התמונה הזו רצה חזק כבר כמה ימים באתרי האינטרנט של מסתנני/פליטי/מהגרי העבודה מאריתריאה. בתמונה נראים מגבם כמה גברים אריתריאים צעירים, אחד מהם מחזיק בידיו תינוק. המיקום: שדה התעופה נתב"ג. כן, זה קורה כבר עכשיו, אומר לי ג'וני, פעיל אריתריאי בדרכו לדיון בוועדת הפנים של הכנסת. אנשים חושבים בטעות שזה יתחיל רק ב־1 באפריל, אבל זה קורה מתחת לרדאר כבר כעת. בשבת האחרונה, 27 בינואר, יצאה מהארץ לרואנדה במסגרת "גירוש מרצון" קבוצה של 50 אריתריאים.
מעולה, אמרתי לו. מי מקבל את פניהם במסגרת התוכנית? יש להם כבר תוכניות לעתיד? הם לא חוששים מכל הדיבורים שלהגיע לרואנדה, זה כמו לשלוח אותם אל מותם? בתמונה רואים גם גבר עם תינוק. מה יקרה לו?
"הם לא יישארו ברואנדה", עונה ג'וני. "בתוך עשרה ימים הם צריכים להחליט אם הם נשארים או ממשיכים הלאה. לאף אחד מהם אין תוכנית להישאר ברואנדה, זה לא מקום עם עתיד. הרוב מתכוון להמשיך לאוגנדה ומשם לסודן או לטנזניה. בשורה התחתונה, המטרה היא להגיע ללוב לאחר שעברת בדרך כמה מדינות. המטרה היא אירופה. אם עברת לפחות חמש מדינות בדרך לאירופה, אתה מקבל בה אוטומטית מעמד של פליט".
אתה בטוח? שאלתי. "כן, כולם יודעים את זה".
למרות הסכנות? תהיתי. הים התיכון גובה מחיר. בשלושת הקיצים האחרונים הוא הפך לבית קברות לפליטים ומהגרים.
"אני יודע", השיב ג'וני נחרצות, "אבל אני לא מכיר אף אחד שמתכוון להישאר ברואנדה".
אם ג'וני צודק, את הגל הבא של פליטים לאירופה תייצר מדינת ישראל. ואם כך, מדובר בסוג של אבסורד. הרי הרציונל העומד מאחורי תוכנית הגירוש מרצון הוא שרואנדה, וגם אוגנדה, הן ארצות היעד, מקום שמגיעים אליו מרצון וגם נשארים בו. סוג של פתרון ולא סוג של בעיה חדשה. אך אם עד עכשיו דובר על כך שרואנדה היא מקום שבו "שולחים אנשים אל מותם", כעת מתברר שבפועל, היעד האמיתי הוא בעצם לוב. ואם כך, תוכנית הגירוש מרצון הוא סוג של פיקציה בינלאומית.
על פי פרסומי משרד הפנים, בתוכנית הזו יושקעו יותר ממיליארד שקלים. לפי הפירוט, זה כולל כרטיס טיסה פלוס מענק של 3,500 דולר לכל מגורש, ועוד 5,000 דולר למדינה המארחת רואנדה. על הסעיף האחרון הדעות חלוקות. בין השאר, כי התוכנית מוגדרת סודית.
בדיוני ועדת הפנים בשבוע שעבר אמר יו"ר הוועדה ח"כ יואב קיש כי גם הוא עצמו לא ראה את התוכנית. גם זה כמובן סוג של אבסורד. מדובר בסכומי עתק, אך במתכונת הנוכחית של התוכנית אין דרך לביקורת ציבורית עליה: למה בדיוק מיועדים הכספים, לקליטת האנשים ברואנדה? אך אם הם ממשיכים מיד הלאה, כפי שטוען ג'וני, לאן בדיוק הולך הכסף הזה של משלמי המסים בישראל? האם ייתכן שבדרך מישהו גוזר קופון נאה על חשבון הקופה הציבורית? במשרד החוץ אמרו השבוע: "אנחנו לא יכולים להתייחס להסכמים". כך הגיבו גם ברשות ההגירה והאוכלוסין: "אנחנו לא קשורים להסכמים אלא משרד ראש הממשלה".
בשיחות השבוע עם ג'וני ועם "מסתנני עבודה" נוספים, כפי שהגדיר אותם השר אריה דרעי בישיבת ועדת הפנים השבוע, עולה תמונה מורכבת יותר מאשר שיח הבעד והנגד, אשר נע בין המנטרה "אלה מסתננים בלתי חוקיים" לבין אלה שטוענים "שולחים אותם אל מותם".
ובכן, על פי מה שמספרים האריתריאים, המהווים חלק הארי של המיועדים לגירוש, הבעיה היא שבישראל מוצג ה"גירוש מרצון" כתוכנית מושכלת ומסודרת מאוד. בפועל, הם אומרים, ברואנדה אנחנו סחורה סוג ב'. לא באמת רוצים אותנו שם.
מה הסיבה? ברואנדה, משיבים האריתריאים, מעוניינים רק בפליטים שמגיעים מאירופה ליישוב מחדש במדינות אפריקה, אחרי שהגיעו ליבשת דרך הים מלוב ואינם יכולים לשוב למולדתם. האיחוד האירופי משלם הרבה מאוד כסף בהשקעות־ענק לממשלת רואנדה כדי לקלוט אותם. זו הכנסה מעולה בעבורם. מבחינתם אלו פליטים סוג א'. אלו הפליטים שהם רוצים. הפליטים מישראל מגיעים בלי השקעות, ולכן אנחנו סחורה סוג ב'.
אם יש אמת, ולו חלקית, בטענה הזו, התמונה הרחבה יותר שמצטיירת היא שהפליטים/מהגרי עבודה/מסתננים לישראל הפכו בעצם לחלק מתופעה רחבה יותר של סחר בין־מדינתי ממוּסד בבני אדם. זאת, אל מול הסחר הפלילי של מבריחים מלוב ומטורקיה. ואם זה המצב, צפויה לישראל בעיה קשה מול מדינות האיחוד האירופי. שם, כנראה, מאוד לא יאהבו את תוכנית הגירוש מרצון הישראלית, שתנחית כבר בחודשי הקיץ הקרובים פליטים חדשים על ספם.
אפילו הטוטסי במחנות
כאמור, על תוכנית הגירוש מרצון אמון משרד ראש הממשלה. מדוע? אולי בגלל הקשר העמוק בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין נשיא רואנדה פול קאגמה, דמות שנויה במחלוקת בינלאומית, צריך לומר. מצד אחד היחס אליו ברואנדה גובל בהערצה על סף פולחן אישיות, אך מאידך גיסא, הוא מואשם בעריצות ובחיסול פיזי של מתנגדיו.
קאגמה שולט ברואנדה כבר 18 שנים. הוא הקים את הארץ הזו על רגליה לאחר רצח העם שהתרחש בה ב־1994. עד לא מכבר נחשב מנהיג בינלאומי נערץ. אבי האומה, שכמו ישראל צמחה מאפר ואבק. אבל עם הזמן הפך כאמור למנהיג שנוי במחלוקת, עריץ המעורב בדיכוי מתנגדיו ובמעורבות במלחמות במדינות שכנות.
כל זה לא מפריע למדינות אירופה לסחור עמו, להשקיע ברואנדה וגם ליישב בה פליטים מאירופה, כ־180 אלף עד כה. כי לכאורה מדובר מדובר במדינה יציבה, בוודאי בסטנדרטים של מדינות אפריקה, שהיא בעלת רקורד מתקדם מאוד, למשל בשוויוניות ביחס לנשים. פורמט שמזכיר קצת עריצים במדינות דרום אמריקה או בריה"מ לשעבר. אך כשיורדים לרזולוציות המתאימות, צצים פרטים טורדניים נוספים.
כך למשל, על פי דו"ח אמנסטי 2017 יש ברואנדה גם 80 אלף פליטים מבורונדי, הנמצאים במחנות. בורונדי היא השכנה הקטנה והפחות מוכרת של רואנדה. בספטמבר האחרון פרסמה ועדת חקירה של האו"ם דו"ח שנטען בו כי ממשלת בורונדי מבצעת פשעים נגד האנושות בבני עמה. בכירי השלטון, כך נטען בדו"ח, מעורבים אישית ברציחת אנשי האופוזיציה המקומית, בני שבט הטוטסי. זה אותו השבט שבניו יושבים גם ברואנדה. דא עקא, על פי דו"ח אמנסטי, מה שעשתה ממשלת רואנדה הוא לנסות לגייס את אותם פליטים בני שבט הטוטסי לצבא רואנדה. הניסיון כשל, וכעת, לאחר שהגיוס בכפייה לא עבד, מנסה ממשלתו של קאגמה להחזיר אותם לבורונדי או להעביר אותם למדינה שלישית. כן, הביטוי "מדינה שלישית" מוכר גם ממקומות אחרים. על הרקע הזה, הטענות שמשמיעים האריתריאים בישראל והתמונה שהם מציירים אינה מופרכת כפי שנדמה בשמיעה ראשונה.
אז אולי יש לישראל ערבויות מממשלת רואנדה, ערבויות שאין לבני בורונדי, אף שהם בשר מבשרם של הרואנדים? מאוד יכול להיות, אבל אי אפשר לדעת. תוכנית הגירוש מרצון היא סודית, ומי שמופקד עליה הוא משרד רה"מ.
האם אפשר לשער כי הקשר האמיץ בין פול קאגמה לבנימין נתניהו הוא סוג של ערבות מהסוג הזה? ייתכן. הקשר בין השניים הולך אחורה שנים ארוכות. לקאגמה קשר מתמשך עם מדינת ישראל. ב־2013 הגיע לישראל לביקור במסגרת ועידת הנשיא. ביולי האחרון ביקר שוב בישראל. שנה קודם, במסעו של רה"מ לאפריקה, נועדו השניים לשיחה בת ארבע שעות, לא פחות. כאשר ניסו הפלסטינים לגייס רוב במועצת הביטחון להכרה בפלסטין, רואנדה לא התנגדה, אבל נמנעה.
בספטמבר 2017 שבו ונפגשו השניים בשולי עצרת האו"ם בניו־יורק. חודש וחצי אחר כך אישרה לשכת רה"מ כי בעקבות המפגש שונה ההסכם שחתמה ישראל עם רואנדה, אשר מונע גירוש מבקשי מקלט בניגוד לרצונם. הנוסח המעודכן שגובש במחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים כלל אז סעיף שלפיו רואנדה תסכים לקבל לשטחה גם מבקשי מקלט שיורחקו מישראל בכפייה. ישראל, ככל הנראה, ביקשה אז להכניס את הסעיף החדש להסכם לאור פסיקת בג"ץ שלפיה אפשר להרחיק בכפייה מבקשי מקלט למדינה שלישית רק אם אותה מדינה מסכימה לכך.
אך במפגש בדאבוס התערערה ההרמוניה. בעקבות הפרסומים על תוכנית הגירוש מרצון, כתב סגן שרת החוץ של רואנדה בחשבון הטוויטר שלו: "אני רוצה להבהיר: רואנדה לעולם לא תקבל כל מהגר אפריקני שיגורש בניגוד לרצונו. מדיניות הדלתות הפתוחות שלנו חלה רק על אלה שבאים לרואנדה מרצון, ללא כל אילוצים. כל מניפולציה של נשים, גברים וילדים במצוקה היא מזעזעת".
אמנם לא בטוח שברואנדה מזדעזעים מהר כל כך, אך בשורה התחתונה, יום לפני המפגש בדאבוס בין נתניהו לקאגמה הכחישה ממשלת רואנדה כי יש הסכם סודי בין ישראל לרואנדה. בהודעה שפרסמה ממשלת רואנדה נאמר כי "לנוכח שמועות שהופצו באחרונה בתקשורת, ממשלת רואנדה מבקשת להודיע שמעולם לא חתמה על הסכם סודי כלשהו עם ישראל בנוגע ליישובם מחדש של מהגרים אפריקנים". וההודעה שיצאה מלשכת רה"מ הייתה: "בנוגע לנושא המהגרים, רה"מ נתניהו הסכים עם הנשיא קגאמה, אשר הדגיש כי יקבל רק תהליך שעומד בדרישות הדין הבינלאומי".
מנגד, בישיבת ועדת הפנים הסוערת של הכנסת, חזר שר הפנים וטען: "יש הסכם סודי. מדובר בהסכם סגור וחתום". במהלך הדיון הוסיף דרעי כי "גם אם מדובר בגירוש בכוח למדינה שלישית, התשובה היא כן, כן, כן".
אז מה בדיוק הולך פה? לא ברור, ואפילו סותר. כדי לנקות את השולחן ולא לעמוד בעוד שלושה חודשים מול שוקת שבורה, צריך לעשות את הדבר הנכון, ולשים את תוכנית הגירוש מרצון על השולחן לבחינה ציבורית. אחרת, מדינת ישראל תצא קירחת מכאן ומכאן: לא יימצא פתרון הולם לבעיה, ומעמדה הבינלאומי ייפגע קשות. גם שיתוף הפעולה הכלכלי המשגשג מאוד בין ישראל לרואנדה – בתחומי החקלאות, האנרגיה הסולרית, הסלולר ושאר ההשקעות של אנשי עסקים ישראלים במדינה – עלול לסבול.
וכל זה מבלי לקחת בחשבון שבשורה התחתונה מדובר על חיים של אנשים. גם של המסתננים וגם של תושבי דרום תל־אביב.
