעילות, מנהלים במקביל שיחות גם עם ה־GCC, המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ. בנתונים האלה, לא ברור עוד כמה יוכלו האיראנים להתמיד במשחק העמימות מאחורי הפיגועים במכליות הנפט באזור. הסינים לא ייתנו לזה להימשך יותר מדי. סימן ראשון לכך אפשר לראות בהתבטאות נדירה השבוע של שר החוץ הסיני, וואנג יי, בעקבות המתח בין איראן לארה"ב. הבכיר הסיני הזהיר מפני "פתיחת תיבת פנדורה מזרח־תיכונית", וקרא "לכל הצדדים להישאר רציונליים ומרוסנים ולא לעשות פעולות שיסלימו את המצב". זו הייתה כנראה דרכו המנומסת לומר לאיראנים לחדול מפיגועים במפרץ עומאן, מבלי לנקוב בשמם המפורש. הוא דאג לאזן את המשוואה, בקוראו לארה"ב "לחדול מהפעלת לחץ קיצוני על איראן".
זה כנראה לא יקרה, והשבוע התקבלה אינדיקציה נוספת שהאמריקנים קוראים היטב את המפה. הנשיא טראמפ ידוע באי־התלהבותו למינויים במחלקת המדינה. הוא דוחה כבר שנתיים מינויים קריטיים של שגרירים חדשים. אבל השבוע הוא מינה את לסלי טסו לשגרירה בעומאן. עד לאחרונה הייתה טסו סגנית המשלחת הדיפלומטית האמריקנית לישראל ולשגרירות בירושלים. לפני כן היא שירתה כיועצת בכירה לענייני איראן במחלקת המדינה וכיועצת לענייני מדינות המפרץ בבית הלבן, והוצבה בשגרירויות ארה"ב בבגדד, בכווית, בוורשה ובלונדון. רזומה יותר טוב מזה לתפקיד השגרירה בעומאן קשה למצוא. זה בהחלט מוכיח שבמערכה הכוללת מול איראן ניכרים תשומת לב לפרטים וכיול מדויק יותר של המצב.
כולם פליטים
דברים משתנים במזרח התיכון, לא רק באיראן ובמפרץ עומאן. המלחמה בסוריה שינתה גם היא את פני האזור, והזיזה את אחת מאבני היסוד שהכתיבה את הפוליטיקה המזרח־תיכונית בשבעים השנים האחרונות. הכוונה היא לבעיית הפליטים הפלסטינים וסוגיית זכות השיבה. במאמר מעניין שפרסם המזרחן פנחס ענברי, תחת הכותרת "גורלם של הפליטים הפלסטינים בסוריה ובלבנון", הוא טוען כי בעיית הפליטים הפלסטינים כבר אינה קיימת כבעיה עצמאית אלא מהווה חלק מבעיית הפליטים הגדולה יותר במזרח התיכון.
בעיית הפליטים הפלסטינים, אומר ענברי, אנליסט בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, היא תמצית קיומו של אש"ף. בלעדיה אין לו זכות קיום. גם אם ישראל ואש"ף יגיעו להסכם על כל סעיפי המחלוקת, כולל ירושלים וגבולות המדינה הפלסטינית, הסכסוך לא יבוא אל קיצו בהיעדר פתרון לבעיית הפליטים. אבל ערב פתיחת ועידת בחריין ולקראת עסקת המאה של טראמפ, חשוב לשאול אם אש"ף כארגון יכול לפתור את בעיית הפליטים ואם הוא בכלל מייצג אותם, או שאולי דברים השתנו וקבוצות הפליטים מייצגות את עצמן וכבר אינן זקוקות לאש"ף.
האביב הערבי, מסביר ענברי, יצר דינמיקה אזורית חדשה, ובעיית הפליטים הפלסטינים נמוגה אל תוכה כחלק מבעיית פליטות גדולה ורחבה בהרבה במזרח התיכון. השינוי הדרמטי ביותר במצבם של הפליטים הפלסטינים התרחש בשנים האחרונות בסוריה. מלחמת האזרחים גרמה לשינויים דמוגרפיים עמוקים, שלא ניתן להגדירם אלא כפשע מלחמה. מה שהתרחש בפועל הוא ניקוי אתני של הסונים בסוריה ובתוכם גם הפליטים הפלסטינים. הפלסטינים בסוריה, ברובם הגדול, התרכזו במחנה ירמוכ שבפאתי דמשק. זה היה מחנה ענק, שנודע בכינויו בירת מחנות הפליטים. אבל בעקבות המלחמה, מחנה ירמוכ שהתרכזו בו גורמים מקרב המורדים הסורים, חלקם מהקיצוניים ביותר, כבר לא קיים. מאחור נותרו מתי מעט, אך אין ספק שכבר לא מדובר בבירת המחנות.
רוב הפלסטינים תושבי ירמוכ מתגוררים היום בלבנון, בעוד רבים אחרים נפוצו לכל עבר – לטורקיה, לאירופה ומעבר לה. בשלב מסוים, חושף ענברי, היה ניסיון אירופי חשאי לבדוק את האפשרות להעביר חלק מפליטי ירמוכ למחנה עקבת־ג'בר הסמוך ליריחו ונמצא בשליטת הרשות הפלסטינית. ואולם אבו־מאזן, האיש שלכאורה היה אמור לקבל את אחיו הפליטים הפלסטינים בזרועות פתוחות, סירב. הנימוק הרשמי היה שזכות השיבה לא חלה על השטחים הפלסטיניים אלא על שטחי ישראל.
אך מה הייתה הסיבה האמיתית? ובכן, אומר ענברי, אבו־מאזן פחד מהם, פשוט פחד, ולא רצה אותם. החשש היה שעם הכנסת הפליטים מסוריה לשטחי הרשות, יסתננו עימם אנשים שעברו רדיקליזציה סלפית ומהווים סוג של חמאס, אל־קאעידה ודאעש, או תומכי חיזבאללה. כל הערב רב הזה, חשש יו"ר הרשות, יעביר לתוך שטחו לא רק את מלחמות מחנות הפליטים, אלא הם גם עלולים להתאחד נגדו מבפנים. וכך, למרבה המזל, נגדעה היוזמה האירופית בעודה באיבה.
בכל אופן, כתוצאה מהרס מחנה ירמוכ, תפס מחנה עין אל־חילווה בלבנון את התואר וכעת הוא מכונה "בירת הפזורה הפלסטינית". ואולם השם מסתיר אמת אחרת. יחד עם הפליטים הפלסטינים הגיעו גם פליטים מסוריה שברחו ללבנון. התוצאה היא שמחנה עין אל־חילווה עבר שינוי דמוגרפי דרמטי. הפליטות הפלסטינית בלבנון הפכה לחלק מים הפליטות הסונית הגדולה. אפילו עין אל־חילווה כבר אינו באמת מחנה פליטים פלסטיני נטו, אלא מחנה פליטים נקודה.
