הבית הצהוב נראה, מכמה זוויות, כמו ניסוח מחודש של אלגנטיות עות'מאנית, שקשתותיו הגבוהות ומרפסותיו המוגבהות משקיפות על רובע של בניינים רבי קומה. אך מזוויות אחרות המחזה לא נעים. חומות אבן החול המתפוררות מחוררות בכדורים, ולא קורסות רק בזכות תומכות פלדה אפורות.
הבית אמור לסמל זיכרון ופיוס. "אם האדריכלים סבורים שהדבר הזה אמור לייצג אותי, הם טועים", אומר סעד יוסף, לבנוני שהביט השבוע במבנה. "הוא מכוער. צריך להרוס אותו". חברו מוסטפה חטיב לא מסכים: "צריך להשאיר אותו במקומו. הלבנונים צריכים לראות זאת בכל יום, כי הם צריכים לזכור את מה שעשו".
במלחמת האזרחים בת 15 השנים בלבנון שלט המבנה על מפגש רחובות שנודע אז כ"צומת המוות". המיליציה הנוצרית שכבשה את הבית הפכה אותו לקן צלפים. אדריכלי "בית ביירות", ששיקומו מומן במענק בסך 18 מיליון דולר מהרשויות בצרפת ובלבנון, חזו אותו בדמיונם כאתר זיכרון ראשון מסוגו: מוזיאון, ארכיב ומרכז מבקרים להנצחת מלחמת האזרחים במדינה. שחזור המבנה איחד את השלד שלו עם שלד קל יותר, מלא זכוכית, והוסיף חלל ארכיב לשפע של מסמכים שנאגרו בו, וכן חדרים שבהם יוכל צוות המחקר לבחון אותם.
במבנה הדירות הישן חרוכות התקרות בשחור, ומחסום של שקי חול חוצה את חלל החדר בקומה השנייה. חרכי הבונקרים המאולתרים שבו – אחד מהם היה קודם לכן חדר השינה של אישה עיוורת, שחוזק בבטון – נחרצו באבן של המבנה, והעניקו לרוצחים הצצה לכל הרחובות הסובבים. הצלפים השאירו במקום גם כתובות גרפיטי. באחת מהן נרשם: "גיהינום".
שאלות הזיכרון והמחילה שמייסדי "בית ביירות" קיוו להעלות רחוקות מלהיות מופשטות במדינה המפולגת עדיין, שאין בה גרסה מוסכמת למה שאירע בשנות המלחמה. את קורות מלחמת האזרחים לא מלמדים בספרי ההיסטוריה של בתי הספר. אין מניין מקרי מוות רשמי, ואלפי משפחות נותרו ללא תשובות על גורל הבעל, האח או הילד שנעלם.
"הרעיון היה ליצור מרחב שיאפשר לאנשים להתאחד סוף־סוף. יש לנו הרבה מאוד אתרי זיכרון במדינה הזאת. לכל קהילה יש קדושים ופסלים משלה, ואנשיה מבקרים אותם כמה פעמים בשנה ומביאים פרחים", מסביר יוסף חיידר, האדריכל שפיקח על שחזור המבנה.
אבל אף ש"בית ביירות" פתוח כבר כמה חודשים, המבקרים בקושי מטפטפים פנימה. השער נותר סגור במשך שבועות רבים. הרשויות העירוניות של ביירות טרם מינו ועדה מנהלת למקום או גייסו אנשי צוות, וכמה אגפים נסגרו אפילו בפני האדריכלים עם סיום עבודתם.
מבחינת תומכי המיזם, העיכובים משקפים את האי רצון של הממסד הפוליטי לחקור את הזיכרונות הכואבים. משרד התרבות בעירייה ציין שהמבנה נמצא ב"תקופת מעבר", בעוד ראשי העיר מבססים את המסגרת החוקית להפעלתו.
מלחמת האזרחים הלבנונית נמשכה מ־1975 עד 1990, ועימתה מיליציות שבטיות זו נגד זו בזמן שכוחות חיצוניים הזינו את האלימות במדינה. בתום המלחמה נותרה ביירות עיר הרוסה, והמרקם החברתי במדינה קועקע. אף אחת מהקהילות בלבנון לא נמלטה ממעשי הטבח. "האנשים שהובילו את המלחמה עדיין מחזיקים בשלטון", אומר חיידר."אני תוהה אם הם מוכנים לזה".
לחברים בכירים בממשלה הנוכחית – שמשקפת מערכת אמון בעלת איזון עדין שגובשה בהסכם לאחר המלחמה – יש קשרים למיליציות הנוצריות והמוסלמיות שנאבקו זו בזו בקווי החזית של העיר. "המבנה הזה מספר את הסיפור האמיתי של מה שעשינו", טוען חיידר.
ביושבו בקצה של לב העיר ביירות, "בניין בראכאת" הפך לבית הן למוסלמים והן לנוצרים במשך השנים. פניהם של רבים מהתושבים מונצחים בתשלילים הנמצאים בסטודיו הצילום ההרוס במורד המדרגות. הקמת המבנה החלה ב־1924, ועיצובו נפח בו רוח חיים. מרפסות בעלות תקרה גבוהה הוקמו סביב חצר פנימית, כך שהשכנים יוכלו לנוח ולפטפט. חלונות רחבים השקיפו לנוף העיר ההומה. הפתיחות הזאת הפכה את הבניין לקטלני בשנים הבאות, כשהציעה לצלפים מבט פנורמי על ביירות.
בקושי אפשר להכיר את האזור שהצלפים חלשו עליו. רוב מרכז ביירות, בעבר הלב הפועם של העיר, נהרס במהלך המלחמה, והשטח ששוקם בעלות של מיליארדי דולרים חיוור בהשוואה לעבר ומתרוקן עם רדת הלילה. רק ב"בית ביירות" נשמרו במכוון עקבות ההרס. בבסיס המבנה עדיין ניצב גל אבנים במקום שבו השמידו התושבים את גרם המדרגות התחתון כדי למנוע מהתוקפים לחדור לבניין. תומכות פלדה שומרות על השלמות המבנית של הבית, ומבהירות היכן עבודת האבן המקורית הושמדה בפגזים, קליעים או שרפה.
"אף שהנדל"ן במרכז ביירות יקר עד כדי כך שאי אפשר לשמר מאות מבנים, אפשר לשמור על אחד מהם כדי להזכיר מה שקרה כאן", אומרת ריינה סרקיס, פסיכולוגית וחוקרת טראומה של מלחמת האזרחים בלבנון.
לא ברור למה ישמש הבניין בעתיד. התושבים בבתים סביבו חשים תערובת של תסכול ומבוכה. "אין לו אפילו שלטים הולמים", אומרת נג'ט מובארק כשהיא יושבת בחנות הכלים המשפחתית וסביבה מלאכי אבן. "אם לא מפרסמים אותו בחוצות, כיצד תהיה לו השפעה?"
נג'ט עצמה הכווינה שלושה תיירים זרים לכיוון "בית ביירות" באותו בוקר. "הם הגיעו לכאן ושאלו על הבית הצהוב, וכמובן הראיתי להם אותו", היא מספרת, ושולפת מפת תיירים עדכנית, מחפשת בין דפיה את "בית ביירות". הוא לא מסומן בה.
לעיתים קרובות מיזמים של יחידים וארגונים מסורים אינם מצליחים לזכות בתמיכה הנחוצה מאוד של הפוליטיקאים, אומרת סרקיס, שעבדה נמרצות על מיזמים משלה לשיקום ניצולי המלחמה. "מיד לאחר המלחמה, האנשים הראשונים ששיקפו אותה היו האמנים, והם ייצרו הרבה מאוד. עיתונאים, סופרים, היסטוריונים. הבעיה היא שאם רוצים להעביר את זה לרמה אחרת, יש צורך בהחלטה פוליטית וברצון פוליטי".
