בקיץ 1992, המשפחה שלי התאספה במרכז מינסוטה כדי לחגוג את יום הולדתו השבעים של סבי. היינו שם כדי לחגוג את חייו של ויליאם (ביל) ג' סוורלוגה – אב, שחקן גולף, בעל, מהנדס, סב, אוהד בייסבול, קמצן ופנסיונר. שבעה מאיתנו הצטרפנו לחגיגות: אשתו של ביל – סבתי רות; שני בניו – אבי, ביל ג'וניור, ואחיו, דודי דיק; נשותיהם; אחי הצעיר בראד, ואני.
בשלב מסוים, אולי בין הדגים לעוגה, השתרר רגע של שקט. דודי דיק ניסה למצוא נושא לשיחה. "אבא", הוא שאל, "במה אתה הכי גאה בחיים שלך"? נדמה לי שציפיתי שסבא יתגאה באותה תוצאה טובה במיוחד שהוא קיבל בגולף. מה יכול להיות טוב מזה? היינו באמצע שיחה משעשעת, בדיוק הזמן להתגאות במשהו מהסוג הזה. אך הוא הדהים אותנו עם תשובה אחרת: "ה־Day־D, הפלישה לנורמנדי".
הרגע הזה, שנראה טבעי למדי עבורו, היה מטלטל לחלוטין בעבורנו. אם ה־Day־D היה חשוב לו כל־כך, מדוע הוא אף פעם לא דיבר עליו? ידענו שהוא היה שם, אחד החיילים בפלישת־הענק של בעלות הברית לאירופה, אך באותו רגע הבנו כמה אנחנו לא יודעים. כעת, 75 שנים אחרי הקרב, אני נבוך מכך שחשבתי שהתשובה עשויה להיות שונה.
מכתבי אהבה מהחזית
"נחתנו בפליימות', אנגליה, ב־19 באפריל 1944. באותם 47 ימים שקדמו לפלישה לאירופה סייענו, בדרכנו הקטנה, להכין את המסה הגדולה ביותר של חיילים, ציוד וספינות בהיסטוריה של האנושות, לקראת העתיד לבוא. במשך השבועיים הראשונים הדבר היחיד שעשינו היה תמרונים, עד שיכולנו לחזור עליהם מתוך שינה. תהינו מה עומד לקרות, ומתי זה יקרה. הציפיות שלנו הגיעו לגבהים כאלה, שחשבנו ששום דבר לא יספק אותנו".
באביב 1944, ביל סוורלוגה, אז בן 21, הפליג ב־USS 568־PC, רודפת־צוללות אמריקנית. הספינה הייתה מונעת־דיזל, אורכה 52 מטרים, משקלה 450 טון עם ציוד מלא, והיה בה מקום ל־65 אנשי צי. בשבועות שלפני הפלישה לנורמנדי היא העבירה אספקה ומרגלים לחופי צרפת ובלגיה ובחזרה. המשימות התרחשו כולן בלילה, והן היו מתישות.
אנחנו יודעים את כל זה עכשיו משום שביולי 1944, סבא שלי תיאר את שהתרחש אז. אבי, ביל ג'וניור, נתקל במסמך חבוי בארון כשהיה בגיל תיכון, אך אימו תפסה אותו שם, אמרה לו שהוא עוד לא מבוגר דיו כדי לקרוא מה שכתוב שם, והחביאה אותו מחדש.
אבי נצר בזיכרונו את היומן שהוא לא קרא. חצי מאה לאחר מכן, לאחר מות הוריו בפער של חודש זה מזו, הוא פינה את ביתם שבפרוורי שיקגו, תוך שהוא מנסה למצוא את היומן. ואז, בין כל החפצים שטרם מוינו, הוא מצא אותו, נטוש במגירה אקראית.
אף אחד מאיתנו לא יודע כיצד בדיוק הוא הגיע לעולם. 16 עמודי היומן הודפסו במכונת כתיבה, אך לא אבי ולא דודי זוכרים את אביהם מקליד. הוא כתב בצורה מבריקה, מודע לעצמו באופן מדהים. נראה שכתב אותו ב־11 ביולי, כששהה במחנה נופש באנגליה – אחרי זוועות הפלישה לנורמנדי אך לפני משימתו הבאה, בים התיכון. הוא נקרא כשילוב בין ספר היסטוריה לתסריט דרמטי.
"זו הייתה הרגשה פנטסטית, לעשות את העבודה שלנו כל לילה בקִרבה כה גדולה לאויב, לפעמים ממש מתחת לאף שלהם, ואז לברוח במהירות המרבית בחזרה לאנגליה לפני הזריחה. תמיד חשנו שהמזל משחק לטובתנו… הימים שלנו היו מלאים בשינה, מנוחה והכנה למשימתנו הבאה.
'כיצד אף פעם לא נתקלנו באויב או נחשפנו על ידיו?' זו שאלה שאין לי תשובה עליה. א־לוהים והמזל היו כנראה לצידנו, מכיוון שהרבה ספינות אחרות שסופחו לצוות שלנו לא חזרו. הפקודות שקיבלנו היו: 'אם האויב לכד אתכם, עִזבו את הספינה'. המשמעות של 'לעזוב' הייתה להרוס לחלוטין את הספינה ואת הציוד שעליה, כדי ששום דבר לא יגיע לידיהם.
"עם כל לילה שעבר, העצבנות שלנו החלה לשקף מה שחווינו. לא הורשינו לעלות ליבשה במהלך היום או להיות בקשר עם אף אחד אחר, מתוך חשש ממה שאחד מאיתנו עלול לחשוף בטעות. בכל לילה, כשהתקדמנו לכיוון שטח־אויב והחוף האנגלי נעלם לתוך הגלים, ידעתי שלא רק אני, אלא כל אחד ואחד מאיתנו תוהה אם נראה שוב את הבוקר".
הסיפורים הללו לא היו הדבר היחיד שסבי כתב במהלך המלחמה. היו גם מכתבים, ארגזים של מכתבים. אבי מצא אותם כשניקה את עליית הגג של הוריו, לפני שעברו לדיור מוגן. אלה היו מכתבי אהבה בצורתה הטהורה ביותר, מתוקים ועדינים. ביל סוורלוגה ורות קרוול נפגשו במגרש החלקה על קרח במסצ'וסטס, ונישאו ב־4 במאי 1943, בכנסיית ריברסייד בניו־יורק. רות נכנסה להיריון בסתיו, וסבי הלך למלחמה באביב שלאחר מכן. הוא התחיל לשלוח לה מכתבים זמן קצר לאחר מכן, יום אחרי יום, בכתיבה מאוהבת וסוגדת.
ב־10 במאי 1944, כחודש לפני הנחיתה, הוא כתב:
"אני מנסה לכתוב לך בכל יום שאנחנו ביבשה, יקירתי, אך אם אני מפספס שלושה־ארבעה ימים או שבוע, דעי שאני בים ובבקשה אל תדאגי לי. אגיד לך שוב לפני שאסיים שאני אוהב אותך, רותי יקירתי, ואף פעם לא אפסיק כל עוד אני חי. עוד לא קיבלנו מכתבים, אך אני מקווה שנקבל דואר בקרוב. בבקשה תמשיכי לכתוב.
'אני אוהב אותך, ביל'".
וב־1 ביולי, כמעט חודש אחרי הנחיתה:
"רותי, אם רק הייתי יודע שאת בסדר ושהבן או הבת שלנו שם איתך; לו רק הייתי יכול לשמוע מילה אחת קטנה שתרגיע כל־כך את מחשבותיי. אני לא מפסיק לחשוש שמשהו לא טוב קרה לך… התינוק שלנו כנראה כבר בזרועותייך עכשיו, יקירתי, אך כל עוד לא שמעתי שאת בטוחה ובריאה, זה יגרום לי תחושה גרועה יותר מכל פלישה שהיא".
תסמינים שלא אובחנו
המכתבים – מכתביו של מלח שמתגעגע לאשתו, ותוהה אם אי־פעם יראה את ילדו – קורעי לב כשלעצמם. אך בסיפור של סבי וסבתי ישנו עוד רובד: במהלך המלחמה סבתי נכנסה להיריון שוב, מגבר אחר. היא ילדה בת. כשסבי שב לאשתו אחרי המלחמה, אימא שלה גידלה את הילדה בניו־המפשייר. אבי ואחיו – דוד דיק – גדלו כשהם מכירים את הילדה הזו בתור דודתם, הבת הצעירה ביותר של סבתא שלהם, לא כאחותם למחצה. כפי שסבא שלי אמר לאבי שנים לאחר מכן: "לא היה ספק שכך צריך לנהוג, אף פעם לא הייתה שאלה. כך היינו מטפלים בדברים כאלה".
דודי זוכר את הבית שגדל בו, בית משפחת סוורלוגה בצפון ריברסייד, פרוור של שיקגו, כבית שהיה רווי מתח. כל יום ארוחת הערב התחילה ב־17:15, והסתיימה ב־17:30. הם כמעט לא דיברו על המלחמה, בעצם הם לא דיברו על שום דבר. דיק זוכר שיום אחד, כשהיה כבן חמש, אימא שלו פתחה מגירה, הראתה לו את המכתבים של אביו, ואמרה לו שהוא סבל במהלך המלחמה. כשהם ישבו על רצפת הסלון, המגירה פתוחה והמכתבים מולם, דיק חש באופן עז שהמכתבים הם פרטיים ואישיים ושאסור לו לגעת בהם, ודאי שלא לקרוא אותם. ואכן, הוא אף פעם לא התקרב אליהם.
איכשהו, הנישואים שלהם שרדו. למרות כל מה שעברו כזוג, יש הוכחות לכך שהם הבינו זה את זה. סבתי הייתה האדם היחיד בבית הקטן ההוא שהיה לו מושג כלשהו מה ביל עבר. בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים, המונח פוסט־טראומה עוד לא היה קיים. אבל היו שם תסמינים שכיום היו מאפשרים לנו לאבחן אותו בקלות כמי שסובל מהתופעה.
דוד שלי זוכר שבאחד האביבים הם ראו ארנב מכרסם ירקות בגינה. סבי יידה לעברו אבן בניסיון להרתיע ולהניס אותו. במקום זאת, האבן הרגה את הארנב. כשהבין מה קרה, סבי נשבר והתחיל להתייפח ללא שליטה. המשפחה לא הבינה, לא הייתה יכולה להבין, כמה מוות הוא ראה. באותו יום, רות נאלצה לסייע לבעלה להיכנס בחזרה הביתה.
"עלות השחר, וגבעות אנגליה שוב באופק. זה אומר ביטחון ומנוחה של כמה שעות, כשמאחורינו עוד לילה מוצלח. עם סיום משימתנו ה־31 הוחלפנו, וכך הסתיימו 31 הלילות הארוכים ביותר שחוויתי אי־פעם ושאי־פעם אחווה. לילות מסמרי שיער שבהם התקרבנו כל־כך למוות, ושהדממה השקטה שלהם גרמה לנו לדמיין שהאויב רחוק מאיתנו מיליוני קילומטרים.
"כאשר התחלנו בדרכנו חזרה לפליימות', לכמה ימי מנוחה, ידענו שלא נצטרך להמתין הרבה עד שיגיע היום שכל העולם חיכה לו בקוצר רוח… הכנו את עצמנו וקיבלנו את הפקודות הסופיות שלנו ב־2 ביוני. מאז ועד אותו בוקר גורלי פשוט חיכינו וחיכינו, במתח הולך וגדל עם כל יום שעובר…
"נשלחנו לנמל פורטלנד בוויימות', אנגליה, ומשם יצאנו לדרך שלעולם לא נשכח. שוב חופי אנגליה התרחקו מאחורינו. כשחטפנו מבט אחד אחרון, ידענו שחלקנו לעולם לא נראה אותם שוב. אמנם הכרנו את התחושה הזו מהעבר, אך איכשהו ידענו שזה יהיה היום החשוב ביותר בחיים שלנו".
כאשר סבי יצא למשימה שלו בנורמנדי, הוא חשב על ילדו שטרם נולד – הבן שיהפוך להיות אבי:
"כשחצינו את תעלת למאנש ופגשנו אלפי ספינות שנראה היה כאילו באו משום מקום, מחשבותיי נדדו לאשתי שבעוד כמה ימים או שבועות תלד את ילדנו. הסכנות שעמדתי בפניהן היו מינוריות יחסית למחשבות שרצו במוחי על מה שעלול לקרות לה כשהיא תלד את בננו או בתנו. אולי לאחרים הן ייראו מטופשות, אך בשבילי חייה של אשתי היו כל העולם. קיוויתי והתפללתי שאם משהו יקרה לי, שהיא לא תשמע עליו עד אחרי שתלד. הייתה לנו עבודה לעשות, ואם היא תיעשה בהצלחה, ידעתי שאוכל לראות את שניהם, את הילד שלי, בפעם הראשונה".
עין שמיים אודמת
סבי חזר לנורמנדי במלאת 49 שנים לנחיתה הגדולה, בשנת 1993. הוא לא רצה לפגוש את ההמונים שיציפו את המקום בשנת החמישים; רק הוא ורות. אנחנו לא שמענו הרבה על הנסיעה הזו. רק מאוחר יותר גילינו שבשלב מסוים רות איבדה את עקבותיו; אחר כך היא מצאה אותו בחוף אומהה, המום ומתייפח.
באמצע שנות התשעים אובחן סבי כחולה בפרקינסון. בשנים הבאות הוא הראה סימנים ברורים. ידיו רעדו, ראשו שח. אבל מבחינה נפשית הוא נשאר חד במשך שנים. בסוף 2002 היה מספיק מודע לעצמו כדי לדעת שהוא עוד יכול לנסוע מעבר לים ולהבין מה שיראה, אבל גם שהמצב הזה לא יימשך עוד זמן רב.
בשיחת טלפון הבהיר לאבי שהוא רוצה לחזור לנורמנדי שוב. אבי התלהב מהרעיון, אבל הייתה לו שאלה: מדוע? למה, אם הוא כבר היה שם, חשוב לו לחזור בשנית?
תשובתו של סבי הייתה: "אני חייב את זה לחבר'ה". כלומר, לחבריו הנופלים. וכך סיכמנו לנסוע שוב. מיהרנו כדי להיות שם ב־6 ביוני 2003, ה־Day־D. לא תאריך עגול, אבל יום־השנה בכל זאת. מלבד סבתי, בן המשפחה היחיד שלא יכול היה להתחייב להגיע היה אחי הצעיר, בראד. הוא התחתן באותו קיץ. היו לו מסיבות וחתונה וירח דבש שדרשו יותר מדי מזמנו. הוא היה צריך להישאר בבית.
בעודו נמצא בסביבת שיקגו, לרגל מסיבה שארגנו ידידי משפחתה של ארוסתו, פגש בראד את סבנו לפעילות האהובה עלינו: גולף. סבי ביל היה השחקן הטוב ביותר שהכרתי. משחק איתו היה לא פחות מפינוק.
באותו יום בראד שיחק הרבה, אך סבי היה מוגבל. כשהוא לא שיחק, הוא רכב בקרונית גולף ליד נכדו. אחר כך הם אכלו ארוחת צהריים במרפסת. הטיול המשפחתי היה קרוב, ובראד נלהב להציג שאלות. הוא מצא שותף פתוח לשיחה. סבי הסכים לדבר על הלחימה בנורמנדי. אחי דחק בו לספר.
"כמה רחוק היית מהחוף?" תהה בראד. סבי הביט מעבר למרפסת. "אתה רואה את העץ הזה שם?" להערכתו של בראד, הוא היה במרחק של חמישים מטרים. אף אחד מאיתנו לא חשב שסבא שלי היה קרוב כל־כך. הוא לא היה בשוליים, הוא היה במרכז. כשבראד עזב את המרפסת, הוא התקשר אליי מהרכב שלו. "אני חושב", הוא אמר לי, "שאני צריך למצוא דרך להגיע בכל זאת לצרפת".
"משימתנו הייתה מסוכנת. הוטל עלינו להפיל למים מצופים שיסמנו את הדרך לאורך החופים לפני השעה המיועדת, כדי שהנחתות יוכלו להוריד את חייליהן במקומות הנכונים. לאחר מכן, משימתנו הייתה לנסות למשוך את אש האויב מהחיילים על החוף, בכך שנהפוך את עצמנו למטרד. כשהתקרבנו לחוף, מטוסינו התחילו להטיל את הפצצות שלהם ואלפי החיילים שצנחו לעבר מטרותיהם נראו באור הפיצוצים. הפלישה לאירופה החלה, עבורנו, בשעה 2:00 ב־6 ביוני 1944. הכול הוצף בבת אחת באור יום. הגיהינום אפף אותנו מכל עבר. היה נראה שהעולם כולו רועד עד שורשיו.
"ב־6:30, הגל הראשון של החיילים הגיע לחוף. ראיתי אותם נופלים – מתים ופצועים – כאילו מישהו הכה בהם עם קוטל זבובים ענק. בפעם הראשונה הודיתי לא־ל שאני בצי ולא בחיל הרגלים.
"כך החלה מה שהרגישה כמו משימה בלתי־נגמרת: לירות לכיוון החוף, לחמוק מאש מכונות הירייה, ולאסוף את המתים והפצועים שנפגעו מאש יבשתית ואווירית. ככל שהבוקר נמשך, ירד עלינו ייאוש גדול. האויב עוד היה חזק, וכל מה שהצלחנו לעשות היה להשיג דריסת רגל זעירה על החוף בזמן שהגאות התחילה לעלות. החשכה הביאה איתה מטוסים גרמניים שעינו אותנו עד הלילה, אבל אחרי 18 שעות של לחימה כבדה, הצלחנו ליצור אחיזה בחוף".
חוף שאין לו סוף
כיוַנּו שעונים מעוררים לעלות השחר בבוקר 6 ביוני 2003. המלון שלנו היה מרוחק קצת יותר מעשרים דקות נסיעה מחוף אומהה. רצינו להיות שם בזריחה. רצינו להיות שם בשעת התקיפה.
חמישים ותשע שנים קודם לכן, שעה אחרי שהשמש עלתה, ממש כשכוח בעלות הברית, המסיבי באופן בלתי נתפס, התייצב מול החוף ונעמד על רגליו, ה־USS
568־PC שייטה סמוך לקצה המערבי של מה שעתיד להיקרא חוף אומהה, סמוך לכפר הזעיר ויירוויל־סור־מר. על פי תרשים המופיע בספרו של ג'וזף בלקוסקי 'חוף אומהה: 6 ביוני 1944', והמציג את מבנה חילות בעלות הברית, מה שסבי סיפר לבראד על מיקום ספינתו היה מדויק: המרחק שלו מקו החוף נמדד בכמה עשרות מטרים.
בעומדו על החוף באותו בוקר, סבי החל לדבר. יותר מכול, אני זוכר כמה הוא זכר: צורת החוף, חיילי בעלות הברית המטפסים על הצוקים כדי להדוף את הגרמנים, מזג האוויר, הקולות, האימה, הגיהינום. במבט אל האופק הוא הצביע על מצוק. הוא נזכר שברגעים שלפני התקיפה ראה דמות בודדה רוכבת על חמור, נושאת חלב. "ואז הרמתי את עיניי", אמר סבי, "ופוף, הוא כבר לא היה שם".
החוף היה כמעט ריק באותו יום, מלבד כמה נשמות תועות שהגיעו לשם מהסיבות שלנו. בזמן שהתקבצנו כדי להאזין לעדותו של סבי על אותו יום, ניגש אלינו גבר בגיל העמידה. הוא שאל אם אנחנו אמריקנים. הוא אמר שהוא מווירג'יניה. ואז הוא הביט ישירות בסבי.
"היית כאן?", הוא שאל.
"הייתי", אמר ביל האב.
האיש הושיט את ידו. "תודה", הוא אמר, "תודה".
"כך היה, אותו סיפור לילה ויום, יום ולילה. טיפול בפצועים, העמסת תחמושת, ירי ברובים, קבורת המתים. לפעמים כמעט רצית שהכדור הבא ייועד עבורך.
"ב־9 ביוני, 92 שעות אחרי שעת התקיפה, כל מוצבי האויב נמחקו, וניתנה לנו הזדמנות ראשונה להבין מה קרה בפועל ומה אנחנו עברנו. מדוע אנחנו עדיין חיים וצפים, רק א־לוהים יודע. נראה שזה בלתי־אפשרי. הצלחנו לישון כמה שעות, בתורנות, מתחת לרובים שלנו. אף שהסיפון היה קשה וקר, זו הייתה השינה המתוקה ביותר בחיי…
"הקברניט שלנו נפצע ב־15 ביוני מירי מטוסי אויב, אך סירב לעזוב את הספינה. לרבים אחרים היו פצעים קטנים, אך איכשהו הם הצליחו להישאר בעמדות הירי שלהם. אני עצמי התחלתי לחוש סחרחורת. לפעמים בקושי הייתי יכול לראות מבעד לכוונת הנשק שלי, אבל לא הייתה שום דרך לעצור עכשיו…
"כולנו התחלנו לתהות אם אי־פעם זה ייגמר. כל מה שרצינו היה לישון, ורבים התעלפו מתשישות. חלק מאיתנו החלו להישבר תחת המתח הנורא של לא לראות דבר מלבד פצועים, גוססים ומתים במשך 15 ימים ולילות. איכשהו הצלחתי לשלוט על העצבים שלי, אך עם כל יום שחלף זה נעשה יותר ויותר קשה. לפעמים תהיתי אם יש בעולם הזה מקום שלו ושקט. מאז יום הנחיתה לא הצלחנו לישון יותר משעתיים. הספינה שהייתה אמורה להחליף אותנו טבעה, אז הייתה רק אפשרות אחת: להמשיך".
החברים שנשארו בים
ב־21 ביוני, במהלך פשיטה אווירית לילית, הופל מפציץ גרמני, והאגף השמאלי של המטוס התרסק אל תוך חדר המנוע של ה־ PC־568.
"עכשיו, לראשונה, קברנו את המתים שלנו. אלה שהכרנו כל־כך טוב, וחיינו כל־כך קרוב אליהם. כשנאמרה עליהם תפילה מהתנ"ך, תהיתי אם מחר בערב מישהו יגיד עליי תפילה".
הספינה נשלחה בחזרה לאנגליה, לתיקונים. פחות מ־48 שעות לאחר מכן, כשרק 39 ימאים נותרו על סיפונה, היא שוגרה בחזרה לים, ושימשה כספינת תקשורת וסיור לאורך חופי צרפת. תגבורות ואספקה הגיעו ללא הרף. ואז נשלחנו עם הספינה לנמל העיר שרבורג, שממערב לאומהה. בעלות הברית הפציצו את שרבורג, אך חלקים ממנה עוד היו בידי הגרמנים.
"אז התחלתי להבין מדוע לקח לנו כל־כך הרבה זמן להתכונן למשימה הגדולה הזו. היה נראה בלתי־אפשרי שמוחם האנושי של האדמירלים והגנרלים שלנו, יוכל לתכנן את ההישג הגדול הזה בדיוק ובמהירות כאלו.
"זה כבר הוזכר בעמודים האחרונים, אך קבורת המתים, שחלקם צפו בים המזוהם במשך ימים שלמים, הייתה משימה קשה באמת. להביט בגופה המרוסקת, שהייתה נפוחה וירוקה עם שלפוחיות מלח, עיניים עדיין פקוחות ורגליים יחפות שהיו נפוחות פי שלושה מגודלן הרגיל – זה היה מראה שאיש מאיתנו לא ישכח לעולם, שלא לדבר על הריח. בקבורתם בים היו שלושה שלבים. ראשית, לפרק מהם את בגדי ההצלה שלהם. שנית, להסיר דיסקיות. שלישית, לחבר אליהם ברזלים ולהעניק אותם לים.
"ב־28 ביוני 1944 דרכתי לראשונה על אדמת צרפת. זה היה נראה כאילו נכנסתי לכבשן הגיהינום, שכן ככל שהצבא שלנו כבש אט־אט את העיר, חיל האוויר שלנו הטיל פצצות שכוונו היטב והרסו את הגנות האויב. כדי להוסיף לבלבול, הגרמנים הנסוגים פוצצו כל מה שיכלו לשים עליו יד. עבדנו כמו שלא עבדנו מעולם כדי להעלות מאתיים פצועים על הסיפון בתוך שעתיים; עבדנו במהירות שלא תיאמן בעבור 39 גברים שרק כמה שעות לפני כן נראו על סף קריסה…
"כן, זה נכון שהצלנו את חייהם של מאתיים חיילים אמריקנים, אבל לא התרשמנו או שמחנו בגלל מה שעשינו. היינו מרירים משום שהיום שבו יכולנו לנוח כמה שעות נלקח ממנו. מי שיקרא את זה פעם, יחשוב אולי שמה שאמרתי נראה אכזרי, אבל באותה תקופה, עם לילה אפל וארוך מלא במטוסי אויב לפנינו, אלה היו הרגשות האמיתיים של אנשינו. הגוף והנפש שלנו היו המומים מכדי לתפקד כראוי, השתוקקנו למנוחה ולא לשום דבר אחר…
"עם סיום ה־28 ביוני, הגיע יום שייחרט במוחו של כל אחד מאיתנו לנצח, שיא החלום האיום שחיינו ב־24 הימים האחרונים. בשעה 3:15 בבוקר של 29 ביוני, עשרה קילומטרים מלה־האבר, צרפת, עלינו על מוקש. פיצוץ עז, שכאילו טלטל את כל העולם, ניסה להרוג את כולנו".
אבי נולד ב־29 ביוני. לסבי, שהיה מרוחק כ־5,300 קילומטרים משם, לא הייתה שום דרך לדעת.
"אני וארבעה ימאים נוספים עפנו מהספינה אל המים, נחיתה רטובה אך רכה. לנו היה המזל הגדול ביותר, כי יצאנו בלי שריטה. באותו שבריר שנייה של הפיצוץ מתתי מיליון מיתות, אבל המים הקרים של הים החזירו אותי לעצמי במהירות… אי־אפשר לומר הרבה על השישה שעמדו בסמוך למקום שבו פגע המוקש, המוות הגיע אליהם במהירות מכיוון שאף פעם לא נמצא זכר מגופותיהם… עכשיו נותרו רק 17 מאיתנו, אחרי ש־16 נפצעו ושישה נהרגו".
תקוות החיים
כשעזבנו את החוף נסענו תחילה למוזיאון הזיכרון של חוף אומהה, ובהמשך לבית הקברות האמריקני בנורמנדי. קבורים שם 9,380 אמריקנים, שרובם איבדו את חייהם ב־6 ביוני 1944 ובמבצעים שלאחר מכן. קירות שעליהם חקוקים שמות הנעדרים מציינים 1,557 נוספים שאף פעם לא נמצאו.
אני זוכר שהסתובבתי כמעט ללא מטרה, יחד עם כולם אבל בנפרד. בשלב מסוים מצאתי את סבי עומד ללא תנועה, בוהה בקברים, ואז בקברים שמעבר להם, ואז בקברים שמעבר לאלה. ניגשתי לצידו ובהיתי איתו.
"מה אתה חושב?" שאלתי, בוודאי בצורה מגושמת. היה שקט לרגע. שנינו עמדנו שם. "זה היה יכול להיות אני", הוא אמר. "יכול להיות אני".
"אנחנו שנותרנו, המדע המודרני לעולם לא ירפא את הפצעים שלנו. הפציעות שלנו נמצאות במוחנו, ואנחנו לבדנו, אחרי פסק זמן ומנוחה, נחליט על עתידנו ועל גורלנו…
"כעת נראה כי הגבעות המתגלגלות של אנגליה מערפלות את אותם זיכרונות אימים מהעבר שכולנו מנסים כל־כך לשכוח. אני יודע שאין שום דבר בעולם הזה שאי־פעם ייקח מאיתנו את הזיכרונות האלו, בלי קשר למאמצינו…
"הבוקר של 11 ביולי הביא לי את הבשורה שחיכיתי לה בקוצר רוח. אשתי ילדה את בננו ב־29 ביוני. זה היה כאילו כובד העולם ירד מכתפיי, כשידעתי שוב שהיא בריאה ושלמה.
"האם זה היה רק צירוף מקרים? או שמא הייתה זו אמונה? באותו יום שצילק את חיי בצורה כה מרה, בסבל ובמוות, אשתי הביאה לעולם הזה את בננו… עכשיו יש לי רק תשוקה אחת, והיא ללכת לאלה שאני כל־כך גאה בהם ואוהב אותם, אשתי והבן שלי…
"בעוד כמה שעות אנחנו יוצאים שוב לדרך. ספינה חדשה, צוות חדש שפונה לים התיכון, לקראת מה שאמורה להיות הפלישה לדרום צרפת… שוב אנחנו אומרים להתראות לחופי אנגליה. 17 מאיתנו, שראו את החופים ההם נעלמים באופק כל־כך הרבה פעמים בעבר, חוו את אותן מחשבות: "האם אי־פעם נראה את אנגליה שוב?" שכן ידענו שחופיה פירושם חיים, ביטחון והשלמה מוצלחת של משימה נוספת.
"כשאעזוב הפעם, הבן שלי ימתין לי יחד עם אימו. הם מחכים שאחזור הביתה, כדי לסייע לגדל אותו לעולם שכולנו תקווה שיחול בו שלום בין בני אדם. נלחמנו כדי שהוא ואהוביו לעולם לא יצטרכו לשאת את צלקות המלחמה…
"כן, יש לי עבור מה לחיות, ואיכשהו יש לי תחושה שאחזור לשניהם, אבל אם רצונו של א־לוהים שאני לא, אעזוב בתפילה שבני יחיה חיים טובים יותר ובטוחים יותר בעולמו, מאשר החיים שהיו בעולמו של אביו".
סבי נפטר בשנת 2006. עד שעזב את חיל הים ב־5 בנובמבר 1946 – יותר משש שנים לאחר שהתגייס – הוענקו לו חמישה עיטורים, בהם מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה, מדליית שירות ההגנה האמריקני ומדליית ההתנהגות הטובה. כולן מצוינות בהודעת שחרורו מחיל הים, שדודי מצא לאחר מותו. מעולם לא שמענו על אף אחת מהן. 
|
