אבריאל ג'נסס לא רצה לעזוב את ביתו ולעקור לריו דה־ז'ניירו, אך אביו התעקש. "לפחות הייתה לנו קורת גג מעל ראשינו בעבר", אומר ג'נסס (16), בעודו יושב בכיכר הומה במרחק רחוב אחד מחוף קופקבנה המפורסם, כשחפציו ארוזים בשקיות פלסטיק לצידו. "אמרתי לאבי: 'מה נעשה אם זה לא יסתדר?' והנה אנחנו כאן", הוא מוסיף.
ג'נסס, אביו ושני אחיו הצעירים הצטרפו לאלפי בני אדם אחרים המתגוררים ברחובות ריו דה־ז'ניירו. אפילו כאשר בכירי המדינה שיפצו מהיסוד שכונות שלמות מהעיר לקראת אולימפיאדת הקיץ של שנת 2016, אוכלוסיית חסרי הבית הלכה ותפחה עקב המיתון החמור ביותר שחוותה ברזיל אי פעם. מספר מחוסרי הבית שנרשמו בממשלה שילש את עצמו מ־15 אלף בשנת 2013 עד ל־45 אלף ב־2016, כך לפי המידע העדכני ביותר שבנמצא. אבל פעילים המעורים בעניין טוענים שהמספר האמיתי עשוי להיות גבוה יותר.
העלייה במספרים הפכה למובהק עוד יותר את הפער הידוע לשמצה בריו בין העשירים לעניים, מה שעורר זעם וסכסוכים. בלב המסחרי של העיר שוכנת אוכלוסיית חסרי הבית הגדולה ביותר בריו, בעוד שאזור המגורים העשירים ביותר בעיר, "השטח הדרומי", חווה גם הוא עלייה משמעותית במספר דרי הרחוב. שכונת קופקבנה, הנמצאת באזור הזה, היא מוקד של מתח גובר והולך בין אוכלוסיית הרחוב לבין תושבים עשירים.
בקבוצות הפייסבוק של קופקבנה והשכונות הסובבות אותה פורסמה בספטמבר הקריאה להפסיק לתת סיוע למחוסרי בית, בטענה שעזרה כזאת נותנת להם תמריץ להישאר במצבם. "כשאתם רואים מישהו נותן כסף או מזון, הסבו לכך את תשומת הלב, זעקו, הראו לכל מי שעובר במקום שהוא תורם לכך שיש יותר קבצנים ברחובות השכונה", נכתב בפוסט אחד.
הדבר מוסיף להיות נושא לשיחה יומיומית ברשתות החברתיות. "הם בני אדם בדיוק כמוני וכמוך. הם זקוקים לעזרה, ולא שינהגו בהם כמו חיות", כתב באחרונה משתמש פייסבוק אחד על מחוסרי הדיור. אדם אחר ענה לו: "אנחנו אסירים בביתנו, ומאבדים את הזכות לצאת ולבוא בבטחה". "כך מתחיל חוף קופקבנה להפוך לשכונת עוני", כתב משתמש אחר על מחוסרי הבית שמתגוררים באוהלים על החוף.
בעלי העסקים באזור מתלוננים אף הם על זרם מחוסרי הדיור, שחלקם מכורים לסמים ונדבקו במגפה מתרחבת של צריכת קראק. "שכונת קופקבנה נוראית בימים אלה", אומר ג'וזקלר ברונטו (46), בעל מסעדת המבורגרים. "אנשים מפחדים לאכול בשולחנות שאני מציב על המדרכה".
אף שכלכלתה של ברזיל החלה לצמוח, אנשים רבים נאבקים להתאושש ממיתון הרסני שנגרם בשל זינוק מחירי מוצרי הצריכה, והוחרף בשל שערוריית שחיתות נרחבת שהגיעה לדרגים הגבוהים ביותר של הממשלה. האטה כלכלית שנמשכה שנתיים הותירה מיליוני בני אדם מובטלים.
אחד מהם הוא אביו של ג'נסס, שאיבד את עבודתו כפועל בניין בשנת 2015. לבסוף עקר האב עם ילדיו מעיר קטנה המרוחקת כ־885 קילומטרים מריו, והשתכן בלב המדינה, באזור העירוני השני בגודלו בברזיל, בחיפוש אחר הזדמנות חדשה. ראשי העיר מעריכים שכ־45 אחוזים מאוכלוסיית מחוסרי הבית בריו מגיעים מאזורים אחרים בברזיל.
כשהגיעה לעיר, המשפחה העבירה כמה לילות בשינה בתחנת אוטובוס לפני שאיש כמורה סייע לג'נסס ולאביו למצוא עבודה במיזם בנייה. שישה חודשים אחר כך הסתיימה העבודה במיזם, והם לא היו יכולים להרשות לעצמם עוד לשלם דמי שכירות. המשפחה החלה לחיות ברחוב.
"החלטנו להגיע לקופקבנה כי שמענו שזה המקום הטוב ביותר לאנשים, ושנותנים כאן מזון וכסף", מסביר ג'נסס. אך קבלת הפנים הצטננה ככל שגדלה אוכלוסיית מחוסרי הדיור. באוקטובר נורתה למוות דרת רחוב ששמה פרננדה רודריגז דוס־סנטוס, בעת שישנה ברחובות קופקבנה. המשטרה עצרה שני חשודים, סטודנט לרפואה ומומחה לאומנויות לחימה. "אנו חיים בפחד גדול אף יותר אחרי מה שקרה לפרננדה", מספר לואיז פליפה דוס־סנטוס קוטו (24), מחוסר בית, בהתייחסו לקורבן הרצח.
קוטו החל לחיות ברחובות קופקבנה כשהיה בן 13, לאחר שגורש משכונתו בידי כנופיות פשע מאורגן. הוא מעריך שאוכלוסיית מחוסרי הבית בקופקבנה גדלה פי חמישה בשנים האחרונות. "אני סבור שהתושבים נעשים עוינים יותר", הוא אומר, ומדגים זאת בכך שהמקום שבו נהג לישון, על מדרכה בין שתי אדניות, התמלא בעציצים. מחוסרי בית אחרים הבחינו גם הם בצעדים שנוקטים בעלי הבתים באזור במטרה להרחיק אותם מהשכונה. באוגוסט התקינו תושבי בניין דירות "מערכת השקיה", שהמטירה מים על אזור מסוכך שבו מחוסרי בית רבים נהגו לישון.
"אם הממשלה לא תפתור את הבעיה, אזרחים ימצאו דרך לפתור אותה", אמר הורסיו מגלהאס, נשיא אגודת שכונת קופקבנה, בסרטון שהועלה לפייסבוק. "למרבה הצער, כך הדברים פועלים בעיר ובשכונה שלנו".
מזכיר הסיוע הכלכלי של ריו, פדרו פרננדז, שמונה לתפקיד באוקטובר, אומר שהגיע למשרד במשבר, עם מעט מדי אנשי צוות ובעיה מורלית חריפה, שכן העובדים לא קיבלו משכורת זה חודשים – בעיה חוזרת ונשנית במדינה ריו ובמשרדי הממשל בעיר מאז תחילת המשבר הכלכלי. "אנשים חשבו שריו תהיה ברצלונה של המאה ה־21", אומר פרננדז, המשווה בין המטרופולין הברזילאי לעיר הספרדית שאירחה את משחקי אולימפיאדת הקיץ של 1992. "במקום מורשת אולימפית של תשתיות ופריחה כלכלית, למרבה הצער המורשת היא קשיים כלכליים ומספר גובר של אנשים המתגוררים ברחובות".
כשפרננדז מונה למזכיר נסגרו שמונה מ־64 המקלטים למחוסרי הבית בעיר, ואלה שנותרו פתוחים היו לדבריו במצב נוראי. "אנחנו מנסים לקנות מחדש את אמונה של אוכלוסיית מחוסרי הבית", אומר פרננדז. הוא פתח מחדש חמישה מהמקלטים, שיקם שניים, וחנך שלושה מקלטים חדשים בסגנון בית מלון. הוא מקווה לספק למחוסרי הדיור סיוע בשכר דירה, שלרוב נשמר לקורבנות שיטפונות, וליישם תוכנית למתן כרטיסים לנסיעה באוטובוסים בשביל מי שמעוניינים להתגורר מחוץ לריו ולנסוע הלוך ושוב.
אחד מדיירי המקלטים החדשים, קסיו אדאו (41), הכין מסכה נוצצת לקראת החגיגות הקרבות של הקרנבל. הוא איבד את עבודתו לפני שנה במפעל זיקוק של 'פטרובס', חברת הנפט הלאומית שנלכדה בשערוריות שחיתות. "זה מתסכל", הוא אומר, "לריו היה כל מה שדרוש כדי להפוך לסיפור הצלחה".
